כבכל בוקר, חלפתי על פניו בדרך לנס-קפה. הוא ישב ולגם מהקפה שלו, אולי אף טבל ביסקוויט – גטניו, אם מישהו מתעניין; לא טעים, אבל מסורתי. זו הסטייה שלנו מאז שנות ה-70 ועד הלום, גטניו זה עוגיית המדלן שלנו והיא עובדת, רבותי. עובדה ששרדנו, 44 שנות נישואים בספטמבר הקרוב, חרף העובדה המצערת שאינני נטע אלחימיסטר והוא אינו הכדורגלן רמי גרשון שזכה בה ובאירית רחמים.

ראיתם איזו הפקה? בחדשות ערוץ 12 לקחו פניה עצבנית מהבעיות של המדינה הקטנה והמאוסה שלנו ומתרפקים עד עצם הרגע הזה על קטעים נבחרים מכתב האישום של נתניהו ומעסקת הטיעון של רעייתו… סליחה, מהבופה העשיר והשנדלירים היוקרתיים בחתונה של המדינה.

דני קושמרו כמעט התנשק בשידור עם אבא של החתן גרשון, שהוא חבר לכיתה של בן זוגי כשלמדו בבית ספר התקווה. כן כן, גם אנחנו על המפה ואנחנו נשארים במפה, ולא רק בספורט. לא שהזמינו אותנו, לא התאמנו למפיות אבל כל הכיתה מפרגנת. הרעות נשאנוך בלי מילים.

איפה הייתי? בבוקר האפור הזה הקצתי לעוד יום של חדשות מסעירות ופרטים מוכמנים על החתונה של אלחמיסטר – מי עוד לא קנה בגד ים שלה? יש גם מידות גדולות לכל סוג של נטע.

ובכן, בעוברי ליד אלוף נעורי הלוגם בקפה ותפוש בשרעפים על חידוש נדרים – זה טרנד חדש, חידוש נדרים; דיווחו בחדשות השבוע. זקנים וזקנות מתארגנים על עוד חתונה כי בפעם הראשונה הם לא אכלו מספיק את הראש, וכמה שזה נשמע נורא הם לא החליפו שלוש שמלות ולא הפריחו קבבונים אבל שוב אני סוטה מהנושא.

אחזור על משפט המפתח לטובת מי שאיבד את דרכו בפוסט:
בעוברי קרוב מדי אל בן זוגי הלוגם בקפה שכמעט נשפך עליו, אני לא אשמה, בגילי כבר לא רואים טוב וגם הצליעה מקשה עלי, היו גם יתושים בלילה, העירייה לא מרססת, אולי אפנה לנטע. אני לא יודעת איך אחליף נדרים במצבי הרעוע, אולי אסתפק בשתי שמלות וטרנינג. עד מתי ספטמבר 75?

כך או כך, בעוברי לידו החליק בן זוגי ליטוף על התחת שלי, ואלמלא בית המשפט עסוק בשמירה על התחת של שרה הייתי מעסיקה אותו עם התחת שלי כי מי טו, אדוני. אז נתתי בו מבט של באמא'שך, רק התעוררתי, מ-ה נס-גר!!!!

בעלי (פעם אמרו בעלי אבל אני אין לי בעלים. רק אירית רחמים מחליטה עלי) נתן בי מבט גברי חודר, ליטף את הזיפים, קשר את הסוס וירק הצידה את הטבק, סתם, זו מטאפורה, ולחשש: 'מאמי' (היום כולם מאמי אז אני זורמת, כוסאוממו) 'זה רק ניצול מכוון של טעות הזולת'.

עכשיו אני שוקלת אם לחדש איתו את הנדרים.

יש לי תובנה מביכה עלינו כשמאלנים (ימנים מתבקשים לעמוד מנגד וליהנות). בואו נודה, אין לנו את זה. נתניהו לא צריך לעשות הרבה כדי לנצח שוב, אפילו אם יגלה את מנדלבליט לסוריה, יעביר את ישראל לאוגנדה ויכתיר את עצמו לכל החיים.

