נאום התפוזים של יאיר נתניהו גרר ביקורת רבה, אבל אדם אחד דווקא ראה בו הזדמנות: ראש הממשלה בנימין נתניהו. בפוסט פייסבוק שפירסם ביום חמישי, כתב נתניהו האב: "היצוא הישראלי ב-1995 עמד על 27.5 מיליארד דולר (כולל תפוזים). היצוא הישראלי השנה עומד על 110 מיליארד דולר – שיא של כל הזמנים. זו תוצאה של כלכלת השוק החופשי שהנהגתי בתמיכתכם. תודה לכם!".

הפוסט הזה הוא עוד נדבך בקמפיין שמנהל נתניהו בשנים האחרונות – וביתר שאת בשנה האחרונה – בניסיון להנחיל לכמה שיותר אזרחים את הרושם שאין לו תחליף. ואכן, הדברים נפלו על אוזניים קשובות ועיניים מצפות וזכו לקרוב ל-10,000 לייקים. נתניהו מקווה שהקהל הזה, הסבור שאם ייאלץ לפרוש מהפוליטיקה יקיץ הקץ על מדינת ישראל, ישפר את מצבו הפוליטי השברירי ביום שאחרי הגשת כתב האישום נגדו.

אלא שכמו במקרים אחרים בעבר, נתניהו לא הקפיד על הצגת נתונים מלאים ומדויקים. במציאות, ביצועיו הכלכליים רחוקים מלהיות מרשימים, וישראל עדיין משתרכת הרחק מאחורי כ-30 מדינות מצליחות יותר. בשניים וחצי העשורים שחלפו מאז התיישב נתניהו לראשונה על כיסא ראש הממשלה, רמת החיים בישראל אולי השתפרה, אך בהשוואה בינלאומית היא דורכת במקום.

בשניים וחצי העשורים שחלפו מאז התיישב נתניהו לראשונה על כיסא ראש הממשלה, רמת החיים בישראל אולי השתפרה, אך בהשוואה בינלאומית היא דורכת במקום

על פי נתוני ארגון המדינות המפותחות (OECD), המתבססים על מידע רשמי המועבר מישראל, נתניהו אינו מציג הישגים יוצאי דופן בתחום היצוא בהשוואה למנהיגים ישראלים שקדמו לו. בשנות ממשלת יצחק רבין השנייה, בין 1992 ל-1996, עלה היקף היצוא הישראלי ב-10.6% בשנה בממוצע, לעומת צמיחה שנתית של 9.2% בהיקף היצוא בשנות כהונתו הראשונות של נתניהו כראש ממשלה, בין 1996 ל-1999.

גם בתקופת כהונתו מאז 2009 לא הציג נתניהו נתוני יצוא חריגים, הפעם בהשוואה בינלאומית. בעשור החולף עלה היקף היצוא הישראלי ב-2.4% בשנה בממוצע, לעומת 3.4% בממוצע בכלל מדינות ה-OECD.

בשיעור היצוא כאחוז מהתוצר רשמה ישראל נסיגה בעשור האחרון. המדד מחושב על ידי הפחתת עלויות היבוא מהכנסות היצוא, והשוואת התוצאה לתוצר הלאומי הגולמי. ככל שהיצוא מהווה חלק גדול יותר מהתוצר, נכנס למדינה יותר מטבע זר והיא נחשבת לפתוחה יותר לשווקים הבינלאומיים. המדד הזה חשוב במיוחד למדינות קטנות כמו ישראל, שאינן מספקות את כל צורכיהן ולא תמיד מצליחות לייצר תחרות פנימית משוכללת.

הנסיגה הישראלית בשיעור היצוא כאחוז מהתוצר מתונה בתחשיב ארוך טווח – 30.7% בשנת 2009, לעומת 29% בשנה שעברה. אלא שבמקביל, בכלל מדינות האיחוד האירופי נרשמה בעשור האחרון מגמה הפוכה, של הגדלת שיעור היצוא כאחוז מהתוצר מ-24.2% בשנת 2009 ל-29.45 ב-2017.

בישראל, עיקר הנסיגה נרשמה בין 2012 ל-2017, אז צנח היצוא כאחוז מהתוצר מ-36% ל-27.5%. ספרד, שעל כלכלתה הרבה נתניהו להתנשא בעשור האחרון, עשתה בשנים האלה דרך הפוכה, והגדילה את היצוא כאחוז מהתוצר מ-31.5% בשנת 2012 ל-35.5% בשנה שעברה.

דו"ח "התפתחויות ומגמות ביצוא הישראלי" של מכון היצוא הישראלי, מדגיש את הבעיה שהתפתחה ביצוא הישראלי באמצע העשור האחרון. "בשנים 2012-2016 גדל היצוא בקצב שנתי ממוצע של 0.5% בלבד", נכתב בדו"ח. "קצב הגידול האיטי מיקם את ישראל במקום הלפני אחרון (33) בקרב מדינות ה-OECD, בהפרש זעיר מצ'ילה, שדורגה במקום האחרון".

מכון היצוא הישראלי: "בשנים 2012-2016 גדל היצוא בקצב שנתי ממוצע של 0.5% בלבד. קצב הגידול האיטי מיקם את ישראל במקום הלפני אחרון (33) בקרב מדינות ה-OECD, בהפרש זעיר מצ'ילה, שדורגה במקום האחרון"

ב-2015 ישראל ירדה אף מתחת לצ'ילה וניצבה במקום האחרון, אולם ב-2017-2018 עלה היקף היצוא ב-5% לשנה, שיעור ששיפר את מצבה של ישראל בהשוואה לשאר מדינות ה-OECD, והציב אותה במקום ה-12 מתוך 34 מדינות. כפי שיומחש בהמשך, גם אחרי השיפור היצוא הישראלי רחוק מלהיות סיפור ההצלחה שראש הממשלה מתאר.

הערכת נתניהו עשויה להתברר כאופטימית מדי

על פי דו"ח מכון היצוא למחצית הראשונה של 2019, בלימת הצמיחה העולמית וההתמתנות בפעילותה במחצית השניה של השנה, צפויה לגרום לכך שהצמיחה הגלובאלית תסתכם ב-2019 ב-3.2%, הנתון הנמוך ביותר מאז 2009.

במכון היצוא מעריכים שלאור זאת, היקף היצוא, שהסתכם במחצית הראשונה של השנה ב-55.5 מיליארד דולר, עשוי לקטון עד סוף השנה. כפועל יוצא, הערכת נתניהו ליצוא של 110 מיליארד דולר עד סוף השנה, שהתבססה על הנתון החצי-שנתי, עשויה להתברר כאופטימית מדי.

חשוב מכך בהרבה, הניתוח של מכון היצוא מדגיש את מה שנתניהו לא סיפר לתומכיו: שנתוני היצוא נגזרים בעיקר ממצב הכלכלה העולמית, גם אם ברור שיש למדיניות המקומית השפעה עליהם.

כך, לדוגמה, נראה הגרף המתאר את שיעור צמיחת היצוא השנתי באוסטריה, לעומת הממוצע בכלל מדינות ה-OECD. הגרף הזה אינו מותיר מקום לספק באשר למתאם ההדוק בין נתוני היצוא של מדינות שונות.

אוסטריה, שגודל אוכלוסייתה דומה מאוד לזה של ישראל, יכולה גם ללמד עד כמה רחוקה ישראל מהובלה כלכלית בינלאומית. בעוד שהיקף היצוא האוסטרי מתקרב ל-250 מיליארד דולר בשנה, בישראל הוא צפוי לעבור רק השנה את רף 100 מיליארד הדולר.

בשתי המדינות גדל היצוא מאז 1995 פי שלושה בערך – היקף היצוא האוסטרי היה אז 81 מיליארד דולר, לעומת 31 מיליארד דולר בישראל. המסקנה מגודל האוכלוסיה הדומה היא שהכלכלה האוסטרית ממצה טוב בהרבה מישראל את ההון האנושי. לכן, הצלחה ישראלית אמיתית היתה צמצום פערים, שלא לדבר על סגירתם המוחלטת.

אירלנד היא דוגמה הפוכה, המלמדת כמה רחוק היתה יכולה ישראל ללכת תחת הנהגה אחרת. ב-1995 היה היקף היצוא האירי 54 מיליארד דולר, ומאז הוא צמח פי שמונה ל-429 מיליארד דולר ב-2018. כך נראית ההשוואה בינה לבין אוסטריה וישראל (במיליוני דולרים), המלמדת שנתניהו היה צריך לספק הסברים במקום להתרברב.

בעוד שאירלנד ידועה כסיפור הצלחה חריג, יוון מייצגת את הקוטב ההפוך. ב-2009 פרץ במדינה משבר חוב עמוק שאיים למוטט את כלכלתה, וגרר צעדי צנע ואבטלה חריפה, שהגיעה בשנת 2013 ל-25%. למרות זאת, היקפי היצוא של יוון, שאוכלוסייתה כ-11 מיליון איש, גדלו בעשור האחרון בשיעור דומה לזה של ישראל, מ-66 מיליארד דולר ב-2009 לכ-90 מיליארד דולר בשנה שעברה.

גם בנקודת המוצא של 1995, שסימן ראש הממשלה נתניהו, היקף היצוא היווני היה דומה לזה של ישראל, והסתכם ב-29 מיליארד דולר.

פינלנד, שאוכלוסיתה קטנה משל ישראל בכ-40%, מציגה גם היא מגמת יצוא דומה לזאת שמציגה ישראל מאז אמצע שנות ה-90. גם היקפי היצוא דומים – קצת יותר מ-90 מיליארד דולר בפינלנד בשנה שעברה. אם אוכלוסייתה של פינלנד היתה גדולה כמו של ישראל, היקף היצוא שלה היה מגיע ל-150 מיליארד דולר. גם ביחס בין היצוא לתוצר הנתון הפיני טוב בהרבה משל ישראל, עם 38.6%.

דנמרק, שגודל אוכלוסייתה דומה לזה של פינלנד, מציגה גם היא נתונים טובים בהרבה משל ישראל, עם יצוא שהסתכם בשנה שעברה ב-153 מיליארד דולר. כמו ישראל גם היא מגדילה בהתמדה את היצוא מאז אמצע שנות ה-90, אם כי בשיעור מתון יותר של פי שניים וחצי. היצוא כאחוז מהתוצר בדנמרק היה בשנה שעברה 54.5%, כמעט כפול מהנתון הישראלי המקביל.

כל הנתונים האלה, ואחרים שהובאו כאן בעבר, מלמדים שוב ושוב שנתניהו אינו יכול לזקוף לעצמו הישגים יוצאי דופן בקידום כלכלת ישראל. למעט חילוץ המשק מהמשבר של תחילת העשור הקודם – צעד שגם רבים אחרים יכלו לבצע, כפי שנעשה פעמים רבות במדינות שונות, כולל בישראל של אמצע שנות השמונים – נתניהו אחראי לבינוניות כלכלית במקרה הטוב.

במקרה הרע, נתניהו בזבז שורה ארוכה של הזדמנויות להגדיל את פריון העבודה הנמוך של הישראלים, וגרם נזקים שיורגשו כאן עוד עשורים רבים. לו היה משקיע בהגדלת הפריון רק חלק מהזמן שהקדיש בעשור האחרון לאובססיה האיראנית ולהשתלחות הבלתי פוסקת במבקריו, היה יכול לשדרג את רמת ההשכלה וההכשרה של הישראלים, לטפח ענפים משתלמים, ולייעל תהליכים בירוקרטיים ורגולטוריים לטובת הכלכלה.

לא פחות מכך, מעמדת ראש הממשלה העוצמתית היה יכול נתניהו לקדם תרבות ישראלית של צניעות, הגינות, נקיון כפיים ושאיפה למצוינות, תכונות המהוות בסיס לכל כלכלה חזקה. במקום זאת הפך נתניהו את עצמו למעצב ולסמל של תרבות רברבנית ורועשת, המתאפיינת בתשבוחות עצמיות ריקות ובהתפלשות בסטטוס-קוו.

מנהיג שהיה מטפח תרבות של פתיחות לביקורת עצמית, חתירה בלתי פוסקת להתקדמות, ומחויבות למימוש הפוטנציאל הטמון באזרחים ובמדינה, היה יכול להציג נתונים טובים בהרבה מאלה שעליהם חתום נתניהו.