בת 38, מוזיקאית, צ'לנית. המנהלת האומנותית של התוכנית הקלאסית במוזאון תל אביב. נשואה למתופף מתן אפרת, אימא של רוני ושל אלון. גרים ביפו.
מאיה בלזיצמן היא מוזיקאית עסוקה. היא מלווה מוזיקאים רבים ומופיעה עם בן זוגה בהופעות שמשלבות חומרים מקוריים וגרסאות כיסוי יפיפיות לשירים מוכרים. הצ'לו מלווה אותה מאז גיל שש, כמו איבר בגוף. כמו פה, היא אומרת.
המלחמה תפסה אותה בחודש השביעי להיריון, ומאז היא מיטלטלת בין הרצון להנשים את הצער דרך המוזיקה לבין שמירה על אינטימיות ביתית שפויה של משפחה צעירה, שם האסקפיזם שלה. היא ניגנה בהלוויות ובאזכרות, ונטשה לפי שעה את מופעי הרוק כדי לשמור על הרוך והתום. והיא עדיין מקווה שיהיה פה שלום.
מה שלומך?
"משתנה מרגע לרגע. עד שבעה באוקטובר שלומי היה אופטימי יחסית, אבל מאז – הוא לא יציב ומזל שיש לי תינוק".
ילדת את אלון אל תוך המלחמה.
"ב-7 באוקטובר הייתי בחודש שביעי. מתן ואני היינו בבית עם רוני, שהייתה בת ארבע וקצת. התקבצנו כל השכנים בדירה אחת וניסינו לשמור על רוגע. רק מתן התיישב מול הטלוויזיה ושלושה ימים אחר כך הצלחתי לסחוב אותו לסיבוב בסופר-פארם.
"המתח היה גדול עד כדי כך שבאותו ערב, היו לי צירי לידה. זאת הייתה תגובה פיזית חריפה של הגוף. בערב רוני אמרה לי, 'אימא, אני לא אוהבת את כדורי האש בשמיים'. שם הבנתי שאני חייבת לבחור. לקבל החלטה: או שאני מתאפסת ושומרת על עצמי ועל ההיריון או שאני עלולה לאבד את התינוק. עד כדי כך.
"למחרת התחלנו להבין את גודל הטרגדיה. כל המוזיקאים שאני מכירה לקחו כלי נגינה ונסעו לנגן איפה שרק אפשר. ארבע הופעות ביום למפונים, לחיילים, לילדים".
"למחרת השבעה באוקטובר התחלנו להבין את גודל הטרגדיה. כל המוזיקאים שאני מכירה לקחו כלי נגינה ונסעו לנגן איפה שרק אפשר. ארבע הופעות ביום למפונים, לחיילים, לילדים"
ומה עשית במסגרת ההחלטה לשמור על עצמך?
"לא הגזמתי ולא נסעתי לנגן בכל יום, אבל כשביקשו אותי – הגעתי. היו כאלה שביקשו שאבוא לנגן בהלוויה או אזכרה. ההלוויה הראשונה שבה ניגנתי הייתה הלווייתם של אורית ורפי סבירסקי ז"ל מקיבוץ בארי, הוריו של איתי סבירסקי ז"ל, החטוף שנרצח בשבי חמאס.
"מירב, אחותו של איתי, פנתה אלי דרך חברה משותפת ושאלה אם אוכל לבוא לנגן בהלוויה של הוריה את השיר 'היי שקטה'. אחר כך התברר לי שהיא ואימא שלה נכחו בהופעה הראשונה שבה ביצעתי את השיר הזה ב-2015, בפסטיבל נקודת מגע במוזאון ישראל.
"זה היה מופע של חצי שעה וביצעתי את המופע שלוש פעמים ברצף. מתברר שמירב ואימא שלה נשארו לשלושת המופעים כדי להקשיב לשיר הזה. זה היה השיר שלהן, בביצוע שלי".
איך הצלחת לנגן ולשיר במעמד קיצוני כל כך?
