בת 53, מוזיקאית, עיתונאית, סופרת, יוצרת תרבות, מגישת תכנית הרדיו "שלושה שיודעים" ב"כאן תרבות". היא עצמה, אישה – מעבדה. נסיינית תרבות מקומית.
היא חושבת שהסתירה הקיצונית שבתוכה אנחנו חיים, בין הרצון לחיות לבין האינסטינקט לעצור הכול – היא חסרת פתרון. בשבועות האחרונים השתלטה עליה הכניעה וההבנה שעיקר המאבק – והוא לא ישראלי לבדו – נמצא בין קיצוניות לבין מרכזיות, בין מחוללי כאוס לבין המעוניינים ברוגע.
מה שלומך?
"אולי אפשר להגיד שהבעייתיות בלענות על השאלה 'מה שלומך' – בעצם עונה על השאלה. כמעט אי אפשר לשאול היום 'מה שלומך', כי הפכנו את עצמנו לרשתות חדירות. כי הדיפוזיה ביננו לבין העולם מאוד גבוהה. כך שאי אפשר להגיד מה באמת שלומי, ואולי יש בזה משהו יפה, הוליסטי, אפילו ילידי".
"אולי אפשר להגיד שהבעייתיות בלענות על השאלה 'מה שלומך' – בעצם עונה על השאלה. כמעט אי אפשר לשאול היום 'מה שלומך', כי הפכנו את עצמנו לרשתות חדירות"
על מה דיברת בתוכנית הבוקר?
"הבוקר דיברנו בתוכנית על מחקר ישראלי שהיכה גלים בעולם בעיקר בזכות העובדה שבעצם הוא מסביר את אחד הניסים של ישו: נס הדגים. הימצאותם של הרבה מאוד דגים, לפתע, במקום מסוים בכנרת.
"המחקר בדק איך טמפרטורת המים ומשטר הרוחות בכנרת מביאים מסה של דגים לפני המים. אז את לומדת על המחקר עצמו, על העובדות הביולוגיות והאקולוגיות אבל את גם לומדת דבר או שניים על מסגוּר.
"הרי המחקר הזה לא אמוני, הוא לא נעשה כדי לבדוק את הניסים של ישו: לא המדענים צריכים את הצידוק האמוני, ולא המאמינים צריכים את הצידוק המדעי. האמונה תישאר אמונה שלא זקוקה להוכחות והמדע באמת מתעניין בדגים ובזרמי המים. מי שצריך את הקישור הזה – היא התקשורת".
כלומר, אינטרסים של שליטה בנרטיב הם שמנתבים את האופן שבו אנחנו נחשפים למידע?
"האינטרס של התקשרות באופן מובהק הוא לייצר עוד תקשורת, וזה הולך ומשתלט על חיינו בגלל שכל אחד מאיתנו הפך לגוף תקשורת. וגם אם תבחרי לא לקחת בזה חלק, את כבר לא יכולה להסתכל על העולם במנותק. האפשרות הזאת ניטלה מאיתנו כמעט לגמרי. אולי צריך להיות ממש מנותק כדי להחזיר את זווית הראייה הזאת".
"האינטרס של התקשרות באופן מובהק הוא לייצר עוד תקשורת, וזה הולך ומשתלט על חיינו בגלל שכל אחד מאיתנו הפך לגוף תקשורת. וגם אם תבחרי לא לקחת בזה חלק, את כבר לא יכולה להסתכל על העולם במנותק"
תסבירי.
"אנחנו כל הזמן נעים בין התחושה שאסור לנרמל את החיים שלנו עכשיו וצריך לעצור הכול, לבין תחושה עמומה שצריך לעשות בדיוק את ההיפך. שאנחנו מצווים להמשיך את החיים – כי אם ניקח את החיים מהחיים, ניקח מהם את הטעם.
"כל יום מעסיקה אותי אותה שאלה: האם אני עוצרת הכול ושובתת רעב – או ממשיכה לשדר, לדבר על מדע ותרבות, לנגן, לקרוא ספרים ולכתוב. מה הבחירה המוסרית בין שני הקצוות האלה? האם אני מחויבת להדממה למען הקורבנות גם כאן וגם בעזה? או מחויבת לחיים, לאנשים שצריכים את התרבות ואת המוזיקה?"
ומה את עונה לעצמך?
"אין לי תשובה. אנחנו נמצאים במצב של שאלות. בעצם אנחנו חיים בסתירה מתמדת כי מצד אחד, המצב בלתי אפשרי; אך עם זאת – הנה, הוא מתאפשר. הנה את ואני יושבות ומדברות על גדות הירקון והשמש זורחת וכולנו חיים את הסתירה הזאת בכל יום".
זה באמת מערער. לדעת איפה אנחנו. ובמה לבחור.
"אף אחד לא באמת יודע אם הבחירות שלו נובעות מפחד, מרצון לשמר את מה שיש או מאידיאולוגיה מוצקה. יכול להיות שהמרחקים בין האפשרויות לא כל כך גדולים. אחדים מאיתנו אומרים, זה המקום שלי ולכאן אני שייך. אחדים מאיתנו אומרים, אני לא עוזב כי אין לי כוח. כי אני מבוגר מדי.
"אבל אולי אלה הבדלים לכאורה, כי הרי אידיאולוגיה ופסיכולוגיה יותר קרובות ממה שמקובל לחשוב. יחד עם זאת, יש הבדלים. למשל, אנחנו רואים הבדלים גדולים בין בני אדם באופן שבו הם מתייחסים למוות הפרטי של עצמם ושל יקיריהם".
ואיך את מתייחסת למוות?
"לא מחבבת. בימים רגועים אני יכולה לקבל אותו אבל כמובן שכאימא – הסיפור הזה אחר לגמרי. אנחנו יכולות לשבת כאן ולדבר על האני ועל הסובייקט ועל מה שלומך מבוקר עד ערב, אבל שלוש האותיות האלה: אִ מָּ א – התשובות נעוצות בהן.
"אחד הדברים שאני הכי פוחדת מהם כאימא, הוא הפחד של הילדות שלי. אני מפחדת לחשוב על הפחד שלהן, על העובדה שהן חוות או יחוו פחד. זה נראה לי כמו עוול"
"אחד הדברים שאני הכי פוחדת מהם כאימא, הוא הפחד של הילדות שלי. אני מפחדת לחשוב על הפחד שלהן, על העובדה שהן חוות או יחוו פחד. זה נראה לי כמו עוול.
"בעשורים האחרונים נוצרה איזו תחושה שהכול הוא בחירה. שאני יכולה לבחור שהילדים שלי לא יחוו פחד או לעבור למקום אחר שבו אין פחד.
"התחושה של אנשים שהתבגרו בשנות השמונים והתשעים, ודאי הבנות שלי, ילידות האלף הזה – היא של עולם שבו כל האפשרויות נתונות. והמחשבה שאולי זאת הייתה אשליה והחירות לא נתונה לנו כפי שחשבנו – היא מחשבה שקשה להסתגל אליה".
"התחושה של אנשים שהתבגרו בשנות השמונים והתשעים היא של עולם שבו כל האפשרויות נתונות. והמחשבה שאולי זאת הייתה אשליה והחירות לא נתונה לנו כפי שחשבנו – היא מחשבה שקשה להסתגל אליה"
את בטח מכירה את הרעיון הפופולרי של חופש הבחירה בדרך התגובה. כלומר, באופן שבו את מגיבה אל המציאות.
"אני חושבת שזאת שאלה מסדר אחר. בלי להיכנס לפוליטיקה, ילד עזתי בבית מופגז, האם יש לו חופש בחירה? האם הוא יכול לבחור איך להתמודד עם זה? אני לא אוהבת שעושים את הקישור בין המישור של האיום הפיזי והמישור של איך להתמודד.
"מאידך, וזו אולי סתירה: חשוב לי להרגיש אדם עם סוכנות ועם שליטה בעולם ואני חושבת שאני חווה לאחרונה כניעה מסוימת. תחושה שאולי כל זה גדול עליי. שאולי הפעולות שלי לא בהכרח יצילו – לא אותי, לא את משפחתי, ולא אחרים.
"אני חושבת שהמאבק כרגע בעולם הוא לא רק בין ימין לשמאל, או בין ליברלים לשמרנים. עיקר המאבק נמצא בין קיצוניות לבין מרכזיות, בין מחוללי כאוס לבין המעוניינים ברוגע.
"אם אני חווה את העולם כנמצא בין הפטיש לבין הסדן הזה, כלומר בין כאוס לרגיעה – אני נוטה לחשוב על חלק מהפעולות שלי, גם אם הן מכוונות לטוב ולרגיעה, כמעודדות כאוס. למה? כי היא גוררת תגובת נגד".
את יכולה לתת דוגמה?
"הדוגמא הקלאסית היא יאיר נתניהו. אני יכולה להתרגז עד מחר על דברים שקשורים אליו, אבל אם אני משתפת מידע שנוגע לפעילותו, האם אני מעודדת את כוחות החירות, ההוגנוּת והצדק או מעודדת עוד כאוס ועוד שיח על יאיר נתניהו? ועכשיו אסייג שוב: אולי מה שאמרתי זה עתה נשמע כמעודד השתקה ואולי אפילו משת"פי".
לאורך כל שנות הקריירה שלך, את מזוהה עם האינדי.
"לא מזמן לקחתי את בנותיי לצפות בהצגה בתיאטרון הממסדי. רציתי שיקבלו גם עושר הפקתי מסוים ולא רק מופע של בן אדם מתופף על פחית שימורים, שזה מה שלרוב נותנים באינדי.
"אני לא רוצה לציין באיזו הצגה מדובר, אבל כנראה שלא אחזור בקרוב לתיאטרון הרפרטוארי. בכל פעם שאני מנסה את זה, אני בהלם.
"האם כל יצירה חייבת להתכתב עם ההווה ועם החדשות? האם גם את הקלאסיקות חייבים לטבול במשהו מההווה כדי שחלילה הצופה לא ירגיש שהוא החמיץ רגע מההוויה המנצנצת של הפיד כשנכנס לאולם?"
"האם הקהל לא רוצה איזה רגע פחות לעוס או מובן לעייפה? האם כל יצירה חייבת להתכתב עם ההווה ועם החדשות? האם גם את הקלאסיקות חייבים לטבול במשהו מההווה כדי שחלילה הצופה לא ירגיש שהוא החמיץ רגע מההוויה המנצנצת של הפיד כשנכנס לאולם? ואני לא מתכוונת למחזות שמלכתחילה הם פוליטיים".
ואיפה מתרחשת האומנות שלך בתוך ההווה הסתור הזה?
"אני מנגנת, בעיקר בגיטרה ובעיקר בהרכבים של אימבפרוב. זה אומר שאין הרבה חזרות ושלא רק מנסים ללמוד משהו, אלא מנסים גם לשכוח משהו.
"זה אומר לסמוך על המוזיקה עצמה, לסמוך על האוזניים שתמיד ימצאו נרטיביים מוזיקליים, כמו בשדה פרוע שתמיד יימצאו בו שבילים. וכמובן – לסמוך על מי שאיתם את מנגנת. זאת גם הכרזה על כך שלאף אחד אין זמן לחזרות ובמידה רבה, כשעושים חזרות הן לא על מה מנגנים אלא איך מנגנים".
יש עוד משהו שאת רוצה להגיד?
"לאחרונה, בניגוד לכל עמדה, תחושה או דעה שבהן החזקתי אי פעם, אני מתחילה לחשוב שאולי באמת יש איזו בעיה עם היסוד הגברי. הם נורא חסרי מנוחה, החבר'ס האלה. הם מאוד הישגיים וחשוב להם להתהדר בנוצותיהם.
"אצל בעלי חיים, הרבה פעמים הזכר הוא המגונדר והמפורכס והנקבה היא האפרפרת. אצל האדם זה לא ככה ואולי בגלל זה הפרכוס והגנדור של הזכר, הן המלחמות הארורות, להתהדר בנוצות הקרב.
"אצל בעלי חיים, הרבה פעמים הזכר הוא המגונדר והמפורכס והנקבה היא האפרפרת. אצל האדם זה לא ככה ואולי בגלל זה הפרכוס והגנדור של הזכר, הן המלחמות הארורות, להתהדר בנוצות הקרב"
"עצוב לי שאני בכלל משמיעה את העמדה הזאת שגם בה אני עוד לא לגמרי בטוחה. אבל אני אומרת לעצמי, תפסיקי להגן עליהם. אולי האמסטרדם הזה והחוליגנים – בדרגות שונות של חוליגניות משני הצדדים – עשו לי משהו.
"אני לא יודעת אם הבעיה נובעת מעצם החלוקה לזכרי ונקבי. אולי היא בעצם נובעת ממי שולט בעניינים? יכול להיות שהשלטון עצמו הוא המחולל של האלימות. כלומר, שאם נשים היו שם, גם השלטון שלהן היה אלים וכובש וחסר מנוחה".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם