בת 35, סופרת. בעלת טור שבועי ב"מעריב", מגישה תוכנית שבועית ברדיו 103. אמא של גפן, בת הארבע. גרה בחריש.
אנחנו נפגשות באורוות האומנים בפרדס חנה וצוללות לשיחה עצובה-מצחיקה על המצב, על אימהות וכמובן – על הכתיבה. זו שהצילה אותה. שהפכה אותה מילדה דחויה – למלכת הכיתה של הסיפורים שלה.
וגם על הגירושים שעברה, הסרטן שגילתה ארבעה חודשים אחרי פרוץ המלחמה, המעבר לחריש כדי להחלים בסמוך למשפחה. ועל שנאה – המחלה הכי קשה שלקינו בה.
מה שלומך?
"הכי גרוע שהיה. אני לא זוכרת מצב שבו אני ערה ומרגישה ישנה. עומדים לפניי הרבה פרויקטים שאני לא מסוגלת להניע. להגיד כן. מציעים לי, ואני מתעכבת. עסוקה בגידול הבת שלי, בתחזוקת הבית, בטור השבועי ובתוכנית הרדיו. אין לי תשוקה לכלום ואני אדם של תשוקה. אני יודעת שזה זמני, אבל אני מרגישה שאני הולכת במנהרה חשוכה שכל הזמן מתארכת".
מה קשה לך במיוחד?
"אני יכולה למכור לך לוקשים על כתיבה ועל אהבה – אבל זה לא נכון. הדבר שהכי אהבתי, לפני שגפן נולדה, זה את המדינה שלי. את ישראל. אבל ישראל חטפה מחלה שמכרסמת לה בגוף ולא מספיק שהיא חולה, בא מישהו והרביץ לה. זה שובר אותי.
"הדבר שהכי אהבתי, לפני שגפן נולדה, זה את המדינה שלי. את ישראל. אבל ישראל חטפה מחלה שמכרסמת לה בגוף ולא מספיק שהיא חולה, בא מישהו והרביץ לה. זה שובר אותי".
"את יודעת מתי קלטתי את זה? לפני חודשיים הלכתי להופעה של שלמה ארצי. על מסך גדול הוקרנו תמונות החטופים והנרצחים ותמונות של גיבורים כמו ענר שפירא ז"ל שהציל אנשים במיגונית ליד רעים ושילם בחייו. הסתכלתי על הקהל וראיתי אנשים נחנקים מבכי ושלמה ארצי שר לאט, ועוצר. אז הבנתי שאנחנו מרוסקים".
מאיפה נובעת האהבה הגדולה שלך לישראל?
"גדלתי בחולון בבית פטריוטי של יוצאי צפון אפריקה, למרות שהמזרחיות לא הייתה מאוד מורגשת. סבא שלי היה איש תנועת בית"ר ועד היום אני יודעת בעל פה את ההמנון הבית"רי.
"הצפון אפריקאים, מתוך כבוד לגדולי האומה, היו תולים על הקירות תמונות של הרמטכ"ל, של נשיא המדינה ושל ראש הממשלה, לא חשוב באיזה צד של המפה נמצא השלטון. אצלנו היו תלויות תמונות של הנשיא עזר ויצמן ולצידו תמונה של הבאבא סאלי.
"זה היה בית גדוש בשירי ארץ ישראל ושיחות על פרשת השבוע ופוליטיקה. בית שבו מפארים את העברית. אבא איש תורה ואמא מסורתית לייט, עושים קידוש ובשבת, במסווה של 'בואו ניסע לטייל ולראות את הארץ' – נוסעים לראות איפה אבא צנח בצבא ולשמוע סיפורי גבורה, לא שלו".
"שבעה באוקטובר העצים את כל מה שהיה רע. את כאב הגירושים שכבר חשבתי ששכך, את הבדידות שאהבתי להתהדר בה ולספר כמה כיף לי לצאת לבד. כל זה התחלף בחרדה לגורל הבת שלי"
באיזו נקודה בחיים, פגש אותך השבעה באוקטובר?
