מנהלת אחד מכפרי הנוער הגדולים בישראל פנתה אלינו לאחרונה וביקשה שנסייע בהקמת חדר הנצחה "לכל מלחמות ישראל, ובתוכן חרבות ברזל". מה הקטע, שאלנו אותה, למה דווקא עכשיו? "זה בדיוק הקטע", אמרה, "הילדים חווים את המלחמה לאורך זמן באופן קשה וטראומטי, ואני רוצה להכניס את החוויה שלהם לתוך קונטקסט".

"גם במלחמת יום כיפור", היא הוסיפה, "אנשים חשבו תוך כדי שאנחנו בחורבן הבית השלישי, אפילו שר הביטחון דאז, אבל בסוף 'שברנו להם את העצמות' כמו שהבטיח הרמטכ"ל דדו. אנחנו רק פרק בספר, חלק מהיסטוריה ארוכה של מדינת ישראל ושל העם היהודי".

"גם במלחמת יום כיפור אנשים חשבו תוך כדי שאנחנו בחורבן הבית השלישי, אפילו שר הביטחון דאז, אבל בסוף 'שברנו להם את העצמות' כמו שהבטיח הרמטכ"ל דדו. אנחנו רק פרק בספר, חלק מהיסטוריה ארוכה"

זה 50 שנה ויותר לא חווה כאן הדור הצעיר משבר לאומי בעוצמות כאלה, ולאורך זמן כה ממושך. גם מלחמות עבר ארוכות, מלחמת ההתשה ומלחמת לבנון הראשונה, לא דמו במאפייניהן למלחמה הזו, בטח לא בהשפעה הישירה על חלקים ניכרים בעורף האזרחי. לא בכדי מושווית המלחמה הנוכחית לא פעם למלחמת העצמאות, אף אם עוצמתנו היום גדולה בוודאי לאין שיעור.

דווקא מתוך החרדות והכאב, חייבים לצאת לתמונת עתיד. אין רגע אחד מוקדם מדי בשביל זה. חייבים להתחיל לשרטט לעצמנו חזון – איך נתקן, איך נמשיך מכאן וניראה – כלפי עצמנו וכלפי חוץ, איך להשיב רוח לקולקטיב כה פגוע ושסוע.

החברה הישראלית זקוקה יותר מתמיד למשיבי רוח. ניתן היה לצפות מדמויות פוליטיות בעלות שיעור קומה לקחת על עצמן חלק מהאתגר, כמו ענקים בעבר משני צדי המתרס, אבל באקלים הנוכחי, נדמה שחלק גדול מהפוליטיקאים מעדיפים במודע ובמכוון לייצר תמונות עתיד מקטבות ומפלגות, אם כבר. עצוב, אבל זה כרגע המצב.

מצד שני, השנה האחרונה זימנה לנו אפשרות להתוודע ללא מעט דמויות מופת, דרך שדה הקרב. בכל "הותר לפרסום" ארור אנחנו נחשפים לסיפורים מעוררי השראה על הנופלים, כמו למשל אלו של יוסי הרשקוביץ ז"ל, מנהל תיכון אורט פלך לבנים בירושלים שנפל ברצועת עזה בנובמבר, יניב אורן מנהל הפנימייה בעין גדי שנפל ברצועה באוגוסט, ואבי גולדברג, רב תיכון הימלפרב בירושלים, ושאול מויאל, מורה בתיכון אמי"ת כפר בתיה ברעננה – שנפלו בתקרית בלבנון בסוף אוקטובר. ארבעת אלו ז"ל הם חלק משורה ארוכה של גיבורות וגיבורים מכל רבדי החברה הישראלית, שהקריבו את נפשם ואת גופם במלחמה הארוכה.

דווקא מתוך החרדות והכאב, חייבים לצאת לתמונת עתיד. אין רגע אחד מוקדם מדי לכך. חייבים להתחיל לשרטט חזון – איך נתקן, איך נמשיך מכאן וניראה – כלפי עצמנו וכלפי חוץ, איך להשיב רוח לקולקטיב הפגוע והשסוע

כל אחד מהארבעה הותיר אחריו בני משפחה שכולים, שהלב יוצא למשמע כאבם, אבל גם, כמו שניתן להתרשם היטב מהסיפורים שמבטאים בני משפחות ואחרים, נרטיב של דוגמה אישית וגבורה בלתי מתפשרות, לצד תמונת עתיד כללית יציבה וברורה, שרואה הרבה מעבר לזמן ולנסיבות.

התמונה הזו, לצד הכאב והגעגוע, עוד תלווה לאורך שנים את אלפי התלמידים של הרשקוביץ, אורן, גולדברג ומויאל. ערכה לא יסולא בפז.

כמו ארבעת המחנכים גיבורי ישראל, להבדיל, עוד עשרות אלפי מחנכים ומורים אחרים, שבלי רעש וצלצולים, "מחזיקים" כבר חודשים ארוכים עשרות ומאות אלפי ילדים ובני נוער לאורך ולרוחב המדינה. רבים מהם בהשראה מרחוק, מתאמצים ומקפידים בדרכים שונות לשמש מבוגר משמעותי עבור התלמידות והתלמידים גם תוך כדי מילואים ממושכים, ואחרים במפגשים יומיומיים בכיתות או בלמידה מרחוק, היכן שהמצב מחייב.

אותה מנהלת כפר נוער גדול ועוד אנשי חינוך דוגמתה משכילים בעת הזו להפגין כוחות שנדמה שאזלו, ולו זמנית, אצל רבים אחרים: הכלה, אמפתיה, התמדה, סבלנות וסובלנות, ובעיקר להתיך את כל אלה יחד כדי להכניס חיוניות ומשמעות לתקופה. הם רואים למרחק, ומייצרים עבור התלמידים נרטיב מסודר, עקבי על פני ציר הזמן וכה נחוץ – לא של קורבנות, של גבורה.

בין 7.10 לשמחת תורה, בזמן שתשומת הלב הציבורית והתקשורתית נדדה, בין היתר, לעימות האמוציונלי בין הטקסים השונים – האזרחי והממשלתי וה"רשמי", בחרו יותר מ-20 תיכונים ברחבי הארץ להשקיע את מרב מרצם בפרויקט "למענם עושים טוב" – כל תיכון בחר בסגנון חופשי פרויקט למען החטופים או למען המשפחות או למען זכר החללים או למען הפצועים.

בזמן שתשומת הלב הציבורית והתקשורתית נדדה, בין היתר, לעימות האמוציונלי בין הטקסים השונים – בחרו יותר מ-20 תיכונים ברחבי הארץ להשקיע את מרצם בפרויקט "למענם עושים טוב"

בתיכון בלקייה בפזורה הבדואית, למשל, חילקו אוכל לנזקקים, למען החלמת הפצועים. הפרויקטים האלה של תיקון עולם, שהקיפו אלפי תלמידים, יהיו הזיכרון הבונה שלהם מיום השנה הראשון לאסון.

אנשי החינוך הם משיבי הרוח של האומה בעת הצורך הזו, מגיע ש"נרים להם". (אפשר להרחיב ולפרט איך עושים זאת גם מעבר לתשואות, אבל בואו נתחיל בהכרה ובהוקרה).

ב-14.11 יתקיים הכנס הדו-שנתי של העמותה בהשתתפות אלפי מחנכים תחת הכותרת "משיבי הרוח"

תומר סמרקנדי הוא מנכ"ל "דרך כפר יוזמות חינוך", הפועלת לשינוי פני החברה באמצעות חינוך מעצים לאוכלוסיות מוחלשות. העמותה מלווה ומנחה עשרות קהילות חינוך ומכינות קד"צ בפריפריה (צילום: ליאת מנדל)