בסתר לבו, מעריץ השמאלן את נתניהו כמו שמעריצים את הבריון של השכונה. נתניהו לא כזה מורכב, התפרים שלו גלויים, הוא צפוי כמו כפית, אבל יש לו אנגלית ואנחנו למעשה שכונה. לאבי גבאי לא היה סיכוי, ולא בגלל שנאת מזרחים אלא בגלל שנאה עצמית של הבוחר. משמאל לנתניהו זה גוף שתוקף את עצמו. בוחרי העבודה שונאים את עצמם ואלה שלא – מונים 6 מנדטים בדיוק. השאר הצביעו לגנץ ושונאים אותו על שהצביעו לו. עם זה לא סופרים שלטון במדרגות. רק אופוזיציה, אבל למי יש כוח לתהליכים?

בני גנץ לא עושה את זה למי שלא רוצה את נתניהו. לא שהוא חף מפגמים, אבל אין זמן. דקה וחצי – היית כאן. נקסט. בוחריו לא שמים על ההישג המדהים שלו, 35 מנדטים בזמן קצר! זו בחירה שביטאה בעיקר יאוש עמוק, אבל לא מספיק עמוק בכדי לפרגן למועמד ולתת לו לעבוד (גם אם הוא לא עובד. זה מה יש, קאפיש?).

אין ניסים בפוליטיקה, גם נתניהו התחיל מביצה שסרחה אבל כולם, ובתזמון מבריק מבחינת השליט הנוכל, הסתערו על גנץ עם סכין בין השיניים התותבות בסיוע תקשורת רדודה שאוהבת דם ומאוהבת בשחקן הוותיק נתניהו. אין לה קיום בלעדיו. הוא הטראש טראמפ שלנו.

מי יבעט לתקשורת בראש? מי יגרור אותה למסיבות עיתונאים בלי עיתונאים בול על החדשות בשמונה אפס אפס ועוד אפס? מי מסרב להשיב על שאלות קלות כי לא משתלם לו? מי נעלם כל הקדנציה ומפציע לבליץ מטורף שבוע לפני הבחירות? למי סולחים שהוכה שוק על ירך ע"י קרן מרציאנו וממש, אבל ממש לא 'ניצח' את גנץ אלא יצא תיקו?

במרכז-שמאל הסתאבו כמו הליכוד, רק הפוך: הם בועטים במנהיג, ותוך זמן קצר. למה? כי גם הם התמכרו ליריב. הם הלקוח הזנאי שמחליט להפסיק ולא מסוגל.
לא ביבי – לא קונה.

נתניהו לא ניצח, הוא רק השתמש במציאות אלטרנטיבית שברא. תמיד היו לו קונים לזה. הוא תחמן, כרגיל, ושיקר ביודעין, והשיג את שלו בכחש המוכר. יודע שורד נפש עמו והוא מבין עוד משהו:

אין אופוזיציה. גם היא נשבתה בקסם המושחת. כל אלה שנחרדים מהמשך שלטון העוועים של האיש הזה רוצים כזה רמאי בצד שלנו. אנחנו דמוקרטים אבל סוגדים לנוכלות פוליטית.

נתניהו יודע שהשמאלנים לא יצביעו לו אבל יודע גם שיתעבו וידיחו כל מי שיציבו מולו. כל מי שיציע סיכוי לשינוי ייפול אם לא יחקה את הבריון של השכונה.

נכון שהשמאל התכווץ ובכל זאת, חצי מדינה לא רוצה יותר את המשפחה המושחתת שכבשה את השלטון, אבל במקום שהשמאל יעזור להטות את ההגה הוא מתמרמר, את השינוי הוא רוצה אינסטנט, כאן ועכשיו ואם לא, לך הביתה, גנץ. הבא בתור, בבקשה.

ככה יערפו ראש אחר ראש. במרכז שמאל נואשים אבל מכורים למנהיג 'חזק', מין יצור כלאיים ישר ושוחר טוב כמו גנץ ושקרן ורמאי כמו נתניהו. ככה התרגלנו בנטפליקס. ככה אנחנו צורכים את הרוע שלנו. בקפסולות מדויקות ומרות. ישר למוח.

בני גנץ רחוק מלהיות מה שרצינו. הוא בחור טוב אבל לא חד ולא מורעל מספיק. הוא לא ציאניד כמו האיש שאין לו אלוהים שיכול לסמוך על זה שגם בוחריו של גנץ מהמרכז שמאלה בסיוע תקשורת שרוצה דם יעשו הכל כדי לשים רגליים לאיש שבקשו להציל אותם.

כי הוא לא ביבי. ואנחנו רק ביבי.

כמו שאמר רבנו מאיר אריאל: מי שנדפק פעם אחת, כבר לא יוכל להיגמל.

היום נדע אם בנימין נתניהו יתייצב לשימוע. המדינה עוצרת נשימה. האם חמגשית הכסף ילך לשימוע ואחר כך יבעט בבג"ץ, או קודם יעתור לבג"ץ ואחר כך יבעט בהם? איזה מתח! אין על ריאליטי טוב.

באותו זמן ובאותו צד של הכוכב צדק צדק תרדוף, תזכה שרה נתניהו לעסקת טיעון מהחלומות עם ניסוח מהתחת. תסלחו לי על הצרפתית שלי, אבל הם התחילו.

בסטנדאפ שנקרא מדינה, שני אלה כבר השתמשו בכל טריק. הוא העלה מופע והוריד, היא, לכאורה – הכי לכאורה, מה קרה לכם? – מינתה ופיטרה לוחך ישבן אחר אסקופה נדרסת; הוא דיברר את עצמו לדעת, שאל וענה לעצמו, ירד על צופה ששעממה אותו; היא רוממה והוא השפיל באבחת רגע וככל שהשפילו – התרומם. קרקס משפחתי נודד עם תקשורת מריעה ביציע.

יש כאן מישהו מקיסריה?

לא, כי ביבי צריך קצף גילוח, יש לו מדינה לגלח.

המשפחה הזו היא מתנה שלא מפסיקה לתת. האב הבן ורוח המפקד הם נייר לקמוס של מדינה בהפרעה. פעם שרים היו מתאבדים רק בגלל חשד לפלילים, היום היועץ המשפטי רוצה למות במקומם אבל מתגבר כארי, נערת גומי שהוא, ומי שמרגיש אשמה זה העם.

המציאות נכתבת כל יום מחדש. קחו למשל (למה לכם? תברחו!) את הניסוח הגאוני של עסקת הטיעון של שרה נתניהו. הפרקליטות על הברכיים. הוד מלקותה לא קיבלה שום דבר במרמה, רקפת ביישנית שהיא. כל הכספים האלה שנשפכו עליה זה רק
"ניצול מכוון
של טעות הזולת
שאין בה מרמה."

זה ענק! מישהו צריך לצאת עם זה לסיבוב הופעות. זה סטארטאפ גאוני. שינוי פני המשפט העברי. שיא העולם בשפל המדרגה המשפטי.

(אמא, זרקו אותי מהעבודה, גנבתי כסף מ-2008 עד 2015. מה? תיקי לקוחות. מי אמר להם לסמוך עלי? מה? מה יעשו לך? כלום, מה את בלחץ? זה רק ניצול מכוון של טעות הזולת שאין בה מרמה)

אני הייתי מצמצמת את הגאונות המשפטית לקליפת אגוז: אל תאמר ניצול מכוון של טעות הזולת שאין בה מרמה; מעתה אמור נמשטה"שבם.

ואני אסביר. הבוס השאיר כספת לא נעולה בהיסח הדעת? נמשטה"שבם. חמדת על החוף ארנק שבעליו משתכשך במים? נמשטה"שבם. נכנסת בשוגג לשירותי נשים והושטת יד לבחורה עירומה שלא באשמתך? סליחה, נמשטה"שבם. יצאת מהסופר בלי לעבור בקופה כי מישהו בדיוק קרא לקופאית? הכי נמשטה"שבם.

הלאה. צוללות? נמשטה"שבם. שימרון גוזר קופון? שיחת יחסינו לאן עם נוני מוזס? עסקת בזק? ארנון מילצ'ן, תכשיטים, בקבוקים, סיגרים, מתנות, חוק הלאום, פסקת התגברות, חוק החסינות?
נבחרת לראשות ממשלה ולא בא לך על הממשלה? היועץ המשפטי לא זוחל מספיק? העיתונות לא ממושמעת? העם? המדינה קטנה עליך?
נמשטה"בם
נמשטה"בם
נמשטה"בם.

ונאמר ברוך בורא פרי קרקס מדינת ישראל.

זה לא רק נחמה.

תחילה נדהמתי. אשד ההספדים ששטף את המדינה היה עצום. אחר כך הבנתי. לא רק את הגברת הראשונה מספידים, ראויה ככל שהיתה. והיתה. לקרוא ולהתפעל. איפה ישנן עוד? אבל לא רק היא נאבקה על כל נשימה ולא רק הניתוח שלה כשל.

האבל אינו רק על מה שאבד, זה על מה שנשאר ועל מה ששכחנו שאפשר שיהיה בצמרת וסביבתה. אנשים כמוה. בני-אדם. רצינו לעצור רגע את הגלגל ולכבד אישה שעשתה את המובן מאליו שהפך נדיר כל כך בקרב אישי ציבור ובני זוגם. לא רק לרדוף, להשיג ולחלק שלל אלא להתנהל בפשטות וענייניות וחמלה. נחמה ריבלין התנהלה כאחד האדם.

את עצמנו אנחנו מבכים. מדברים עליה וחושבים על השאר, משכמם ומטה, עלינו כמו שהיינו יכולים להיות אלמלא הורעלנו. צמחה כאן חברה חולה.

קל להתנער מאפרים שמיר, אזרח שכתב משהו בוטה ומשפיל, אבל אזרח, לא ראש ממשלה שמכנה חצי עם 'חמוצים' ואומר לאזרחית 'את משעממת אותי'. הארץ רעשה כאילו הדחקה שכתב שמיר נדירה, כאילו אין 'הצל', תג-מחיר ונערי גבעות ורבנים מסיתים וסמוטריץ' ומצעד הבהמות שעוד צועד.

יום לפני כן עברה צעדת יהודים בסמטאות הרובע המוסלמי. צעירים משולהבים ויראי שמיים חלפו על פני ערבים בשאגות 'מוחמד מת' ו'מוות לערבים', וראש הממשלה שטרח להתייחס לדברי הדוגמנית רותם סלע, שתק. צעדת האימים לא פתחה מהדורות אבל אפרים שמיר, זמר לשעבר, פתח גם פתח עם הפוסט 'למה לא שרה' ונפתחו שערי צקצקנות וצדקנות.

הכל פרוץ, אחים, אין על מה להלין. אלה הפנים שלנו, ככה אנחנו קורעים זה את זה בשיניים, ככה אנחנו יד איש בצוואר אחיו כשנחמה לא הסתכלה, מה חדש? ככה אנחנו בוחרים מנהיג מושחת שבוחר שרים מושחתים ומפלס את דרכו בגרזן חלוד כל הדרך לביטול משפטו כי המדינה היא ממלכתו ואין פוצה פה וגם המנדלבליט בעת ההיא יידום.

ושרה נתניהו.

היא לא נחמה, הו לא. ולא תהיה. בואו נעצור כאן. אנחנו לא אפרים.

כן, זה ורק זה מבעיר את הצער. זה לא רק נחמה, זה על מה שנשאר אחריה. כל רודפי הכבוד ומלחכי הפנכה ועוצמי העיניים ואלה שלא רואים בעיניים וסריסי השליט ואשתו החמדנית ובנם המרעיל.

רצינו נחמה.

ואין.

בטח שמעתם על שובו של מצעד השרמוטות. גם אני, שרמוטה מצויה, שמחתי בשנה הראשונה של המצעד המתריס שבא לנער מאובנים ותפיסות עבשות והפך על הראש את 'כל כבודה בת מלך פנימה' עם קצת מיניות בריאה ולא מתנצלת בראש חוצות.

לא שצעדתי אתמול לחגוג את נשיותי – בעדה שלי חוגגים אותה בבית, אם אני רוצה לשמור על קשר עם הילדים שלי – אבל שמרתי לעצמי כמה סטיקרים ורודים של 'כל אישה ובת מדליקה'.

סתם, לא היה כזה סטיקר, אבל אודה בצניעות אופיינית שיש פה רעיון מעניין בניחוח מסורתי שיכול להחליף את קריאת הגבר החילוני 'כוסית', את 'שיקסעעע' החרדית או 'קול באישה ערווה' המחדשת ימיה כקדם בחסות צה"ל ומשרד החינוק.

השנה, איך לומר, לא התחברתי. זה לא שאין מטרה. המאבק על חירות האישה לא ייתם כנראה, לגברים יש יותר מדי נכסים להפסיד. ובכל זאת, השטיק הממזרי של מצעד השרמוטות מיצה את עצמו ועל המחאה להתקדם. יש לאן. הפרדה מגדרית במחוזות חילוניים, למשל, שירת נשים, הדרת מדריכות בצבא, משטור אורך מכנסי בנות בבתי ספר, ועוד לא הגעתי לדבר על מעונות יום במחיר שפוי, אבל אני לא רוצה לייאש את הצועדות. איפה אתן?

כשהבת שלי היתה בת שנתיים, היא קרעה אותנו מצחוק במשפט שהפך קאלט במשפחה: 'שקו לי בתחת בארץ ישראל', משפט גאוני שרקחה משירי ילדים שטחנתי לה (יובל המבולבל היה אז תינוק ונאלצתי לחנך אותה באלה הידיים) ועם 'שקו לי בתחת' שקלטה מהאוויר. אני לא קדושה.

לו אך הייתה בי תבונה יכולתי להציע את 'שקו לי בתחת בארץ ישראל' כסלוגן בלעדי ל'גוש אמונים', שהיה אז אוסף של תמהונים בסנדלים עם גרביים ולא המפלצת שהולידה את תג מחיר, בן גביר וסמוטריץ'. אלא שלא ראיתי את זה בא ועכשיו כולנו מנשקים ובוכים.

ואחרי כל זה אני לא יודעת איך לחבר את כל מה שכתבתי פה למצעד השרמוטות שזה נושא הפוסט. בחיי שאני שרמוטה.

טוב, אולי רק זה שגם הבת שלי לא נחה על זרי התהילה של הסלוגן ההוא עם 'שקו לי בתחת בארץ ישראל'. ככה זה בחיים: מי שלא מתקדם, נשאר לצעוד במקום.

"ישראל היום" זה לא עיתון, זה עוטף נתניהו. אתם בטח לא קוראים את התועבה הזאת, לא בכבוד שלכם, מי בכלל קורא את זה?

ובכן, אני. קבלו אותי. מי לא אוהב קומיקס פטריוטי? זה משלנו. כמו בננה עברית, אבל לרוחב, ועם הקליפה.

"ישראל היום" לנתניהו זה חמניה אחר השמש, אבל הם כבר לא לבד כי זה משתלם, החרא הזה. אחריהם במדרון חלקלק במיוחד, בצליל ואומר, ערוצי החדשות. לפני הבחירות הם מגנט תן-ביס על מקרר המעון בבלפור. כן כן. נתניהו משחרר הצהרה ובחדשות משחררים כפתור. חמין בקיץ זה בעיה, אבל כל יום? רחמנות על עמית סגל, היה לו שבוע לא עלינו.

בערוצים מזייפים יושרה ומתכופפים ברוחב לב ובישראל היום העיתונאים נבחרים לפי גמישות עמוד השדרה ואורך הלשון, כל מאמר- פרנצ'סקה פוליטיקה, יד העורך הראשי, מעניין מי זה, אה, כן, מבצבצת מכל כותרת.

כל ציוץ של הנסיך המעורער משובץ כיהלום בראש העיתון. כל צילום של שרה- סנדרה רינגלר. העולם כולו נגדנו ויש טובים ורעים. נחשו, ילדים מי הטוב וצבעו בצבעים מדכאים.

השבוע נפרץ הסכר, המשפחה במצוקה והכותרות בלחץ. אפשר רק לדמיין איך נראית ישיבת מערכת. כולם על הברכיים כשהידיים של שרה סביב הגרון של… שלה, שלה, היא משתדלת לא לצעוק עכשיו. זה לא בריא. היא שומרת על החצוצרה שלה כמו כל אישה ובת-

שימו לב לכותרות השבוע האחרון ב"ישראל היום". זה מתחיל בצונאמי ואז מגבירים, הבית הלאומי לא מאמין בניואנסים. שימו צ'אקלקה וצאו לדרך:

יום א', אזהרת מסע: "הונאה ושמה ליברמן" (ביג מיסטייק. ליברמן מבעבע)

יום ב', רמז עבה: "רוה"מ: אפשר לעשות הרבה ב-24 שעות" (ליברמן: אר יו טוקינג טו מי? אמרנו בלי הורים והנייה)

יום ג', פונים ללב שלך: "כבדו את הבוחרים" (ליברמן מתחיל ליהנות)

יום ד', אמא'לה, ג'וק: "ליברמן מנסה להפיל בכוח ממשלת ימין" (חוגר אקדח)

יום ה', האקדח מהמערכה הראשונה מאבד את זה: "בפעם השניה: ליברמן מפיל ממשלת ימין".

בום.

אפשר לשער, אבל לא כדאי, מה עבר על המערכת הקטנה של האב הקדמון, הנסיך המעורער ופלורנס הקטנה והמסכנה שהתכנסו במטבח המתפורר בבלפור. תמונות קשות, דברים שלא ראתה שפחה על הביסקוויט הישן שניקול ראידמן מצאה בתנור של הנזל וגרטל והזדעזעה עד קצות צ'רנוי. למה לי אין חברים כאלה? מי יציל את הבית המתפורר שלי?

עוד מעט תהיינה בחירות חדשות, ועוד ביום הנישואים שלי, היש רומנטי מזה? אני יודעת מה לבקש במתנה. שרה אימנו הבטיחה פעם בחום "נרד מהארץ ושהמדינה תישרף". אז הסדר קצת השתבש, המדינה כבר נשרפה לפני שבועיים ובעלך עוד עם גפרור ביד, מה עם החצי השני של ההבטחה? בואי, שרה'לה, הולכים.

אדושם, כרטיס לכיוון אחד. זה היא ביקשה, לא אני.

וקצת שקט.

החללית "בראשית", הידועה בשם בנימין נתניהו, התרסקה אתמול על הראש של המאור הקטן מאוד הידוע בשמו מדינת ישראל. מישהו לקח לנתניהו את הדובי, וזה שלו מהבית.

האיש שהעיד על עצמו שירצה להיזכר כפרוטקטור של מדינת ישראל ייזכר יותר כפרוקטולוג שלה. כמויות השפכים (אני מנסה להתנסח באיפוק) בהם הציף את חציר העם יכולות לפרנס את 'עמוד האש'- גרסת הפירומן.

השליט הרמאי כותב בכל פעם פרק חדש ומופרע עם אשת הדייג שרוצה להיות קיסרית ועם הנסיך המעורער, ואין פוצה פה ומצפצף. עכשיו הוא נמלט מאימת הדין וכולנו בני ערובה לתעלול הנבזי שלו.

תקשורת מופקרת מסייעת בידו תחת מעטה של ניטרליות כוזבת. כלב השמירה מוכה שחין והוא מפקיר את הזירה. לשונו הארוכה משמשת את הישבן המלכותי.

אין הרבה קרן מרציאנו במסדרונות, וכל האיילות והדנות והסגלים מתאבקים בעפר רגליו. אדוננו מלכנו מקיים מסיבות עיתונאים על זמן החדשות והתקשורת מפנה לו את הבמה.

הוא נואם ומתפוגג כמו שד בבקבוק, בלי לענות על שאלות והעיתונות מסתפקת בסיגריה שאחרי ומנקה אחריו. האולפנים רוטטים מהתרגשות פרשנית. אין שמץ ביקורת, רק הערצה לטריק האחרון של הקוסם הרשע. מעט מאוד צדיקים בסדום וגם הבושה אבדה. כולנו מרכז הליכוד.

רבין התפטר בגלל חופן דולרים. נתניהו מעשן אותם ונושף את העשן לפרצוף שלנו. 'יבוא לך, דינה,' אומר הבמאי הגאון שעוד לא חזר בתשובה וגם לא יחזור, 'יבוא לך'. מי יכול עליו?

יום הכיפורים של התקשורת נמשך זמן רב מדי ומסיבות ציניות לחלוטין. הן מגש הכסף עליו נמלט נתניהו מאימת הדין.

נתניהו הוא רייטינג, ה'עם' אוהב את השטיקים שלו. הוא שולט בסדר היום ולא בוחל באף טריק מטונף. האולפנים הם הזירה שלו והוא מבצע בהם את זממו בהסכמה. העיתונות מתה. הנה מוטלות גופותינו.

האיש שמסרב להתראיין במשך קדנציה שלמה, נולד מקצף הגלים דקה לפני הקלפי בבליץ מתוזמן ומוטרף, וממציא את עצמו מחדש בכחש. האולפנים מוליכים את הקול בשידור חי, הוא מדבר, הוא מדבר, עוברת הרינה בין האולפנים כשהשכינה יורדת לעם ומכייסת אותו בגלוי.

התקשורת משחקת משחק בזבזני של מגלומן שחושב שהמדינה היא אחוזתו הפרטית, עדר פוליטיקאקות צייתנים וחסומי פה הולך אחריו ואנחנו כולנו משלמים את המחיר.

אם לא יתעשתו שם בתיאטרון האבסורד הזה, עוד נמצא את עצמנו חיים בתוך עוד פרק מטורלל.

ראו, הוזהרנו.

לא, אה?——

בערב מצאתי את עצמי מקריאה את 'האריה שאהב תות' לילדים של הבן שלי שמטייל השבוע בחו"ל עם חברים מהצוות שלו בצבא. יחד הם חוגגים את משבר גיל 40, תעשו לי טובה באמת, הנפוץ בשם יומולדת 40 ונחגג לרוב על כמה בירות בבר. אבל הגבר החדש הוא בוגר חתונות שיצאו משליטה וגם הוא רוצה קצת לצאת מעצמו. כלומר, לישון לילה שלם ולא להכין טוסט פיצה בלי קטשופ, לא שלם, חצי, למה נתת לה קודם? לא בא לי לאכול, אני לא רעב.

נשים מלקטות חברה חברה במשעולי החיים, כמו דולפינות הן מלוות זו את זו, צוללות עמוק ומגיחות אל פני המים. גברים נאמנים לחברים מהשכונה ולכמה מספרי ברזל מהפלוגה ומשמרים את היכולת לומר הכל במשפט שמתחיל ב'אחי' ואורז הכל לחברות רבת שנים.

אז אני נותנת באריה שאהב תות ומפרידה בין הנצים ('אני לא רואה את התמונה', 'אתה כן רואה', 'אני לא', 'אתה כן', בעיטה. 'אייי, תגידי לו'). בחדר הסמוך כלתי מניקה, בלי משבר ובלי נעליים, את תינוקם בן הארבעה חודשים שגם הוא בסוג של משבר שיניים או קפיצת גדילה או כל תירוץ שישאיר את אמא שלו 'ערה?'

האריה שאהב תות

האריה המפונק פוגש ילדים ביער, ובחדר החשוך למחצה הילדים רבים על השמיכה שלעולם תהיה קצרה מדי, וכשאני מגיעה למשפט 'זו היתה טעות כל העניין הזה עם התות' אני עוצרת ומספרת להם שזה היה המשפט האהוב על אבא שלהם, שהעמיד במבחן את נכונותנו לשאת את האריה הבכיין ערב ערב, זה מה שהבן שלי דרש, וחושבת על ארבעה חברים טובים שחוגגים עכשיו יומולדת בחו"ל 20 שנה אחרי שירותם הצבאי, שהיה טיול קטן ומטורף ללבנון הארורה שהחודש מלאו 19 שנה ליציאה ממנה – הפרחים לאהוד ברק, שכמו האריה ההוא שאהב תות, הבין פתאום שזו היתה טעות כל העניין הזה עם התות. ואיזה עצב ענק על אלה שלא חזרו משם.

תות. סוף.