"שבעה באוקטובר העצים את כל מה שהיה רע. את כאב הגירושים שכבר חשבתי ששכך, את הבדידות שאהבתי להתהדר בה ולספר כמה כיף לי לצאת לבד. כל זה התחלף בחרדה לגורל הבת שלי ובנוסף, נכנסתי למעין קרוסלה רגשית בעקבות פניות שהגיעו אלי מאנשים שביקשו שאכתוב הספדים ליקיריהם שנרצחו ונפלו.
"אימהות שהילדים שלהן נכנסו לעזה ביקשו שאכתוב להן מילים מחזקות. לאט-לאט הטבעת הלכה והתהדקה וארבעה חודשים אחר כך, גילו אצלי גידול סרטני בשחלות. אני בסדר. עברתי את זה ואני מחלימה, אבל אני חושבת שהכול קשור. הגוף והנפש. אין אדם במדינה הקטנה הזאת שלא מכיר באופן אישי אנשים שנפלו. זה בכל מקום".
איך הרגשת לכתוב הספדים עבור אנשים שמעולם לא פגשת?
ההספד הראשון היה טור שכתבתי לזכר קארין ז'ורנו ז"ל ממזכרת בתיה, לבקשת הוריה. יש סרטונים שלה מהנובה, לשם התעקשה לנסוע עם רגל שבורה, מה שהקשה עליה לברוח. אבא שלה סיפר לי שהיא הייתה 'כדור האש' של הבית. נזכרתי שהיא כתבה לי פעם שהיא, כמוני, מתמודדת עם עודף משקל. היא הייתה באמבולנס המוות, ונותרו ממנה שלוש שיניים.
"באותו יום כתבה לי גם ספיר, אחותו של סאן אמנון יעקובוב ז"ל מחולון, שנרצח בתוך מיגונית ליד קיבוץ עלומים כשברח מהנובה. ספיר הייתה בת כיתה שלי וביקשה שאכתוב משהו לזכר אחיה.
"מצאתי את עצמי בבקרים משמשת כליצן לילדה שלי בת השלוש שלא מבינה מה קורה ולמה אין גן ויש אזעקות ובלילות – המדובבת של מלאך המוות, כותבת הספדים. זה גמר אותי. אני לא יכולה להשוות את עצמי לאישה שבעלה במילואים, או להורים של חטוף, אבל אני חושבת שצריך להכיר בכך שכולנו פצועים.
"מצאתי את עצמי בבקרים משמשת כליצן לילדה שלי שלא מבינה מה קורה ולמה אין גן ויש אזעקות ובלילות – המדובבת של מלאך המוות, כותבת הספדים. זה גמר אותי"
"בחודשים הראשונים כולנו, ללא קשר לימין או שמאל, היינו בהלם. צמודים לקיר כשחרב מונפת מעלינו. באותו זמן ערכתי ספר למישהו שמזוהה עם השמאל ואני זוכרת שיום אחד הוא אמר, תינוק יהודי או תינוק פלסטיני? אני מעדיף את היהודי. הזעזוע היה כל כך עמוק. תחושה של להיות או לחדול. או חיינו או חייהם".
אי אפשר גם וגם?
"אני מאמינה שאפשר, ועם זאת אני מבינה שהגם וגם לא נראה באופק. הערפל גדול ולא נראה שיפוג אי פעם".
מה את חושבת על מה שקורה פה עכשיו?
"אני חושבת שאף אדם לא צריך לשבת על כיסא מלכות יותר משש שנים, במיוחד לא כשהעולם מהיר כל כך, וגם כי זה לא דמוקרטי. אסור להתנוון. הרי ראש הממשלה לא הולך ברחוב, בין אנשים, ומקשיב להם. הוא מקיף את עצמו בעדת מעריצים ונאמנים. זה כבר שיכרון כוח, תאוות שלטון, נרקיסיזם. אם תשימי אותי בראשות הממשלה במשך עשרים וחמש שנה, גם אני אלקה בכל הרעות האלה.
