משה (בוגי) יעלון גייס השבוע אומץ ראוי להערכה כשהחליט לכפות על הישראלים להישיר מבט ולו לרגע אל הזוועות שמתחוללות בחודשים האחרונים תחת שליטתנו ברצועת עזה. הוא בוודאי הבין איזה מחיר ישלם, וגם לא התקפל ועמד על שלו כשהגיעו הגובים מטעם ההוצאה לפועל של הגאווה הישראלית.

אחרי שהוא העז להוציא מפיו את המילים המפורשות שבעולם מדברים עליהן כבר חודשים, קיבלו גם הישראלים שניזונים רק מתקשורת המיינסטרים המקומית הצצה חפוזה לממדי הרעב, המוות וההרס בעזה.

בישראל מוכת היגון והזעם בעקבות טבח שבעה באוקטובר כמעט שלא מתנהל דיון על גבולות המותר והאסור במלחמה הנוכחית. חמאס הראש וחמאס אשם. אפילו העזתים אומרים את זה לאוהד חמו.

בישראל מוכת היגון והזעם בעקבות טבח שבעה באוקטובר כמעט שלא מתנהל דיון על גבולות המותר והאסור במלחמה הנוכחית. חמאס הראש וחמאס אשם. אפילו העזתים אומרים את זה לאוהד חמו

ומאחר שאין כל מחלוקת שהמלחמה נכפתה עלינו אחרי שהתחילה באירוע האלים והמחריד ביותר בתולדותינו, המסר שיורד מצמרת המערכת הפוליטית ועד אחרון החיילים באחרון המחסומים בגדה המערבית הוא שזכותנו להיפרע ממבקשי נפשנו. הכול מותר והרשות נתונה. רק עשו לעצמכם טובה ואל תעלו צילומים לרשת, שלא תסתבכו כשתצאו לטיול התרעננות אחרי מילואים בלונדון, פריז או בנגקוק.

רכב שהועלה באש על ידי מתנחלים בעיירה הפלסטינית בית פוריכ שבגדה המערבית, 4 בדצמבר 2024 (צילום: Nasser Ishtayeh/Flash90)

מטרת המלחמה היחידה שלא הושגה היא השבת החטופים. אבל צה"ל עסוק, כששירת "חרבו דרבו" על שפתיו, בשיטוח שכונות שלמות ברצועת עזה. אלפי ילדים נמחצים מול המצלמות במאבק נואש על פת לחם. ובינתיים, כששירת "שיישרף לכם הכפר" על שפתיהם, יוצאים מתנחלים בלילות לשרוף את הכפר הסמוך למאחזם.

אלפי ילדים נמחצים מול המצלמות במאבק נואש על פת לחם. ובינתיים, כששירת "שיישרף לכם הכפר" על שפתיהם, יוצאים מתנחלים בלילות לשרוף את הכפר הסמוך למאחזם

כל זה קורה לאחרונה מדי יום, כעניין שבשגרה. רק אל תקראו לזה חלילה "טיהור אתני" אם אתם לא רוצים למצוא את עצמכם כבולים ומבוזים בפינה שאליה נדחק השבוע יעלון – נץ ביטחוניסטי, רמטכ"ל ושר ביטחון לשעבר מטעם הליכוד – שממוקם עכשיו בשולי החברה הישראלית, בקרן הזווית השמורה מאז ומתמיד לשמאל המטורלל וההזוי של יפי הנפש המתנשאים, שלא מחוברים למציאות בשכונה האלימה שלנו.

ברוך הבא לקרן הזווית המטורללת שלנו, בוגי. חבל שלא הגעת לפני שנים, כשעוד היית בתפקידי מפתח חורצי גורלות. אז אסרת על "שוברים שתיקה" לפעול בבסיסי צה"ל. מי היה מאמין שיום יבוא ותשבור שתיקה בעצמך.

מזוג לעצמך צ'ייסר עראק, אחינו, קח משהו לנשנש ושב איתנו לדיון איך אפשר להתגבר על הייאוש והעייפות ולהתייצב מול הגל העכור הזה. איך אפשר, למרות הכול, להציב מול הלאומנות האלימה אלטרנטיבה הומניסטית ריאלית שהיא גם מתקבלת על הדעת ומתחשבת במציאות הדיסטופית, לא רק מפנטזת על אוטופיה.

זאת בהינתן, שאחרי זוועות השבעה באוקטובר החשדנות והשנאה של ישראלים כלפי פלסטינים בכלל ותושבי רצועת עזה בפרט הן אנושיות ומובנות. לכן הן מגיעות כעת לשיאים (או שמא מתדרדרות לתהומות) שכמותם טרם ראינו. אם להיות ריאליים ומציאותיים, זה לא עתיד להשתנות בשנים הקרובות.

נדמה לי שיש לי תשובה טובה לשאלה הבאמת דחופה, איזו אלטרנטיבה אפשר להציב. לטעמי, זו התשובה היחידה האפשרית בעתיד הנראה לעין.

אבל לפני שנגיע אל התשובה, נתעכב עוד רגע על השאלה שאיתה יצאנו לדרך – למה הביטוי "טיהור אתני" הצליח לזעזע את בוגי ואז גם טלטל לרגע את יושבי הפאנלים באולפנים ואת כותבי הפוסטים ברשתות, שכבר חודשים רבים מפנים את מבטם מהמעשים שהביטוי הזה מתאר.

זה הרי קצת מוזר להזדעזע מהביטוי "טיהור אתני" כשדניאלה וייס חוזרת ומצהירה בגאווה שהיא נכנסת מדי שבוע לרצועת עזה ואו-טו-טו תבחר את האתרים להציב עליהם הקרוואנים הראשונים

זה הרי קצת מוזר, בלשון המעטה, להזדעזע מהביטוי "טיהור אתני" כשדניאלה וייס חוזרת ומצהירה בגאווה מעל כל במה אפשרית שהיא נכנסת מדי שבוע לרצועת עזה ואו-טו-טו תבחר את האתרים להציב עליהם הקרוואנים הראשונים בהתיישבות היהודית המחודשת ברצועת עזה.

וכשעמית סגל, הפרשן הפוליטי הבכיר בישראל, מדבר במהדורת החדשות הנצפית בישראל על כך שתהליך ריקון צפון הרצועה הוא "רק פיילוט או פרומו".

כנס הכיבוש וההתנחלות בעזה שנערך בבנייני האומה, ירושלים, ב-28 בינואר 2024 (צילום: שלום ירושלמי)

וכששר האוצר בצלאל סמוטריץ', אבי "תוכנית ההכרעה" שעוד לפני המלחמה הודיע לחברי הכנסת הערבים שבכוונתו לגמור את מלאכת הנכבה שבן-גוריון לא השלים, מדבר בפומבי על כך שאפשר לדלל את אוכלוסיית עזה בחצי בתוך שנתיים-שלוש.

וכשעשרות חיילי צה"ל מעלים בגאווה לרשתות סרטונים שבהם הם שורפים בתים והורסים בתי ספר.

וזה בלי לומר מילה על הדיונים הזחוחים באווירת נס אלוהי בערוץ 14, ב"גלי ישראל", בתחנות הרדיו האזוריות ובביצה הרעילה שפעם נקראה טוויטר.

הביטוי "טיהור אתני", זה מה שמזעזע אתכם?

בכיסי ההתנגדות הליברליים האחרונים שעוד חשים חובה להתייצב לצד משפחות החטופים בהפגנות שהולכות ודועכות, אפשר לשמוע את הטענה שפעם לא היינו כאלה, פעם באמת היינו אומה שוחרת שלום, ושלהתדרדרות המהירה הזו אחראית ברית המתנחלים-חרדים-מושחתים-נאמנים שבעזרתם מצליח בנימין נתניהו לשמור על כסאו.

אפשר לשמוע את הטענה שפעם לא היינו כאלה, אלא שגם זו טענה מופרכת מיסודה. אין לה על מה להתבסס, זולת דימוי עצמי כוזב של ציונות הומניסטית שנעים להתרפק עליה בימי סגריר מוסריים ומשיחיים כאלה

אלא שגם זו טענה מופרכת מיסודה. אין לה על מה להתבסס, זולת דימוי עצמי כוזב של ציונות הומניסטית שנעים להתרפק עליה בימי סגריר מוסריים ומשיחיים כאלה.

משה דיין בהר הבית, 7 ביוני 1967 (צילום: אילן ברונר/ לע"מ)

עופר אדרת פרסם השבוע ב"הארץ" קטעים מפרוטוקולים של דיוני ממשלה בשבועות ובחודשים אחרי הניצחון במלחמת ששת הימים, ב-1967. שרי הממשלה דאז – מבכירי אנשי תנועת העבודה על גלגוליה השונים – דיברו על הפלסטינים ועל תושבי עזה בדיוק כמו איתמר בן גביר, בצלאל סמוטריץ', דניאלה וייס ואוהדיהם. רק בלי לתבל את זה בפנטזיות על בית המקדש השלישי.

בשטחים שנכבשו אז על ידי ישראל חיו כמיליון פלסטינים – מהם 400 אלף ברצועת עזה. אלה מספרים שמוזכרים היום כהוכחה לכך שישראל לא ערכה בשטחים רצח עם. ולראיה: מספר הפלסטינים בגדה המערבית וברצועת עזה גדל בשנים שחלפו מאז לכחמישה מיליון. זו לא התוצאה שאתה מצפה לקבל מרצח עם.

שבועיים אחרי תום המלחמה, ב-25 ביוני 1967, שר הביטחון משה דיין כבר דיבר בישיבת ממשלה על כך ש"צריך לפנות מרצועת עזה 300 אלף פליטים". כלומר שלושה רבעים מאוכלוסיית הרצועה באותם ימים – אפילו יותר ממה שסמוטריץ' מעז להציע היום.

שר הפנים דאז, חיים משה שפירא, הציע להעביר חצי מאוכלוסיית רצועת עזה לאל עריש שנכבשה מידי מצריים, או להעביר חלק לגדה המערבית.

שר המשטרה אליהו ששון הציע הצעה מרחיקת לכת עוד יותר: להעביר את האוכלוסייה הכבושה לירדן. איך לעשות את זה? "לקחת אותם בעורפם ולזרוק אותם". אלו היו המילים שלו

שר המשטרה אליהו ששון הציע הצעה מרחיקת לכת עוד יותר: להעביר את האוכלוסייה הכבושה לירדן. איך לעשות את זה? "לקחת אותם בעורפם ולזרוק אותם". אלו היו המילים שלו.

פוקד מטעם המנהל האזרחי ברצועת עזה רושם את פרטי הפלסטינים המקומיים במהלך מפקד אוכלוסין ברצועה, ספטמבר 1967 (צילום: משה מילנר/לע"מ)

השר יגאל אלון, גיבור דור הפלמ"ח, דווקא העדיף "הגירה מעבר לים". וראש הממשלה לוי אשכול, שנתפס היום כדמות מתונה בתולדות ישראל, סיכם שלדעתו "הפליטים צריכים להסתדר מחוץ לישראל שלנו".

השר יגאל אלון, גיבור דור הפלמ"ח, דווקא העדיף "הגירה מעבר לים". וראש הממשלה לוי אשכול, שנתפס היום כדמות מתונה בתולדות ישראל, סיכם שלדעתו "הפליטים צריכים להסתדר מחוץ לישראל שלנו"

אלה היו הימים ואלה היו הקולות בצמרת הישראלית, הרבה לפני חטיפות המטוסים ופיגועי הטרור של שנות השבעים, זריקת האבנים ומטעני החבלה באינתיפאדה של שנות השמונים, האוטובוסים המתפוצצים בשנות התשעים ונהרות הדם והדם הרע במאה ה-21. ואפילו לפני מפעל ההתנחלויות, שהבהיר לפלסטינים שלישראל אין כל כוונה לוותר להם על פיסת קרקע בין הים לנהר.

ככה יצאנו לדרך. לא מפתיע שהגענו עד הלום.

אז כן, גם הפלסטינים אשמים בגורלם, זה נכון. מנהיגיהם בחרו לדחות את תוכנית החלוקה שהיום הם אפילו לא יכולים לחלום עליה. מנהיגי מדינות ערב חתמו בחרטום על מסמך שלושת הלאווים וסירבו במשך עשורים להכיר בישראל.

כל סיבוב דמים לווה בהתקפות טרור פרועות על אזרחים בישראל, שרק העמיקו את הכיבוש ואת המצוקה הפלסטינית, והרחיקו את הסיכוי להגיע לפתרון מוסכם. ומצבם אחרי שבעה באוקטובר רע לאין שיעור ממצבם לפני. הכול נכון.

אבל – ייאוש אינו תוכנית עבודה. זה כתוב על עשרות שלטים בהפגנות שבהן השתתפתי בשנים האחרונות. אז אני שואב עידוד ותקווה מסאמר סינג'ילאווי, איש עסקים פלסטיני-מוסלמי ממזרח ירושלים, שהוא גם פעיל פוליטי מהאופוזיציה של פת"ח.

סאמר סינג'ילאווי (צילום: באדיבות המצולם)

סינג'ילאווי ישב חמש שנים בכלא הישראלי אחרי שהיה פעיל כנער באינתיפאדה הראשונה. מאז למד לתואר שני ביישוב סכסוכים (וגם הפך לאבא לתשעה ילדים). הוא נחשב מקורב למוחמד דחלאן.

סינג'ילאווי, שהתראיין לזמן ישראל לפני חצי שנה, פרסם בגיליון דצמבר של המגזין האמריקאי "אטלנטיק" מאמר תחת הכותרת "התקווה שלי לפלסטין" ובו הוא כותב שהסכסוך הישראלי-פלסטיני נראה הרבה פעמים בלתי פתיר, והתחושה הזו רק החריפה בשנה האחרונה.

אבל הוא מסרב לאבד תקווה. הוא מאמין שיש מוצא מהמצב הנורא שאנו נמצאים בו, "אבל כדי להגיע לשם, שני הצדדים יהיו חייבים לשנות באופן רדיקלי את צורת המחשבה שלהם – ולהחליף את ההנהגות של שני העמים".

"אנחנו, הפלסטינים, ניסינו הכול", סינג'ילאווי כותב, "האסטרטגיה במשך עשורים הייתה להפעיל אלימות על האזרחים בישראל, ובמקביל ללחוץ על העולם שייאלץ את הישראלים להתפשר. זה לא עבד. לנסות לרתום את הנשיא האמריקאי להשתמש במקלות וגזרים עם הישראלים זה חסר טעם.

"אנחנו חייבים לחפש פתרון ישירות עם הישראלים. זו הדרך היחידה. וממש כמו שלנו יש צרכים, גם לישראלים יש צרכים משלהם. ואנחנו חייבים למצוא דרך להבטיח את ביטחונם, ולהביס את הפחדים שלהם"

"אנחנו חייבים לחפש פתרון ישירות עם הישראלים. זו הדרך היחידה. וממש כמו שלנו יש צרכים – כבוד, זכויות, עצמאות – גם לישראלים יש צרכים משלהם. ואנחנו חייבים למצוא דרך להבטיח את ביטחונם, ולהביס את הפחדים שלהם".

סינג'ילאווי מעיד על עצמו שהוא הבין שכדי להגיע לארץ הלא מובטחת הזו, הוא חייב לבחור לא לשנוא ישראלים. "ויש לזה סיבה פשוטה", הוא אומר, "אנחנו הרגנו אותם והם הרגו אותנו. שנאה מעולם לא השיגה דבר לפלסטינים זולת עוד ועוד סבל. בנוסף, גם החלטתי לא להטיף לישראלים בענייני מוסר, על מה לעשות ומה אסור לעשות. במקום – אני מעדיף להתמקד בצד שלי. בדוגמה שאני נותן".

כדי לתת דוגמה, הוא לא רק התייצב בראש הפלסטינים שמגנים את טבח השבעה באוקטובר, אלא גם נסע בתחילת השנה לביקור תנחומים בכפר עזה. "עמדתי שם מול המצלמות וגיניתי את מעשי חמאס. לא רציתי שבהיסטוריה יירשם שאף פלסטיני לא מחה נגד הזוועות האלה.

סינג'ילאווי נסע בתחילת השנה לביקור תנחומים בכפר עזה. "עמדתי שם מול המצלמות וגיניתי את מעשי חמאס. לא רציתי שבהיסטוריה יירשם שאף פלסטיני לא מחה נגד הזוועות האלה"

"ולמרות שכמה קילומטרים מכפר עזה יכולתי לראות עשן מיתמר מעל בית חאנון, ויכולתי לשמוע פיצוצים, וידעתי מה מתרחש שם, הגעתי לכפר עזה רק כדי לגנות את מה שחמאס עשה בשם הפלסטינים. בשמי שלי. יום יבוא וישראלי יעמוד מולנו ויגנה את מה שקורה בעזה. אני לא צריך להטיף להם. כל מה שאני יכול לעשות זה להציע את הדוגמה שלי".

זה המודל ואין בלתו. להפסיק להטיף לצד השני. לזכור שכמו שהשנאה לישראלים המיטה על הפלסטינים סבל, כך השנאה לפלסטינים המיטה סבל עלינו.

להפסיק לנהל דיונים חסרי תוחלת וחסרי תכלית על מי התחיל ומי אשם ומי אחראי ליותר סבל וזוועות. לקחת אחריות על העוולות הרבות שהצד שלנו אחראי להן במאבק ההיסטורי הזה בין העמים. להכיר בסבל ובכאב של הצד השני. להושיט יד ולהתחיל לדבר עם כל מי שמוכן לאמץ את הגישה הזו. בכבוד הדדי.

מראות הרס בקיבוץ כפר עזה לאחר טבח השבעה באוקטובר. צולם ב-2 בנובמבר 2023 (צילום: מעיין טואף/לע"מ)

לא להבטיח "מזרח תיכון חדש" ולא להתפתות לתוכניות הכרעה.

לנהוג כמו שקיפודים עושים אהבה: לאט ובזהירות.

להציב לנגד העיניים יעד אחד צנוע: לדחות את המלחמה הבאה לדור הבא. ובינתיים לעשות הכול כדי שלדור הבא יהיו את כל התנאים לדחות את המלחמה לדור שאחריו. וכך הלאה. עד שאולי יבוא יום שבו כבר יהיה קשה להיזכר על מה הייתה המלחמה הזו מלכתחילה.

להציב לנגד העיניים יעד אחד צנוע: לדחות את המלחמה הבאה לדור הבא. ובינתיים לעשות הכול כדי שלדור הבא יהיו את כל התנאים לדחות את המלחמה לדור שאחריו. וכך הלאה