"קודם כל, מירב דאגה להעביר לי מסר שאם אני לא מסוגלת להגיע בגלל ההיריון או מכל סיבה אחרת, זה בסדר. ואז הבנתי משהו שהבנתי גם קודם אבל התחדד אצלי בשנה הזאת: מוזיקה היא מקור של כוח ויש לה תפקיד בעולם. לנגן זו הצלה, כמו טיפול.
"המון אנשים יצאו מהבית כדי לעשות משהו למען אנשים אחרים. משהו שיקל מעט על המצוקה הכללית, שאצל חלק מהאנשים הייתה ועודנה מאוד קיצונית. המון אנשים נכנסו לטראומה ואני יודעת שיש אנשים שהיו זקוקים לכוח המסוים של המוזיקה ואני מרגישה שיש לי זכות להיות הצינור הזה אל הנפש, כי מוזיקה היא דבק מיידי.
"רבים נכנסו לטראומה ואני יודעת שיש אנשים שהיו זקוקים לכוח המסוים של המוזיקה ואני מרגישה שיש לי זכות להיות הצינור הזה אל הנפש, כי מוזיקה היא דבק מיידי"
"אני זוכרת אזכרה אחת כמעט בלתי ניתנת להכלה. ביקשו שאבוא לנגן ולשיר עם רונה קינן בשלושים של משפחת קוּץ מכפר עזה. הייתי שלושה שבועות לפני הלידה והסכמתי. הרגשתי שההיריון נותן לי הגנה. שהתינוק שומר עלי שלא אתפרק.
"בשבעה באוקטובר האחרון ניגנתי גם ביום השנה בקיבוץ בארי ואחר כך בניר עוז והפסקול הזה ימשיך ללוות אותי.
"גם בימים אלה, לפעמים מבקשים שאקליט תפקיד של צ'לו לשיר שהוקלט לזכרו של מישהו ואני עדיין מופיעה באזכרות, כשמבקשים ממני. במקביל – החיים ממשיכים ואני מופיעה בכל מיני הרכבים".
מה השתנה בהופעות שלך מאז שבעה באוקטובר?
"לפני כל הופעה, אני מכיילת את עצמי ואת האנרגיות שלי, גם לשם. כלומר, אי אפשר להתעלם מזה שהמלחמה נמשכת והחטופים עדיין שם. יש כאלה שאומרים שהופעה היא אסקפיזם, אבל מבחינתי – המילה אסקפיזם מתה. אולי היא קיימת בין ארבעת קירות הבית, כדי לשמור על בריאות הנפש שלנו ושל הילדים, אבל אני אישה שעולה על במה ואני חושבת שאי אפשר לעמוד על במה מבלי להתייחס למצב.
"היו עוד שינויים בשנה הזאת. למשל, אני לא מנגנת עכשיו בהופעות רוק (ניגנתי עם אביב גדג') כי אני צריכה רכּוּת. כי אני בחיתולים, בתוך הראשוניות. לא מתיישב לי טוב לחזור ממועדונים אפופי עשן.
"היו עוד שינויים בשנה הזאת. למשל, אני לא מנגנת עכשיו בהופעות רוק (ניגנתי עם אביב גדג') כי אני צריכה רכּוּת. כי אני בחיתולים, בתוך הראשוניות. לא מתיישב לי טוב לחזור ממועדונים אפופי עשן"
"אני ממשיכה לנגן עם חוה אלברשטיין, שהיא תמצית הישראליות בעיניי ואנשים מתרגשים ממנה, כי היא חלק מעולמם. היא השירים שאיתם הם גדלו.
"ויש את ההופעות של מתן ושלי. מתן הוא העוגן שלי, גם בחיים וגם על הבמה. אני יכולה להישען עליו מוזיקלית ורגשית ובהופעות שלנו בימים האלה, הכול נקשר לתקופה. השירים מתאימים את עצמם וכל מילה מקבלת משמעות חדשה.
