לאחרונה, יצא לי לשהות בשני מקלטים באזורים שונים בתל אביב. זו הייתה המציאות של כולנו עד לא מזמן, ויש אזורים בארץ שבהם מציאות זו עדיין לא לגמרי מאחורינו – לרוץ למקלט.

הפעם הראשונה שהחלטנו לגשת למקלט הייתה בליל הטילים הבליסטיים מאיראן. עד אז, כשנשלחו טילים מלבנון, נשארנו בפינה מוגנת יחסית בבית. אבל כשהגיע האיום האיראני היה ברור שזה דורש התייחסות מיוחדת. כן, כן, הפחד עושה את שלו.

עד ליל הטילים הבליסטיים מאיראן, כשנשלחו טילים מלבנון, נשארנו בפינה מוגנת יחסית בבית. אבל כשהגיע האיום האיראני היה ברור שזה דורש התייחסות מיוחדת. כן, כן, הפחד עושה את שלו

וכך, בהישמע האזעקה, מיהרנו למקלט שנמצא בגינה הסמוכה לבית. המקלט היה עמוס בשכנים שהגיעו עם הילדים הקטנים, עם הכלבים ואפילו חתולים. בן זוגי ואני הסתכלנו אחד על השני ושאלנו, היכן השכנים הזקנים שלנו?

מתוך מאות האנשים ששהו במקלט, היו רק 2 אזרחים ותיקים, אנחנו.

השכנים הזקנים שלנו לא הצליחו להגיע בזמן למקלט ונאלצו להישאר בבית ולסכן את חייהם. כשבדקנו איתם מדוע, הסיבות ששמענו היו: לא נספיק, לא יכול לרדת במדרגות, אני מפחד לבד ועוד.

בפעם השנייה שנתקלתי בתופעה הייתה בשכונת התקווה בדרום תל אביב.

באחד הבקרים, הקלטנו באולפן שלנו בגן התקווה את הפרק השבועי בפודקאסט. במהלך ההקלטה נשמעה אזעקה. מיהרנו עם כל הנמצאים במקום למקלט שנמצא בפארק הסמוך. יחד אתנו היו עשרות ילדים מגן ילדי הפליטים הסמוך ומספר עוברי אורח שעברו בסביבה.

כשעליתי למעלה לאחר כ-10 דקות של שהייה במקלט, פגשתי בחוץ, בסמוך לכניסה למקלט, מספר אזרחים ותיקים על כיסאות גלגלים עם המטפלות שלהם.

התברר כי בכניסה למקלט יש לעלות מספר מדרגות. לאחר מכן יש לרדת כ-20 מדרגות, עד שמגיעים לאולם הראשי. אין מעלית או ירידה מונגשת לבעלי מוגבלויות. אפילו לחדר העליון של המקלט לא ניתן להיכנס עם כיסא הגלגלים.

כשעליתי לאחר כ-10 דקות שהייה במקלט, פגשתי בחוץ, בסמוך לכניסה למקלט, אזרחים ותיקים על כיסאות גלגלים עם המטפלות שלהם. התברר שבכניסה למקלט יש לעלות ואז לרדת במדרגות

דיברתי עם אותם קשישים והם היו מפוחדים. המטפלות שלהם, שהיו עובדות זרות, חששו מאוד אבל לא נטשו את הקשישים שהיו תחת חסותן. אותם קשישים שנשארו מחוץ למקלט סיפרו שהם מרגישים שקופים ונטושים. בעיקר בזמנים מורכבים שבהם השגרה היומית חשובה – במיוחד לצאת מהבית – יש לדאוג לסביבה מתאימה עבורם גם בגנים הציבוריים.

בישראל יש כ-9600 מקלטים ציבוריים (לפי נתוני יחידת המחקר של הכנסת משנת 2011). רובם הגדול אינם מונגשים לאזרחים בעלי מוגבלויות. בתקנות ההתגוננות האזרחית (מפרטים לבניית מקלטים) משנת 1990, אין התייחסות כלל למקלטים מונגשים ולצורך האקוטי בהם. שיקול דעת מסוים ניתן לרשות המקומית מתוקף אחריותה לתחזוקת המקלטים הציבוריים.

בסקר שערכו לאחרונה מכון ברוקדייל והג'וינט, בעניין השפעת המלחמה על אוכלוסיית הזקנים מעל גיל 60+, נשאלו הנסקרים על היכולת להגיע למרחב מוגן בעירם, כ-10% דיווחו כי הם לא מצליחים להגיע בזמן.

תמיד שואלים אותי: אז מה ניתן לעשות? כאילו זו גזירת גורל. אפשר לחשוב על כמה פתרונות. קודם כול נדרשת העלאת המודעות הציבורית לבעיה, שמחמירה לנוכח העובדה, שבשנים הקרובות מלחמות טילים עלולות להמשיך להיות מנת חלקנו מעת לעת.

בנוסף, נדרשת בדיקת הרשויות המקומיות מול פיקוד העורף, כיצד ניתן להנגיש את המקלטים לבעלי מוגבלויות ואזרחים וותיקים. העיקר שאומרים כי אנחנו מדינת ההייטק. יש גם צורך בהיערכות הרשויות המקומיות לפינוי אזרחים ותיקים הנזקקים  לכך בעת חירום.

גם לקהילה עצמה יש חלק בדאגה לכך. ניתן למשל ליצור התארגנות של ועדי בתים ליצירת קשר ומעקב אחר אזרחים ותיקים הגרים בבניין, לצורך מתן עזרה בעת הצורך.

בישראל יש כ-9600 מקלטים ציבוריים, רובם הגדול אינם מונגשים לאזרחים בעלי מוגבלויות. בתקנות ההתגוננות האזרחית משנת 1990, אין התייחסות כלל למקלטים מונגשים ולצורך האקוטי בהם

זו הזדמנות לשכנים הצעירים להכיר את שכניהם הוותיקים ולהגיש להם עזרה בעת הצורך וגם בשוטף. בסוף, כולם מזדקנים ומגיעים למקלט הציבורי.

דפנה צרויה היא אזרחית ותיקה, תל אביבית. פעילה ויזמית חברתית. נציגת תל אביב במועצת האזרחים הוותיקים הארצית, שהוקמה על ידי הגוינט וקרן דליה ואלי הורביץ. בעלת הפודקאסט "בטל בשישים", שבו יחד עם שני שותפים מדברים על הגיל השלישי מזווית ייחודית ועם הומור.