לא אפסיק להפיץ את מורשתו של בני מעוז

מעוז מורל ז"ל (צילום: באדיבות המשפחה)
באדיבות המשפחה
מעוז מורל ז"ל

בחודשים שקדמו לראש השנה תשפ"ד, ציינה משפחתי מספר אבני דרך משמעותיות. אני הגעתי לגיל 50, בתנו הצעירה חגגה בת-מצווה, איתן בעלי ואני חגגנו 30 שנות נישואין וחיים בישראל ביחד. התקדמנו לשלב חדש בחיינו.

איתן ואני היינו צעירים מאוד כשנפגשנו בארץ ובנינו את ביתנו כאן. היינו תמימים, חדורי אידאלים, עובדה שכנראה סייעה לנו להתמודד עם הקשיים שבמגורים בארץ זרה, הרחק מהמשפחה ומרבית חברינו.

מהר מאוד חשנו שישראל היא ביתנו. ככלה צעירה בת 20, אני לא חושבת שהקדשתי מחשבה רבה לעובדה שבעתיד איאלץ לשלוח את בני לשרת בצבא, אבל אלו החיים כאן, וכך, בזה אחר זה התגייסו בנינו לצה"ל – כל אחד בתורו.

מהר מאוד חשנו שישראל היא ביתנו. ככלה צעירה בת 20, לא הקדשתי מחשבה רבה לכך שבעתיד איאלץ לשלוח את בני לשרת בצבא. אבל אלו החיים כאן, וכך, בזה אחר זה התגייסו בנינו לצה"ל – כל אחד בתורו

אליעזר שירת בגולני, ומספר שנים לאחר שסיים את שירותו, הלך שחר בעקבותיו והצטרף לחטיבת גולני גם הוא. מספר שנים אח"כ החליט בננו מעוז שהוא רוצה לשרת ביחידת העילית של הצנחנים, ולאחר מספר חודשים של אימונים מפרכים, לשמחתו התקבל לסיירת. בתקופת שירותם של כל אחד מהבנים חוויתי לילות ללא שינה, דאגתי מאוד, ונשמתי לרווחה כשהשתחררו.

בשבעה באוקטובר, היה מעוז בעיצומו של השירות הצבאי שלו. הוא היה בחופשה בסוף אותו השבוע, ונסע עם חברים לחגוג את שמחת תורה. בסביבות השעה 8:00 הגיעו לאזניו שמועות על המתרחש. הוא מיהר לחזור הביתה, ארז את הציוד שלו ונסע אל הבסיס שבו שירת. בשעה 13:30 הוא וכל היחידה שלו כבר היו בדרכם לגבול עזה במטרה לסייע בהגנה על הקהילות שהותקפו.

בבית, הייתי אכולת דאגה למעוז וכמובן לכל אזרחי המדינה. בלב כבד התיישבנו לסעודת החג, ותוך כדי הסעודה צלצל הטלפון של שחר. מפקדו בשירות המילואים הודיע לו שעליו לארוז ולהגיע לצפון הארץ כדי להגן על הישובים בגבול לבנון. כשעה לפני צאת החג גם בננו אליעזר נקרא לארוז את חפציו. אליעזר נפרד לשלום מאשתו ושני ילדיו, ויצא להגן על המדינה. בזמן ההבדלה בביתנו, נלחמו כבר בחזית שלושה מילדינו. בחלומות השחורים ביותר מעולם לא דמיינתי תסריט שכזה. שלושה בנים במלחמה באותו הזמן.

כמובן שלא הייתי לבד. כמעט לכל שכנינו היו מספר ילדים מגויסים, ובמשפחות הצעירות יותר בישוב, בעלים ואבות נעדרו מהבית חודשים רבים. במשפחות מסוימות, הבן והאב גויסו שניהם.

מספר חודשים לאחר תחילת המלחמה, שאלה אותי חברה אם אני מעוניינת להצטרף לקבוצת תמיכה באינטרנט לאימהות של חיילים. חשבתי לעצמי שאין לי מה להפסיד והצטרפתי. הקבוצה הייתה מועילה מאוד, תמכנו זו בזו, שיתפנו ולימדנו זו את זו כיצד להתמודד עם המתח והחרדה לשלום ילדינו הלוחמים, המצויים בסכנה.

בזמן ההבדלה בביתנו בצאת שמחת תורה, כבר נלחמו בחזית שלושה מילדינו, מעוז, שחר ואליעזר. בחלומות השחורים ביותר שלי, מעולם לא דמיינתי תסריט שכזה. שלושה בנים במלחמה באותו הזמן

אליעזר ושחר, שהיו בשירות מילואים, יכולים היו להתקשר הביתה ולעדכן אותנו בנעשה איתם. מעוז לא יכול היה להתקשר. מהיום שבו נכנס מעוז לעזה בארבעה בנובמבר, ועד לחופשה הקצרה ב-21 בדצמבר לשלושה ימים, שוחחנו אתו פעם אחת בלבד.

אלה היו שבועות קשים ביותר. היה לי קשה להקשיב לחדשות כל יום ולשמוע את שמות החיילים הנופלים. בזמנים אחרים הרגשתי תמיד צורך להקשיב לרדיו, לצפות בחדשות על מנת ללמוד עד כמה שניתן על כל חייל שנפל על הגנת המדינה, להתחבר ולחוש את כאב משפחתו. אבל הפעם, כשבני היה בעזה, וסיכן את חייו, הרגשתי שעלי לשמור על עצמי. הפסקתי להקשיב לחדשות, לא קראתי מאמרים על החיילים הנפלאים שנהרגו. זו הייתה הדרך שלי להתמודד כדי להצליח לתפקד ביומיום, עד כמה שיכולתי.

כשמעוז נכנס לעזה בפעם השנייה, הצבא סיפק ללוחמים ביחידה שלו טלפונים סלולריים שבאמצעותם יכולים היו להתקשר הביתה פעם או פעמיים בשבוע.

מעוז מורל ז"ל (צילום: באדיבות המשפחה)
מעוז מורל ז"ל (צילום: באדיבות המשפחה)

נכנסנו לסוג של שגרה, הבנים הגדולים חזרו מהמילואים, דיברנו עם מעוז מדי פעם והתרחקנו מהחדשות. וכך עברו עוד כמה שבועות והתחלנו להאמין שהכול יהיה בסדר. מעוז היה אמור להגיע הביתה לכמה ימים ביום שני ה-19 בפברואר, שמונה שבועות מאז הפעם הקודמת שהיה בבית. תכננתי לקחת מספר ימי חופשה מהעבודה כדי להיות אתו.

ביום חמישי, ב12:30 בערך, התקשרו אלי והודיעו לי שמעוז נפצע קשה בקרב בעזה. הקצין אמר לי שאין לו מידע נוסף, אבל עדכן אותי שעוד מעט יגיע רכב וייקח את איתן ואותי לבית-החולים סורוקה שבבאר-שבע.

ביום חמישי, ב12:30 בערך, התקשרו והודיעו לי שמעוז נפצע קשה בקרב בעזה. הקצין אמר לי שאין לו מידע נוסף, אבל עדכן אותי שעוד מעט יגיע רכב וייקח את איתן ואותי לבית-החולים סורוקה בבאר-שבע

לאחר מספר דקות הרכב אכן הגיע ואיתן ואני יצאנו לדרך עם המלווים שלנו לבית-החולים. הנסיעה מביתנו לסורוקה אורכת 90 דקות. ב-20 הדקות הראשונות שוחחנו עם ילדינו הבוגרים בטלפון ועדכנו אותם במה שקרה. וידאנו שהם יהיו אלה שיספרו לאחיהם הצעירים, ורק אז התפננו לדאגות ולתפילה.

כשהגענו לבית-החולים, מנהל היחידה לטיפול נמרץ פגש אותנו ליד מיטתו של מעוז. הוא הסביר לנו שמעוז סובל מפגיעת ראש ואיפשר לנו לראות אותו. לאחר מכן הוא לקח אותנו למשרדו והסביר לנו שהנזק שנגרם למעוז במוח הוא בלתי הפיך ושאין אפשרות לנתח אותו. לדבריו, זה עניין של שעות או ימים עד שמעוז ייכנע לפציעתו הקשה. עזבנו את משרדו בלב שבור.

אבל אז קצינת הנפגעים לקחה אותנו הצידה ונתנה לנו עצה מחכימה. היא הסבירה לנו שרוב משפחות הנופלים מקבלות דפיקה בדלת והודעה שבנן נהרג. אנחנו זכינו במתנה. לנו ניתנה ההזדמנות לאחוז בידו של מעוז ולחבק אותו. הייתה לנו הזכות להיפרד ממנו.

זה מה שעשינו. ביקשנו מכל ילדינו לבוא לבית-החולים. בארבעת הימים שמעוז היה תלוי בין שמים לארץ היינו לצדו. נפרדנו ממנו, אמרנו לו דברים שלא אמרנו לו מעולם בעודו בחיים. כל חבריו הגיעו וזכו לראותו עוד פעם אחת.

בדקות שלפני לכתו מאתנו התאספנו כולנו סביבו ושרנו לו. כשהוא הפסיק לנשום, היינו כולנו שם ביחד ואמרנו: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד". אנחנו אסירי תודה על הזמן הזה עם מעוז.

למחרת נקבר מעוז בהר הרצל. אלפים הגיעו לחלוק לו כבוד אחרון.

בדקות שלפני לכתו מאתנו התאספנו כולנו סביבו ושרנו לו. כשהוא הפסיק לנשום, היינו כולנו שם ביחד ואמרנו: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד". אנחנו אסירי תודה על הזמן הזה עם מעוז

כשאני חושבת על שבעת החודשים שחלפו מאז אותו יום, אני מבינה שבורכתי בכמה מתנות שסייעו לי להתמודד ולעבור את הימים הקשים. קודם כל, אני מרגישה שהקב"ה העניק לי גישה מעשית לקשיים בחיים. כמו רובנו, התמודדתי בעבר עם אתגרים, ואני בדרך כלל לא מרבה להתאבל ולהתלונן על הקושי העומד בפני. כמעט מייד, אני מתחילה לחשוב על פתרונות ודרכים להקל על המצב.

כך היה גם אחרי שמעוז נהרג. היו ועדיין יש ימים שבהם אני לא מסוגלת לעשות כלום, אבל רוב הזמן יש לי כוח פנימי כלשהו שדוחף אותי קדימה ועוזר לי למצוא דרכים להתמודד עם המשוכות שלפניי.

דבר שני, אני אסירת תודה לחברינו ולמשפחה שהיו לצדנו ותמכו בנו כל הזמן. ומה שנתן לי הרבה כוח במיוחד היה הקשר עם חבריו של מעוז ומדריכיו מהקהילה שלנו, מבית הספר שבו למד ומהצבא.

כמעט כל יום אני מקבלת הודעה מאחד מחבריו של מעוז, מאחד הרבנים שלו, או מהמפקד שלו, שבה הם מספרים לי שהם חושבים עלינו ושמעוז תמיד במחשבותיהם ובליבם. כל שבוע לפחות אחד מהם בא לבקר אצלנו. כל זה גורם לי להאמין שמעוז לעולם לא יישכח.

היבט נוסף של חיינו במציאות של אחרי מעוז הוא המפגשים עם משפחות שכולות אחרות, שמאורגנים על ידי ארגונים שונים התומכים במשפחות של חללי צה"ל. אין זה משנה כמה קרובה ארגיש לחברינו ולמשפחתנו, כלום לא ישתווה לקשר עם אלה שחוו גם הם אובדן של ילד. החיבור הוא מיידי ונוצרת תחושת שייכות. אנחנו יכולים לדבר על הרגשות העמוקים והפרטיים ביותר לאחר דקות מועטות של היכרות. אני מודה לעד לארגונים האלה על המחשבה והניסיון לסייע לנו ולתת לנו תחושת שייכות.

אין זה משנה כמה קרובה ארגיש לחברינו ולמשפחתנו, כלום לא ישתווה לקשר עם אלה שחוו גם הם אובדן ילד. החיבור ותחושת השייכות מיידיים. אנו יכולים לדבר על הרגשות העמוקים והפרטיים ביותר לאחר דקות

לסיום, אני מלאת תודה לה' על יכולת הדיבור שניחנתי בה. בעלי איתן ואני נוסעים בחודשים האחרונים ממקום למקום ברחבי ישראל וארה"ב ומספרים על מעוז שלנו. אנחנו מספרים על הלוחם שהוא היה בכל תחומי החיים. אנחנו מאפשרים לקהל להכיר אותו מקרוב, לדעת מה היה חשוב לו. אנחנו מספרים כיצד התמודד מעוז עם האתגרים בחייו. ולבסוף אנחנו מבקשים מכולם לקחת משהו ממעוז לחייהם. מציעים להם – הפכו אותו לחבר שלכם, אחיכם או בנכם. התגובות המרגשות והתמיכה שאנחנו זוכים לה בעקבות השיחות שלנו – מדהימות. אנחנו מקבלים מהן המון כוח.

וכך אנחנו מתנהלים. אנחנו מתקדמים קדימה, מקבלים הרבה תמיכה מהמשפחה ומחברים, נפגשים עם הורים שכולים אחרים, ומדברים, ומדברים ומדברים. מפיצים את מורשתו של מעוז, צעד אחר צעד, קהילה אחר קהילה.

ורדה מורל היא תושבת טלמון ומורה לאנגלית באולפנת צפירה. היא אמו של סמ"ר מעוז מורל שנפל בקרב בעזה בפברואר. מאז היא ובעלה איתן מעבירים שיחות על דמותו של מעוז ומה כל אחד ואחת יכול לקחת ממנו ליומיום שלו ושלה.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
3
ורדה יקרה! את אישה מרגשת ומעוררת השראה! איזו הסתכלות מלאת אמונה וראיית הטוב. היכולת שלך לראות את החסדים בדרך היא מפעימה. שהקב"ה ינחם אתכם וישמח אתכם. אשריכם שזכיתם לגדל את הנשמה הגדולה ... המשך קריאה

ורדה יקרה! את אישה מרגשת ומעוררת השראה! איזו הסתכלות מלאת אמונה וראיית הטוב. היכולת שלך לראות את החסדים בדרך היא מפעימה. שהקב"ה ינחם אתכם וישמח אתכם. אשריכם שזכיתם לגדל את הנשמה הגדולה הזו , שאין ספק שזכתה להורים ומשפחה גדולים מהחיים.

עוד 1,311 מילים ו-3 תגובות
סגירה