"אגיד לך עוד משהו: אני חושבת שהתמכרנו לשנאה. ושנאה היא כמו סם. זה מתחיל בקבוצת הווטסאפ של הבניין – איך לעלוב, להתלונן, להציק על דברים קטנים; ומתרחב לקבוצות, עדות, מצב סוציואקונומי ותאגידים.
"אנחנו חולים בשנאה. אנחנו חולים. לקינו בשנאה שעלולה להיות סופנית והזאב הריח את הדם והגיע. אני מופתעת ממה שקרה, אבל לא מופתעת מהנסיבות שהובילו אל מה שקרה.
"אני מקווה שכל האשמים מקרבנו ושלא מקרבנו, יתנו את הדין, אבל גם כשמישהו פשע בי ונמצא מאחורי סורג ובריח – אני זו שבוחרת אם להתמכר להרס, או לבחור בחיים. אנחנו מרוסקים, ולצערי אני מרגישה שרובצת עלינו קללה חוזרת: חורבן ובנייה וחוזר חלילה.
"אנחנו לא יודעים לשמר אחדות. תמיד מגיע משהו קיצוני שגורם לנו להתאחד ולהבין שאין באמת לאן לברוח".
יש לך כ-120 אלף עוקבים בפייסבוק מכל גווני הקשת הפוליטית. את מצליחה להימנע מהתנצחויות?
"אני לא מדברת פוליטיקה. אני עושה מה שאפשר עבור מי שצריכים אותי, כמו להשיג מטרנה לאישה מעוטת יכולת. זה הרבה יותר חשוב לי. אני בוחרת את המלחמות שלי. אני לא אוהבת פוליטיקאים משום צד וכבר קיבלתי הצעות, לפני הבחירות האחרונות, גם מהליכוד וגם מיש עתיד בגלל הכוח שיש לי ברשתות.
"הייתי נחמדה לכולם, אבל בי לא משתמשים ולא אמכור את נשמתי לפוליטיקה. מה שהכי חשוב לי הוא שתהיה לבת שלי פינה חמה, אוכל וללכת לישון שמחה".
איך את מתווכת לילדה שלך את המציאות?
"גפן אוהבת אזעקות כי יש לה מגירת חטיפים בממ"ד. לפעמים היא עושה קולות של אזעקה ולפעמים, כשאנחנו רצות לחדר באמצע אזעקה או אזעקה מדומה, אני עוצרת באמצע הריצה ומנענעת את הטוסיק ושתינו צוחקות.
"גפן אוהבת אזעקות כי יש לה מגירת חטיפים בממ"ד. לפעמים היא עושה קולות של אזעקה ולפעמים, כשאנחנו רצות לחדר באמצע אזעקה או אזעקה מדומה, אני עוצרת באמצע הריצה ומנענעת את הטוסיק ושתינו צוחקות"
"זה מזכיר לי סצנה של רוברטו בניני בסרט 'החיים יפים' כשהילד והאבא נלקחים למחנה הריכוז. הגרמנים שואלים מי יכול לתרגם מגרמנית לאיטלקית והאבא מרים יד ואז הוא כאילו מתרגם את מה שנאמר ומספר לילד שזה בעצם משחק, שהחיילים הגרמנים הם שחקנים ובמשחק הזה – הם צריכים לברוח ולהתחבא.
"זה נשמע טראגי, הרי אנחנו לא במחנות ריכוז, אבל ככה אני מעבירה לה הכול. במשחק. המציאות רעה ואני מייפה לה אותה באמצעות הדמיון שזה, אני מקווה, יציל גם אותי".
יש דמויות ספרותיות שעוזרות לך בזה?
"הדמויות של מנחם תלמי בספר 'תמונות יפואיות', היו כאלה. דמויות הלומות מלחמה, צער ושואה – שמגיעות ליפו בראשית ימי המדינה ועושות צחוק מהכול. אנשים שהדמיון לא דעך להם. שיש להם את שמחת הפשטות הקטנה והם יודעים לברוא לעצמם עולם אלטרנטיבי. זה מה שמציל אותי.
"כמובן שאני לא רק בוחרת לדמיין. בסוף, אני צריכה להאכיל את הילדה שלי ואי אפשר לשלם 15 שקלים על כיכר לחם כי זה חולני. אני לא מתלוננת. אני מרוויחה טוב. אבל השנה, שבוע אחרי הניתוח שעברתי, כבר נסעתי להעביר הרצאה מתוך חרדת פרנסה.
"וככה המשכתי להסתובב ולהרצות ואחרי יום האישה, פתאום נחת עליי מה שעברתי ובבת אחת החלטתי לעבור לחריש. מקום שכוח אל, אבל קרוב למשפחה שלי. עברתי כדי לעשות קאט לבדידות, ולהחלים".
מה את חושבת שאנחנו צריכים לעשות נוכח האסון שעבר עלינו, ועדיין עובר?
"האוטופיה היא שלא יירצח עוד ילד אחד, ולא ייפול עוד חייל משום מגזר ושום לאום, אבל בשנה האחרונה התחוור לי שלנצח נחיה על חרב וצריך לדאוג שתמיד יהיה מי ששומר.
"האוטופיה היא שלא יירצח עוד ילד אחד, ולא ייפול עוד חייל משום מגזר ושום לאום, אבל בשנה האחרונה התחוור לי שלנצח נחיה על חרב וצריך לדאוג שתמיד יהיה מי ששומר"
"צורם לי כשאני שומעת את המילה 'לוותר'. הרי אפשר לצלוח את המדינה שלנו בארבע שעות, במה נחלוק? מאידך, יש עוד אנשים שחיים פה וחיו פה גם קודם. אין לי פתרונות.
"דבר אחד ברור לי והוא, שאנחנו חייבים להשתקם. אי אפשר לחיות כל הזמן את המוות ובשביל זה חייבים להחזיר את החטופים. זה אל"ף-בית להחזיר את האחים שלנו הביתה. מדינה לא יכולה להפקיר את אזרחיה ולא משנה כמה זה עולה לה.
"על שלום אני לא רוצה לשמוע. אני יודעת שיש מי שיקראו את זה ויצקצקו, אבל אי אפשר לדבר על שלום כשרוצחים תינוק מול העיניים של אבא שלו, או כשאבא קופץ על רימון כדי להציל את ילדיו ונהרג והמחבל שותה קולה מול הפנים המבועתות שלהם.
"אבל את החטופים – חייבים להחזיר. נכון, חמאס הוא פח אשפה והוא לא כר פורה לדו-שיח. אבל בחיים אנחנו מנהלים שיח גם עם אנשים שאנחנו לא אוהבים. עוטים על עצמנו פרצוף פייק, משיגים את המטרה וממשיכים.
"את החטופים – חייבים להחזיר. נכון, חמאס הוא פח אשפה והוא לא כר פורה לדו-שיח. אבל בחיים אנחנו מנהלים שיח גם עם אנשים שאנחנו לא אוהבים. עוטים על עצמנו פרצוף פייק, משיגים את המטרה וממשיכים"
"אנחנו חיים בכל כך הרבה סתירות ואני רוצה לבחור בטוב אבל אין תשובה אחת. כן, צריך מישהו אחר בשלטון. צריך לנקות המון דברים מקרבנו. אבל להאשים אדם אחד ברצח ובטבח שבוצע בנו, אני חושבת שזה חולני. זה חלק מהשנאה שאני מדברת עליה. אולי אשם מי שלא הקשיב לתצפיתניות?"
ואיך הכתיבה משתלבת בסיפור?
"כשהייתי בכיתה ב', קיבלתי מאימא שלי מחברת עם כריכה קשה. זה היה אחרי שהיא שמעה אותי מקריאה שיר שכתבתי לטקס לציון שנתיים לרצח רבין ('כמו כל פרח נובל / כמו כל דרך תבל…'). המצב הכלכלי שלנו היה בכי רע, ובכל זאת היא הלכה וקנתה לי את המחברת וצירפה גם עט ובעצם – היא קנתה לי תרופה. מזור לחיים.
"חיי היו תלויים במחברת הזאת. הייתי הילדה הכי שמנה בכיתה ובאתי משכונה לא משהו אבל במחברת, יכולתי להיות מלכת הכיתה. יש משפט יפה של חנוך לוין מתוך 'הילד החולם': "אח, לו יכולתי לחיות רק את הפעמים הראשונות". כשאדם כותב – כל דף חלק הוא פעם ראשונה. מאז, בכל פעם שיש לי תקופה רעה, הכתיבה היא צוהר מנחם.
"כשהתחלתי לכתוב בפייסבוק, גם זה הפך להיות מחברת נגישה. שם גיליתי שלכל צער יש שותפים ויש אנשים שיכולים לחלוק איתך שמחה. היום אני יכולה להפסיק לכתוב בפייסבוק כי ביססתי לעצמי קריירה, אבל אני אוהבת את הקשר עם הקהל וממנפת את הפייסבוק לחסדים. למשל, אחת לשנה אני עורכת יום כתיבה לילדים דחויים והרבה בעלי עסקים תורמים ליום הזה, וכולם עושים הכול בהתנדבות.
"עד עכשיו הוצאתי לאור חמישה ספרים ובימים אלה אני מסיימת לכתוב את הספר השישי. אני כותבת טור שבועי למעריב שבו אני מספרת על היום-יום שלי, על הגירושים, על הפסיכיאטרית שהמליצה לי לקחת ציפרלקס כדי לעבור את התקופה הזאת, וסירבתי.
"הכתיבה מלווה אותי. בראש, אני כותבת כל הזמן. הלוואי שהייתי מקדישה לה יותר זמן אבל מאז שהפכתי אמא, אני כותבת פחות. אני יכולה להביא מישהי ולהסתגר בחדר אבל אני אוהבת לגדל את גפן ולהיות איתה"
"הכתיבה מלווה אותי. בראש, אני כותבת כל הזמן. הלוואי שהייתי מקדישה לה יותר זמן אבל מאז שהפכתי אמא, אני כותבת פחות. אני יכולה להביא מישהי ולהסתגר בחדר אבל אני אוהבת לגדל את גפן ולהיות איתה".
איזה ספרי ילדים את אוהבת במיוחד?
"בילדותי קראתי את 'הקיץ של אביה' ואת 'העץ הנדיב' וגם את 'אורה הכפולה' ואת 'הנסיך הקטן' ואת 'עץ הדומים תפוס'. והיה גם ספר סידור שאבא שלי הביא מבית הכנסת לעילוי נשמתו של איזה צדיק.
"חיינו על ספרי ילדים שאחרי שאת קוראת אותם, את מבקשת מהגננת פגישה עם קב"ן. לגפן אני קוראת קלאסיקות לילדים כמו 'איה פלוטו' ו'האריה שאהב תות'".
ומה עושה לך טוב בימים האלה?
"שהתקרבתי למשפחה שלי. שאני ואחותי, אמילי, יכולות להשתטות יחד. ובעיקר – להצליח לתת לגפן ילדוּת טובה. בכלל, החלום שלי היה להיות גננת. הספרות היא בבחינת 'נקלעתי לסיטואציה'.
"ואספר לך על עוד משהו שעושה לי טוב: לצפות בטיק-טוק בחיילים שחוזרים הביתה ומפתיעים את האימהות שלהם ואת הילדים שלהם בכיתות. אחרי המלחמה, מגיע לכולנו לשבת מול מסך אחד גדול, ולראות אנשים חוזרים".
"ועוד משהו שעושה לי טוב: לצפות בטיק-טוק בחיילים שחוזרים הביתה ומפתיעים את האימהות שלהם ואת הילדים שלהם בכיתות. אחרי המלחמה, מגיע לכולנו לשבת מול מסך אחד גדול, ולראות אנשים חוזרים"
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם