ההפגנות הספונטניות בעקבות ההודעה השבוע על פיטורי שר הביטחון יואב גלנט התקבלו בנחיל של נחירות זלזול באולפנים וברשתות, עם גרסאות שונות של האבחנה לפיה "עם כל הכבוד למפגינים, זו לא המחאה שראינו בליל גלנט הראשון. ההפגנות האלה לא ישנו הפעם דבר".
צריך להודות ביושר שזו גם אבחנה מדויקת וגם תחזית מדויקת. רק שבניגוד לשמחה לאיד שמתעוררת כעת אצל תומכי הממשלה – הו-הא, מה קרה, הקפלניסטים אכלו אותה – ההבדלים התהומיים בין שני לילות המחאה הם בשורה עגומה לחברה הישראלית.
בניגוד לשמחה לאיד שמתעוררת כעת אצל תומכי הממשלה – הו-הא, מה קרה, הקפלניסטים אכלו אותה – ההבדלים התהומיים בין שני לילות המחאה הם בשורה עגומה לחברה הישראלית
את הידיעה על פיטוריו הראשונים של יואב גלנט ממשרד הביטחון במרץ 2023, שמענו באירוע משפחתי גדול של מכרים אהובים מהציונות הדתית. היינו כנראה הקפלניסטים היחידים באירוע ההוא, שהתקיים בשיא המחלוקת על ההפיכה המשטרית. מטבע הדברים, השתדלנו לא להיגרר לוויכוחים פוליטיים, כדי לכבד את שמחת החוגגים.
רגע לפני שהוגשה המנה העיקרית רטטו הטלפונים: ראש הממשלה בנימין נתניהו פיטר את שר הביטחון יואב גלנט, אחרי שהאחרון התריע כי הזהיר שהעמקת הקיטוב בעם בגלל המחלוקת על המהפכה המשפטית מהווה "סכנה מיידית לביטחון המדינה".
הנאום של שר הביטחון יואב גלנט ב-26 במרץ 2023, שאחריו החליט ראש הממשלה בנימין נתניהו לפטר אותו
היו באותו אירוע משפחתי אנשי מודיעין בכירים. איש מהם לא העריך שאנחנו חצי שנה לפני אסון בסדר הגודל שחווינו.
קרה לנו דבר משונה באותו ערב. מעולם לא תמכנו בגלנט ואפילו די נרתענו מפניו, מפני סגנונו ומפני העמדות שייצג. אבל החדשות על פיטוריו הסעירו אותנו הרבה יותר מאשר את אנשים שממש הצביעו לו.
"לא אכפת לנו מגלנט האיש, אבל אכפת לנו ממדינת ישראל. מפחיד אותנו ששר ביטחון יפוטר מתפקידו רק כי הוא מעז לומר דברים שלא נוחים לראש הממשלה"
"לא אכפת לנו מגלנט האיש", הסברנו לסקרנים סביב שולחן האוכל שניסו להבין למה לשמאלנים כמונו מתרגשים כשאיש ימין כמו גלנט מפוטר, "אבל אכפת לנו ממדינת ישראל. מפחיד אותנו ששר ביטחון יפוטר מתפקידו רק כי הוא מעז לומר דברים שלא נוחים לראש הממשלה. מדינה לא צריכה להתנהל ככה. שלטון הנאמנות האישית שהונהג פה הוא מתכון לאסון".
אמרנו, ולא ידענו אז כמה גדול יהיה האסון.
היום אנחנו כבר יודעים.
בסיומו של אותו לילה חזרתי הביתה מנתיבי איילון הבוערים, נרגש כפי שלא הייתי זמן רב, וכתבתי לזמן ישראל את הדברים הבאים:
"מה שהוציא את מאות אלפי האזרחים הלילה לרחובות למפגן המחאה הספונטני המדהים ביותר בתולדות ישראל, לא היה אהבה לגלנט ולא שנאה לנתניהו. מה שהוציא הלילה מאות אלפים לרחובות בלי שום תכנון מוקדם, עם ברק שלא נראה בעיניים כבר שנים היה האהבה לישראל והדאגה לעתידה.
"מה שמשותף לכולם הוא הרצון לחיות בישראל ליברלית, חופשית והגונה.
"ישראל שבה נבחרי הציבור לא מבזים את הציבור, גם אם הוא לא בחר בהם.
"ישראל שבה המנהיגים מכבדים לא רק את בעלי הכוח והשררה מהרוב אלא גם את נציגי המיעוט. מקשיבים להם, מתווכחים איתם, לפעמים גם מתחשבים בעמדתם.
"האש שנדלקה הלילה בנתיבי איילון היא בדיוק האש הזו.
"ישראל הליברלית והדמוקרטית נדלקה.
"יכול להיות שגל המחאה הנוכחי ידעך בהדרגה אל תוך החגים הדתיים והלאומיים הקרובים. אבל האש הזו כבר לא תיכבה".
האש הזו כבתה.
ראש הממשלה בנימין נתניהו מודיע כי פיטר את שר הביטחון יואב גלנט, 5 בנובמבר 2024 (וידיאו: לשכת רה"מ)
מה שהוציא השבוע עשרות אלפי אזרחים לא הייתה התקווה בת שנות אלפיים, אלא הייאוש בן פחות משנתיים.
בחודשים שעברו מאז ליל גלנט הראשון, נחרדנו כולנו בשבעה באוקטובר וכמו כולם – חוץ משרי ממשלת ישראל – אנחנו מתקשים להתאושש מאז.
רבים מהמפגינים איבדו חברים, פונו מביתם, שירתו שוב ושוב במילואים, נמלטו שוב ושוב לממ"ד, חיכו בחרדה למתקפות טילים מאיראן, וכל הזמן הזה נפלו קורבן ללעג ולביזוי של תומכי ראש הממשלה
רבים מהמפגינים איבדו חברים, פונו מביתם או תמכו במכרים שנפגעו, שירתו שוב ושוב במילואים, נמלטו שוב ושוב לממ"ד או למקלט או למרחב המוגן, חיכו בחרדה למתקפות טילים מאיראן, וכל הזמן הזה נפלו קורבן ללעג ולביזוי של תומכי ראש הממשלה והוקעו – קשה להאמין – כאילו היו אחראים בעצמם לאסון שאותו ניסו למנוע.
הידיעה על פיטוריו השניים של גלנט תפסה אותי ביום שלישי בערב בכניסה להיכל התרבות בתל אביב, רגעים אחדים לפני שאסף אמדורסקי העלה מופע מחווה מפעים לאביו, בני אמדורסקי, לציון שלושים שנה למותו. הידיעה על הדרמה הפוליטית הסעירה את באי האולם סביבנו.
ראש עיריית תל אביב רון חולדאי, שפתח את האירוע (ואף הפליא בנגינת חליל של השיר "החליל"), אמר בסרקזם: "אני מקווה שתרגישו בטוחים יותר הערב, כי יש לנו שר ביטחון חדש, ישראל כ"ץ".
הקהל הגיב בשריקות בוז ובצעקות "בושה! בושה!" ואז שקע לשעתיים מענגות של שירי הדודאים, השלושרים (עם הופעת אורח נהדרת של חנן יובל), שלישיית גשר הירקון (עם הופעת אורח נפלאה של יהורם גאון) והפרברים, ולא היה ברור אם הדמעות בעיניים היו בגלל יופיים של השירים, או בגלל התחושה המצמיתה של פרידה מישראל של נעורינו, עם ההבטחה בריח פרדסים שהייתה גלומה בה ושכבר אינה קיימת ומה שנותר ממנה אלה השירים האדירים האלה.
לא היה ברור אם הדמעות בעיניים היו בגלל יופיים של השירים, או בגלל התחושה המצמיתה של פרידה מישראל של נעורינו, עם ההבטחה בריח פרדסים שהייתה גלומה בה ושכבר אינה קיימת
אח, איזה יום יפה, בוא נפקח את העיניים, איך השמש בשמיים, והים הוא משגע, ולפרדסים יש ריח, ורע רע רע לי הלב.
בתום ההופעה, רבים מהנוכחים יצאו מהיכל התרבות והשתלבו בטבעיות בנחיל המפגינים שנהר לעבר צומת קפלן ונתיבי איילון.
רק שהפעם בלט עוד יותר הדיסוננס שמגיע עם הפגנה למען שר ביטחון שלא רק שהיה שותף למחדלים שהובילו לשבעה באוקטובר אלא גם שותף בכיר להרס חסר התקדים שישראל מחוללת ברצועת עזה.
הסיבה היחידה של המפגינים לצאת ולמחות על פיטוריו של גלנט הייתה כי במצב העניינים הנוכחי בישראל הוא נתפס בעיניהם כרע במיעוטו.
הוא נתפס כאדם ישר בממשלה של שקרנים, חנפנים, משיחיים, חמדנים, חסרי חוליות, רכיכות וגדעון סער. כמי שעדיין מסוגל לגלות אמפתיה ואנושיות, ולכל הפחות לתמוך בעסקה לשחרור חטופים, בהקמת ועדת חקירה ממלכתית (שממנה, הוא יודע, אפילו הוא לא ייצא נקי) ומתנגד להשתמטות חרדים מצה"ל.
גלנט נתפס כאדם ישר בממשלה של שקרנים, חנפנים, משיחיים, חמדנים, חסרי חוליות, רכיכות וגדעון סער. כמי שעדיין מסוגל לגלות אמפתיה ואנושיות, ולכל הפחות לתמוך בעסקה לשחרור חטופים
החיים בישראל בשנה האחרונה לימדו אותנו להסתפק במועט.
כשזה מצב הדברים, וכשברור לחלוטין שראש הממשלה ותומכיו ממילא חדלו "לספור" את ההפגנות או להתרגש מקיומן, קשה לשמור על הלהט.
אז כן – האש של ליל גלנט הראשון כבתה. נשארו ממנה גחלים לוחשות בלבד. עייפנו. "ייאוש הוא לא תוכנית עבודה", מנסים המפגינים לעודד זה את זה, כשלכולם ברור שהייאוש רק הולך ומתפשט – ולא נעשה יותר נוח.
האש של ליל גלנט הראשון כבתה. נשארו ממנה גחלים לוחשות בלבד. עייפנו. "ייאוש הוא לא תוכנית עבודה", מנסים המפגינים לעודד זה את זה, כשלכולם ברור שהייאוש רק הולך ומתפשט – ולא נעשה יותר נוח
אבל טועה מי שחושב שאלה בשורות טובות לישראל (עמית סגל, אני מסתכל גם עליך).
אם היינו חיים בתקופת הנביאים, הם בטח היו כותבים כעת נבואות זעם ומוקיעים את ההנהגה שהתנתקה מאזרחיה, חומקת מאחריות, בזה לחוק, מבזה את המשפט, מפקירה את חטופיה, מפנה גב לעניים ולחלשים, מעמיקה את הפילוג, מסיתה איש באחיו, בוזזת את משאבי האומה, משתמשת בכוח בלי כל שיקול מוסרי, וממשיכה לזרוע ייאוש וניכור.
בתנ"ך, נבואות זעם כאלה הן תמיד הקדמה ליציאה לגלות.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם