הספר "ח"כ במשמרת לילה – יומן מלחמה" של משה (קינלי) טור פז (הוצאת סלע מאיר, 2024) הוא יומן שניהל הקצין והח"כ טור פז מאז השבעה באוקטובר 2023. היומן אינו מסודר כרונולוגית, עמוס לעייפה בפרטי פרטים ואין בו חידוש רב.

ראשית יש להצביע על בעייתיות התפקוד של המחבר, שהוא גם חבר הרשות המחוקקת וגם שייך לדרג המקצועי (הצבא). עובדתית, הוא מציין שביוני 2022
הוקפא שירותו הצבאי, "ועם זאת, ב-8 באוקטובר 2023 התיישבתי בכיסא קצין האג"ם של אוגדת עזה וקמתי ממנו רק 85 ימים מאוחר יותר" (עמ' 12).

ראשית יש להצביע על בעייתיות תפקוד המחבר, שהוא גם חבר הרשות המחוקקת וגם שייך לדרג המקצועי (הצבא). עובדתית, הוא מציין שביוני 2022 הוקפא שירותו הצבאי, אך הוא בחר לשרת מה-8 באוקטובר כקצין אג"ם

עטיפת ספרו של משה טור פז "במשמרת לילה, יומן מלחמה"

בהמשך הוא מעלה את השאלה האם נכון היה לשרת במילואים או להקדיש הזמן לעבודה כח"כ, וגורס ש"נראה לי שהיה זה ניצול נכון של שלושת החודשים הראשונים של המלחמה, וכי תרומתי כקצין אג"ם באוגדת עזה עלתה על תרומתי
באותם חודשים כחבר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת וכאחד מחברי הכנסת במשכן" (עמ' 71). דברים אלו מעלים שאלות לגבי תרומתו לעבודתו כח"כ.

זאת ועוד – "באותן ישיבות חוץ וביטחון שאליהן הגעתי ממעמקי החמ"ל בעזה מצאתי עצמי נקרע בין הזדהותי גם עם גורמי הצבא, שעימם עבדתי בהיותי
קצין במילואים, לבין זהותי כחבר כנסת שאמור לפקח על הצבא. לעיתים לא ידעתי אם איזה חלק של יושבי השולחן אני נמנה" (עמ' 192).

טור פז מודע לסתירה התפקודית שלו ומבהיר: "הכשל הוא אפוא מובנה. אותם חברי כנסת, שלהם כיכול היכולת הגבוהה ביותר לפקח על הצבא, עלולים לראות עצמם כחלק מהמערכת הצבאית, גם לאחר שפשטו את המדים. אנחנו בעצם מצפים מאנשים שהיו חלק מהמערכת, לבקר את אותה תפיסת עולם שהם עצמם החזיקו בה, ולא פעם אף היו שותפים בעיצובה" (עמ' 200-201).

אין חדש בכתיבה על מצב האוגדה ב-7.10 (עמ' 55-56), כמו גם בציון בהמשך "כמחצית מהחיילים היו בחופשה בבית" (עמ' 59). אולי יש חידוש בסדר הכוחות שהוצאו לחופשה עשור קודם, שבו מפקדים הוציאו כחמישית מהחיילים הביתה.

ועדיין קשה לקרוא את המילים הבאות: "היו בשמחת תורה רק 12 טנקים פעילים. 12 טנקים בלבד בגזרת אוגדה שלמה" (עמ'60). במקום אחר הוא כותב
שמתוכם "רק חלק היו שמישים" (עמ' 66).

אין חדש בכתיבה על מצב אוגדת עזה ב-7.10. ועדיין קשה לקרוא את המילים: "היו בשמחת תורה רק 12 טנקים פעילים. 12 טנקים בלבד בגזרת אוגדה שלמה". במקום אחר הוא כותב שמתוכם "רק חלק היו שמישים"

כחודש וחצי לפני המלחמה הוא אמר בראיון טלוויזיוני ש"צריך יותר יחידות לוחמות, חסרים לוחמים בצה"ל – כל גדוד סדיר שנכניס יחסוך 13 גדודי מילואים"(עמ' 61).

אין המחבר מחדש לגבי גורמי הכישלון: כוחות חסרים, אי הפעלת נוהל כוננות עם שחר מלא, היעדר עתודות ואשליית הגדר כמחסום אולטימטיבי (עמ' 67). לכך יש לצרף את מחדל לקיחת הנשקים מכיתות הכוננות (עמ' 173).

תוצאת כל התהליכים היא קריסת המדינה וכניסת החברה האזרחית למילוי פונקציות שהצבא היה צריך למלא, מה גם שהצבא עבר תהליך של הפרטה (תהליך בשריון שבוקר ע"י האלוף יצחק בריק). בשורה התחתונה, מציין המחבר, צה"ל לא התארגן כראוי לקליטתם של מאות אלפי אנשי מילואים" (עמ' 105 – על צורך רכישת רחפנים ע"י חיילי המילואים עצמם ראו עמ' 113). הספר דן גם בגיוס חרדים לצבא, ומציע יעד של 50 אחוזים משנתון גיוס חרדי (עמ' 154).

תרומה יותר משמעותית של הספר נוגעת לפינוי הצפון: "בשלב זה קרתה הטעות. צה"ל הצליח בתוך שעות ספורות לייצב את קו ההגנה הצפוני. חשש הפלישה מלבנון נבלם, אלא שדווקא אז הוחלט לפנות את התושבים. הצפון פונה בהדרגתיות יותר משבוע לאחר פרוץ המלחמה. אם במקרה של ישובים כמו חניתה, מלכיה ואפילו מטולה, ששם קשה יותר להגן מפני חדירות, הפינוי היה מובן, הרי שבמקרים אחרים, כמו אלה של קריית שמונה, שלומי […] מדובר היה בטעות קשה. […] צה"ל היה יודע להגן שם מפני חדירה. נכון, היה ועדיין קיים איום רקטי על כל אזור הצפון, אבל זאת אינה סיבה טובה מספיק לפנות תושבים מבתיהם […]. ישראל למודת ירי ארטילרי […]. בתקופת רצועת הביטחון שלאחר מלחמת לבנון הראשונה, יישובי הצפון ספגו מתקפות של טילי קטיושות של חזבאללה באופן רציף ובמשך שנים ארוכות, וישראל לא פינתה אותם
מבתיהם" (עמ' 176). ותוך אי התייחסות לזמן התגובה הנדרש הוא קובע בנחרצות: "אם היינו מפנים מביתו כל מי שנמצא בקו הטילים, כי אז היינו צריכים לפנות את כל תושבי ישראל" (שם).

תרומה יותר משמעותית של הספר נוגעת לפינוי הצפון: "בשלב זה קרתה הטעות. צה"ל הצליח בתוך שעות ספורות לייצב את קו ההגנה הצפוני. חשש הפלישה מלבנון נבלם, אלא שדווקא אז הוחלט לפנות את התושבים"

טור פז מצביע בצדק על הפגמים בתוכניות הפינוי, שלא היו קיימות ביחס לאוכלוסייה הצפונית, בעוד שהתוכניות לפינוי תושבי הדרום היו חלקיות ובמקור לא כללו את שדרות. המגמה הייתה לשכן את המפונים בבתי ספר, שבמהותם אינם מתאימים למגורי אוכלוסייה אזרחית, ביחוד מבוגרת, ולאורך זמן. זאת ועוד, תכנית זו תשבית את המשק: "על מנת לשכן את תושבי שדרות בבתי ספר,
צריך להשבית 300 מוסדות לימוד ברחבי הארץ. וכדי לשכן במוסדות החינוך כ-200 אלף מפונים, צריך להשבית את מערכת החינוך הישראלית כולה" (עמ' 184).

הסוגיה האחרונה בספר שאתייחס אליה היא אידיאולוגית – ההתייחסות לערביי ישראל. לאחר שהוא מבקר את האסלאם של התנועה האסלאמית הצפונית, הוא מבקר את אי תמיכת המדינה באזרחי ישראל הערבים הרוצים להשתלב בה. מחד ניתן להבין לדידו את היחס החשדני כלפיהם, אך מאידך הוא גורס ש"ישראל גם אינה יודעת להעניק למיעוט הערבי בתוכה שוויון זכויות מלא" (עמ' 251).

מבחינת המחבר, הקשרים בין המגזר הערבי בישראל לערביי הרשות מעלים את החשש שהשנאה תחלחל גם לחברה זו – ומבחינתו זה מצדיק את אי גיוסה לצבא, בהתמקדו במוסלמים לעומת שאר המיעוטים. לכך הוא קושר תיקונים שצריך לעשות בחוק הלאום, ובמקום לגרוס את ביטולו, הוא מצדד בתיקונו, תוך שהוא מתעלם מהסתירה המובנית של צידוד רוב אזרחי ישראל בהגדרת המדינה כ"מדינה יהודית ודמוקרטית" (עמ' 266).

ברם, מדינה יהודית לא יכולה להיות מדינה דמוקרטית של כלל אזרחיה. מדינה של כלל אזרחיה היא המדינה הישראלית, אך בישראל לא מוכר הלאום הישראלי.
עתירה לבג"ץ של עותרים ובהם: דרוזי, כנעני, יהודי, רוסי, ערבי, ובורמזי להכיר בלאום הישראלי שלהם – נדחתה.

מדינה של כלל אזרחיה היא המדינה הישראלית, אך בישראל לא מוכר הלאום הישראלי. עתירה לבג"ץ של עותרים ובהם: דרוזי, כנעני, יהודי, רוסי, ערבי, ובורמזי להכיר בלאום הישראלי שלהם – נדחתה

עצוב ומייאש שח"כ ממפלגה מרכז-ליברלית אינו ער לסתירה האימננטית הקיימת בזהות המדינה, והופכת אותה למדינה אנומלית.

יוסי ברנע הוא מוסמך האוניברסיטה הפתוחה בלימודי דמוקרטיה בין תחומיים. בעבר היה מזכיר עמותת "אני ישראלי" שפעלה להכרה בלאום הישראלי. כתב ביקורות על ספרים ומאמרים בכתבי עת ועיתונים שונים.