"אם נחזור רגע להיריון וללידה, אני רוצה לספר לך אנקדוטה: אחרי הלידה, במשך שבוע, לא היה לתינוק שלנו שם. לא ידענו איך לקרוא לו. השם אלון בכלל לא עבר קודם במחשבות שלנו, אבל הרגשתי בגוף שאני חייבת שורשים ואדמה ואלון הוא עץ חזק ומשריש ואני מרגישה שלאורך השנה האחרונה, אלון ורוני החזיקו אותי רגשית. לא ליפול, בשבילם".
נשמע שכמעט לא הייתה לך אפשרות להפוגה מאז הלידה.
"הפיגוע ביפו, ב-1 באוקטובר, ערער מאוד את הקרקע של קהילת הזוגות הצעירים עם הילדים הקטנים סביבנו. זאת השכונה שלנו, הרכבת שבה אנחנו נוסעים כל יום וזה יכול היה להיות כל אחד מהם, או אני. התינוק של ענבר שגב ויגדר שנרצחה בפיגוע, כשהיה במנשא עליה – היה בגיל של אלון. הבת של אחת הנרצחות לומדת בבית הספר/גן שבו רוני לומדת.
"הרגשתי שחדרו גם אלינו הביתה. זה קרה ערב לפני ראש השנה, באותו ערב שבו שוגרו הטילים מאיראן, ופתאום – הטילים נראו לא רלוונטיים. נסעתי מאז רק פעמיים ברכבת.
"פתאום אני מרגישה את מה שהרבה אנשים הרגישו כל השנה ואולי לא הרגשתי כי הייתה לי הגנה נפשית, הורמונלית, של החיים החדשים שהבאתי. הבנתי שהאפשרות שלי לשמור על הילדים מוגבלת. נהייתי חולה ובדאון. האחריות של לתת לאחרים אוויר לנשימה דרך המוזיקה, נעשתה קשה להכלה.
"הבנתי שהאפשרות שלי לשמור על הילדים מוגבלת. נהייתי חולה ובדאון. האחריות של לתת לאחרים אוויר לנשימה דרך המוזיקה, נעשתה קשה להכלה"
"עכשיו אני עובדת על לחזור לעצמי, אחרת אפשר לסגור את הבסטה וללכת מכאן. מצד שני, הבמה מחזיקה אותי ושומרת עלי כי אני חייבת להיות בטוב. באנרגיה מחוברת. אני לא יכולה ליפול".
יש רגעים בהופעות שבהם את מצליחה להתנתק מהמציאות?
"יש רגעים במוזיקה, שהם מעבר למציאות. ברגעים האלה אני מרגישה שאני נמצאת במקום אחר ואז הרגע חולף ושוב החדשות הרעות.
כאן ניתן לצפות במאיה בלזיצמן מפרקת לי ולעוד עשרות אנשים את הלב לחתיכות????
שיחזרו במהרה אמן pic.twitter.com/oqWUwIuqnz— מאיה???? (@blackberryaf) March 29, 2024
"אחת ההופעות שזכורות לי התקיימה ביום ה-175 למלחמה בכיכר החטופים, בהפקה של בית אבי חי. הופעתי עם אסתר ראדא והרכב של מוזיקאים מעולים וישב איתנו אבא של עומרי מירן, החטוף. בסוף ההופעה הוא אמר, הנגינה והשירה של אסתר ושלך – גרמה לי להרגיש שהבן שלי שומע. שהצלחתן לשלוח לו אנרגיה עד לשם וזה היה היום הכי מאושר שלי מאז שהוא נחטף.
"ככה הוא אמר. וחשבתי שאם זה מה שהצלחנו לעשות לבן אדם אחד, לכמה רגעים, אני לא צריכה כלום".
נדמה לי שזה גם משהו בצ'לו. בכלי המסוים הזה. את מניחה את הקשת על המיתרים ובבת אחת, משהו נפתח. אולי השמיים.
"צ'לו הוא הכלי שלי מגיל 6, כבר 32 שנה. יש לו מנעד צלילים עצום, ומטען רגשי בהתאמה. הצ'לו הוא הפה שלי. אני מרגישה שאני מדברת דרכו. שהוא מדבר אותי טוב מכל מילה שאומר. שאפשר להבין איך אני מרגישה מתוך הנגינה שלי. כשאני מנגנת – אני משוחררת ממחסומים".
"צ'לו הוא הכלי שלי מגיל 6, כבר 32 שנה. יש לו מנעד צלילים עצום, ומטען רגשי בהתאמה. הצ'לו הוא הפה שלי. אני מרגישה שאני מדברת דרכו. שהוא מדבר אותי טוב מכל מילה שאומר"
את מצליחה גם ליצור בתקופה הזאת?
"מתן ואני עובדים על אלבום חדש. אני מלחינה שירים שהמשורר אבישי חורי כותב במיוחד עבורנו וזו ממש עבודה משותפת ומרגשת. הלחנתי מוזיקה לסרט דוקומנטרי דרום אמריקאי ואני כותבת מוזיקה לסדרה וזה מאוד מחבר לקרקע. יש יצירה עצמאית ויש יצירה עבור אחרים וזה הטיפול הפסיכולוגי הכי טוב שלי.
"חוץ מזה, אני מנהלת אומנותית שותפה עם אסף מעוז, של הסדרה הקלאסית במוזאון תל אביב. השנה יש קונצרטים קלאסיים לתזמורת, ולרביעיית מיתרים. יש סדרה שנקראת 'ראש בראש' – שני מוזיקאים שמנגנים יחד; וסדרה שנקראת 'מדברים אומנות' – מוזיקאים שנפגשים עם חוקרת מוח, למשל, שמדברת על השפעת המוזיקה על המוח האנושי.
"יש מפגש של מירה לפידות, האוצרת הראשית של מוזאון תל אביב, עם רביעיית סקסופונים על השילוב בין אומנות למוזיקה וגם סדרה שנקראת 'הכול נשאר במשפחה', שהיא שיתוף פעולה בין משפחות – כמו, למשל, בין משפחת אלייב לבין משפחת מושייב. מצד אחד, זה כיף גדול. מצד שני, לא פשוט להביא קהל למוזיקה הקלאסית.
"אני חושבת שזה קשור למשהו שקרה בקורונה. הקהל העיקרי של המוזיקה הקלאסית הוא הגיל השלישי, אבל אנשים מבוגרים יוצאים פחות מאז הקורונה והדור הצעיר פחות חשוף למוזיקה קלאסית וזאת אחת המטרות שלנו: לחשוף את הדור הצעיר לנפלאות המוזיקה הזאת".
"אנשים מבוגרים יוצאים פחות מאז הקורונה והדור הצעיר פחות חשוף למוזיקה קלאסית וזאת אחת המטרות שלנו: לחשוף את הדור הצעיר לנפלאות המוזיקה הזאת"
ומה את חושבת על מה שקורה כאן?
"כל הופעה של מתן ושלי מסתיימת בשיר 'מודה אני' של מאיר אריאל. השיר מסתיים במילים: יִהְיֶה לָנוּ טוֹב, טוֹב מִטּוֹב, טוֹב מְאוֹד / זֶה מַתְחִיל כְּבָר בַּבֹּקֶר, בַּבֹּקֶר / אַתְּ צוֹחֶקֶת אֵלַי / מִתּוֹךְ, מִתּוֹךְ הַשֵּׁנָה. ואני אומרת לקהל, הלוואי שיהיה לנו טוב מטוב, הלוואי שיהיה לנו טוב מאוד ושיחזירו את החטופים הביתה והחיילים ישובו בשלום לביתם והמפונים יוכלו גם הם, לחזור הביתה.
"בנקודה הזאת כולם מסכימים איתי. אבל כשאני אומרת, אולי נתחיל לדבר על סיום המלחמה ועל שלום בשביל עתיד הילדים שלנו – אני מרגישה משהו אחר.
"סיום המלחמה שנוי במחלוקת. לא מובן מאליו. יש כאלה שאומרים שצריך להמשיך בכל הכוח, להרוס את עזה, להשמיד ולרסק, לא משנה שיש שם ילדים ואזרחים חפים מפשע ובעיניי זה משהו שצריך לדבר עליו. אנחנו כבר לא בהתחלה וכן חשוב שנדבר על מה שקורה בעזה. זה מטריד אותי במובן האישי והאנושי. חוץ מזה, אני מרגישה שהממשלה נגד העם. ככה אני מרגישה".
האם עבר לך בראש ללכת מכאן? הרי מוזיקה היא שפת האם שלך, והיא בינלאומית.
"זה עבר לי בראש רק אחרי השנה הזאת ורק בגלל הילדים. באיזה עולם הגיוני לגדול ככה? פתאום שאלתי את ההורים שלי, למה נשארתם? הרי הייתה מלחמת המפרץ והיו אינתיפאדות, למה נשארתם?
"רוני כבר מבינה. משהו בה כבר נשרט. אמנם אנחנו בתל אביב ולא בעוטף, אבל אצל רוני בגן זאת כבר שגרה, לשמוע אזעקות וללכת למרחב המוגן.
"לא מזמן נסענו לקפריסין לכמה ימים לחתונה של אחותי וכשהגענו למלון, רוני שאלה, 'אימא, אם יש אזעקה, לאן הולכים?' אמרתי לה, 'פה אין אזעקות אז לא צריכים'. אני מבינה שזאת המציאות שלה ושל עוד המון ילדים והיא רק בת חמש וחצי.
"לא מזמן נסענו לקפריסין לכמה ימים לחתונה של אחותי וכשהגענו למלון, רוני שאלה, 'אימא, אם יש אזעקה, לאן הולכים?' אמרתי לה, 'פה אין אזעקות אז לא צריכים'. אני מבינה שזאת המציאות שלה, והיא רק בת חמש וחצי"
אני לא רוצה לחיות בשום מקום אחר ואני מנסה לעשות טוב למען החיים. ההורים שלי נלחמו על המקום הזה עבור ההורים שלהם שעברו את השואה ונלחמו בשביל עצמם וגם בשבילנו. אז ללכת כי קשה? לא. אני יכולה להבין את ההולכים. אולי יום אחד גם אני אחליט שאני צריכה הפסקה. עכשיו הכול נראה נורא אבל יש פה יותר מדי טוב מכדי שנלך.
"ברור שהייאוש קיים, אבל אני לא רוצה לתת לו להשתלט והאמונה הזאת, כמו בשיר של טשרניחובסקי, 'אני מאמין' (שחקי שחקי): כִּי עוֹד אַאֲמִין גַּם בָּאָדָם, גַּם בְּרוּחוֹ, רוּחַ עָז – היא תמצית האנושי".
אז יש בך תקווה?
"חייבת להיות. בכל פעם שאני מאבדת אותה, אני פונה לצ'לו, ליצירה, לנשק את הילדים שלי, הולכת להורים שלי. אני מודה על כך שיש לי לאן לתעל את הכאב ומודה על מתן ועל הקשר ביננו, שחלק גדול ממנו מתקיים בלי מילים".
"בכל פעם שאני מאבדת את התקווה, אני פונה לצ'לו, ליצירה, לנשק את הילדים שלי, הולכת להורים שלי. אני מודה על כך שיש לי לאן לתעל את הכאב ומודה על מתן ועל הקשר ביננו, שחלק גדול ממנו מתקיים בלי מילים"
איזה משפט מחזק אותך?
"שיר של המשורר אמיר אור שנקרא 'שבע שורות לזריחה' שהלחנתי לאחרונה:"
וְאַף עַל פִּי כֵן הַחַיִּים, וְאַף עַל פִּי כֵן אַהֲבָה.
רָאֹה עוֹד נִרְאֶה אֶת שַׁעַר הַלֵּב
נִפְקָח אֶל עוֹלָם שֶׁל תִּקְוָה.
בִּשְׁבִילָיו שׁוּב נִפְסַע, עַל יָפְיוֹ נִתְפַּלֵּא
וְרוּחֵנוּ צְלוּלָה וּשְׁלֵוָה:
רָאֹה עוֹד נִרְאֶה אֶת הַבֹּקֶר עוֹלֶה,
אֶת זְרִיחַת הָאָדָם הַקְּרֵבָה.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם