JavaScript is required for our website accessibility to work properly. אילת דה פיצ'וטו: על אמפתיה, כאב בלתי פוסק בלב, והזדהות יתר | זמן ישראל

על אמפתיה, כאב בלתי פוסק בלב, והזדהות יתר

גירוש יהדות פורטוגל ב-1497,  "The Banishment of the Jews" (צילום: ציור: Roque Gameiro, 1917, ויקיפדיה)
ציור: Roque Gameiro, 1917, ויקיפדיה
גירוש יהדות פורטוגל ב-1497, "The Banishment of the Jews"

פורטוגל. בדרך לשינוי. לא, לא נסענו לבדוק אם כדאי לעבור וגם לא כדי להוציא דרכון, אבל המסע עזר לי להבין כמה דברים. ליסבון. התאספנו בכיכר רדומה וערפילית. חיכינו למדריכה בחולצה כחולה ובינתיים גילינו שהרוב באו מצפון הארץ וחלק מהמרכז, אבל לכולנו היה אותו מבט עצוב, שרוצה לברוח וגם קצת לשכוח.

המדריכה סיפרה על ההיסטוריה הקשה של המדינה: מלחמה, רעידת אדמה, צונמי. קשה, אבל הרוב קרה כבר לפני אלפי שנה. עצרנו ליד אנדרטה ליהודי ליסבון. היא לא פסחה על שום פרט מאירועי הטבח שהיה שם. באותם רגעים הזמן קפא בי וקפץ היישר מימי הביניים לימינו.

לכולנו היה אותו מבט עצוב, שרוצה לברוח וגם קצת לשכוח. עצרנו ליד אנדרטה ליהודי ליסבון. המדריכה לא פסחה על שום פרט מאירועי הטבח שהיה שם. באותם רגעים הזמן קפא בי וקפץ היישר מימי הביניים לימינו

בעולם הטיפול בטראומה ידוע, שמי שחווה אירוע טראומטי, אישי או קולקטיבי, כמו שעברנו כולנו, ינסה לחזור עליו בתקווה למצוא תיקון ושחרור מאשמה, בושה וחוסר אונים. אבל אם לא עיבדנו את הזיכרון, המעגל ימשיך לנוע בין נרדף לרודף: בריחה ולחימה, מה שישאיר את מערכת העצבים שלנו בעוררות יתר ויתיש אותה.

מה נדרש כדי שנצא מהמעגל הזה? האם שימור זיכרון הרדיפות מנציח אותו? מתי מגיע זמן בחיי אומה, בו השיעור הרדוף הזה מסתיים?

פורטו. התאספנו ליד עמוד תלייה. "תסתכלו על זה", אמר המדריך, "הוא נבנה במיוחד בשבילנו, היהודים". זה כבר היה טריגר אחד יותר מדי, שאני לא יכולתי להכיל. "אני הולכת. תקראו לי כשיסתיים החלק הזה".

שבועיים לפני הנסיעה הרגשתי כאב בלתי פוסק בלב. במדיטציה עלתה הסיבה: הזדהות יתר עם רודפים-נרדפים. הזדהות כזו מעוררת פחד, ואינסטינקטים של לחימה ובריחה.

הזדהות יתר משמעה, שאני מרגישה רגשות של מישהו אחר/ת, כאילו אני עברתי את אותו אירוע כמוהןם. הזדהות כזו גורמת לעומס הרגשי והפיזי שרובנו חוות. היא שואבת אותנו לסיפור וגורמת לתגובות אוטומטיות.

יש לנו יכולת מולדת להזדהות ולאמפטיה גם בזכות נוירונים במוח בשם: נוירוני מראה, שמאפשרים לנו לחקות תנועות ורגשות. בחיוך, למשל, קצוות הפה עולים מעלה ויחד איתם עולה שמחה. כשהפה והגבות מכווצים, מתעורר כעס. היכולת הזו חשובה לחיבור ולקשר בין-אישי. כאשר היא הופכת מהזדהות להזדהות-יתר משמע, שלקחנו אותה לקצה שלה.

פורטו. התאספנו ליד עמוד תלייה. "תסתכלו על זה", אמר המדריך, "הוא נבנה במיוחד בשבילנו, היהודים". זה כבר היה טריגר אחד יותר מדי, שאני לא יכולתי להכיל. "אני הולכת. תקראו לי כשיסתיים החלק הזה"

במצב כזה אין לנו יכולת לזהות למי שייך הרגש: לנו או לאחר/ת. יש אמנם משהו נעים בכך שהרגש משותף, אבל כשאנחנו מרגישות את אותה עוצמה של רגש, היכולת שלנו לעזור נפגמת.

נדרשת גישה אחרת שאומרת: אני אתך, עם אמפטיה לרגשות שלך, אבל יודעת וזוכרת שאני מובדלת ממך. מה שעברת שייך לך, לכן יכולה להיות לי אפשרות לראות את המצב מנקודת מבט רחבה וגמישה, שיכולה להוביל להבנה מה תהיה פעולה יעילה.

בסיור בפורטו השתתף זוג, שהחליט שהוא עובר לשם לשנה והסביר לנו "שאין מה לעשות, אנחנו עם נרדף, אבל ברור שנחזור לארץ. זה הבית". יש מי שטוען שהנרדפות הזו עוזרת לנו לפתח חוסן, יצירתיות וגמישות מחשבתית.

לפני תום הסיור המדריך אמר: "עכשיו אני יכול להגיד לכם, שזה היה רק איום ולא תלו פה יהודים". יש מקום לאופטימיות.

מאז אותה מדיטציה אני רואה עד כמה הדינמיקה הזו של רודפים-נרדפים מקיפה אותנו. היא מובנית בחדשות, בסרטים, בפוליטיקה, במלחמות וביתר שאת מאז השבעה באוקטובר.

מודעות לסיבת הכאב שהציף לי את הלב, העלימה אותו, חזרתי לעצמי.

לוקח זמן לצאת מתבנית התנהגותית כמו הזדהות יתר. שינוי הוא תהליך הדרגתי. בשלב הראשון עולה מודעות לגבי מה יוצר בנו אי-נוחות. בשלב שני כבר מגיע רצון בשינוי, שמוביל לבחירה מודעת בהתנהגות שמאפשרת את השינוי. לדוגמה – במקום הישאבות לצפייה בחדשות, בחירה בוויסות החשיפה – מתי לראות ומתי לכבות.

נדרשת גישה שאומרת: אני אתך, עם אמפטיה לרגשות שלך, אבל יודעת וזוכרת שאני מובדלת ממך. מה שעברת שייך לך, לכן יכולה להיות לי אפשרות לראות את המצב מנקודת מבט רחבה וגמישה שיכולה להוביל לפעולה יעילה

כשמגיע טריגר שמפעיל אותנו רגשית, ובתקופה הזו הוא כמעט יומי, תרגול מיינדפולנס: מודעות סקרנית: זיהוי רגשות, מחשבות ותחושות, ללא הזדהות איתם, מאפשרת בחירה ששומרת על בריאות פיזית ונפשית.

אילת דה פיצ'וטו בעלת תואר שני בפסיכולוגיה, פסיכותרפיסטית, מפתחת גישת connection - חיבור להדרכה הפנימית - גוף נפש רוח ונשמה. מחברת ספר הילדות/ים "המפתח של דניאל". בעלת קליניקה פרטית, מנחה ומרצה.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
1

ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית

תמכו בנו
לפוסט המלא עוד 621 מילים ו-1 תגובות
סגירה
התחברו לזמן ישראל

רוצים להגיב לכתבות? התחברו עכשיו

  • לכל תגובה עמוד בזמן ישראל שניתן לשתף ישירות ברשתות החברתיות ולשלוח באימייל
  • העמוד שלך בזמן ישראל יציג את כל התגובות שפרסמת באתר
  • קבלו את המהדורה היומית ישירות לתיבת האימייל שלכם
הערה: כאשר אתם מתחברים לזמן ישראל אתם מסכימים לתנאי השימוש
Register to continue
Or Continue with
Log in to continue
Sign in or Register
Or Continue with
שלחנו לך אימייל
לינק לקביעת סיסמה חדשה מחכה לך בתיבה

עיתונות איכותית מתקיימת בזכות קוראים שתומכים בה

תמכו בנו

עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית היא יסוד הכרחי לחברה חופשית ובריאה.

ישראל מתמודדת עם מתקפה חסרת מעצורים על יסודות הדמוקרטיה ועל כל המוסדות הממלכתיים שלה. ובמקביל, התקשורת הישראלית מאבדת את עצמאותה ואת יכולתה לבקר את השלטון. זמן ישראל הוכיח שאפשר גם אחרת: שניתן ליצור עיתונות חופשית, אחראית, ביקורתית ונחושה, המגינה על שלטון החוק ועל זכות הציבור לדעת.

תמיכתכם תאפשר לנו להמשיך לפרסם תחקירים, ניתוחים וכתבות עומק הנשענים על עובדות, ועל עבודה עיתונאית מקצועית ויסודית.