7 באוקטובר

עוד עשרה ימים. עוד עשרה ימים.

כמה שאני מנסה להתעלם מזה, לא מאמינה שאשכרה נפלו עלי השמיים. רציתי לכתוב שדיים. יצא שמיים. היום הייתי אצל רופא המשפחה המתוק שלי. מסביר. מדפיס מסמכים לפני ניתוח. אני שואלת. מסביר שוב. בודק במחשב אם במחלקת ההמטולוגיה ענו לו. כאילו מדברים על מה מוסיפים לסלט כדי שיהיה יותר טעים. מצב החסה בשטחים.

כמה שאני מנסה להתעלם מזה, לא מאמינה שאשכרה נפלו עלי השמיים. רציתי לכתוב שדיים. יצא שמיים. היום הייתי אצל רופא המשפחה המתוק שלי. מסביר. מדפיס מסמכים לפני ניתוח. אני שואלת. מסביר שוב

יוצאת מהמרפאה. מתיישבת באוטו, מעלעלת בשפע הטפסים, גם התוצאות מכל הבדיקות שעשיתי עד כה. הכל כתוב שם. מלא מילים. מלא אותיות בלועזית. עבר רפואי. הווה מצמית.

אשכרה כל זה שלי? הגוף שלי יצר את כל זה? זה באמת אצלי? אני וגופי. גופי ואני. מה זה. מאיפה זה צץ. הגוש הכל כך מכוער הזה שלא כואב. פשוט נוכח. כמו הר זקור. מאוד בולט. לא יבלת. לא איזה גידול שומני. אשכרה גידול סרטני. סרטן השד. ככה כתוב. מה לי ולכל זה. איך, מתי ולמה זה קרה.

הכל. הכל קורה לי. לא בערך. לא ליד. לא בכאילו. הטוטאליות הזאת. להכנס לתפקיד ולתת שואו. הילדה השקטה, השקופה שהייתי, פתאום מאוד נוכחת.

אשכרה כל זה שלי? הגוף שלי יצר את כל זה? זה באמת אצלי? אני וגופי. גופי ואני. מה זה. מאיפה זה צץ. הגוש הכל כך מכוער הזה שלא כואב. פשוט נוכח. כמו הר זקור. מאוד בולט

אתמול אמרתי לבנזוגי, אבל למה לא חרשות נניח באוזן ימין. למה לא נחיר אחד סתום לכל החיים. או אפילו אותה דלקת סינוסיטיס שפעם סבלתי ממנה המון. ונעלמה. עכשיו זה. מה העניין. מה הקטע. כל הזמן אני במין מבחן עמידות.

עוד עשרה ימים אני בניתוח. מחכה לזה כמו לטיסה לאמסטרדם. היום לפני בדיוק שנה. וכמה עבר מאז. מי זוכר.

ישבתי באוטו ופשוט פרצתי בבכי. בכיתי את נשמתי. בבת אחת הבכי הנוראי הזה.
סססעעמממק של החרא הזה. שונאת להיות חולה. שונאת להיות במצב שבו אני מתחננת על חיי. אני יודעת שאצא מזה. אולי פחות סקסית. פחות ציצי. פשוט עד עכשיו בזכות אותו ציצי, קיבלתי המון תפקידים בהפקות אופנה וסדרות טלוויזיה בריטיות. הציצי הזה הוא הגאווה שלי. והכי טוב. יש לי ציצי פתותי. איזה מהמם זה.

שונאת להיות במצב שבו אני מתחננת על חיי. אני יודעת שאצא מזה. אולי פחות סקסית. פחות ציצי. פשוט עד עכשיו בזכות אותו ציצי, קיבלתי המון תפקידים בהפקות אופנה וסדרות טלוויזיה בריטיות

לכם אין ולי יש. כלומר עדיין. בקרוב גם הפתותי הזה בטח יגדע. ואני אשאר עם חצי פתותי בידי.

איי איי, החיים האלה, תטרפו אותם בלי ללעוס. לכו תדעו מה מתכננים לנו שם מעבר לקשת.

אבל גם הפעם לא אצום. את העינוי הנפשי על החטאים שלי עשיתי מרגע שנולדתי.

וואחד חשבון נפש.

‏1 בנובמבר

ברגעים כאלה, פתאום הכל מתגמד. וואלה, לא מרגישה חרדה. לא מהדיווחים. ולא מההפגזות ברקע.

קולות ילדים צוהלים נשמעים בחוץ. כלבים נובחים. ליל שישי. מסיבת בר מצווה סמוכה. שגרה שכזאת.

ברגעים כאלה, פתאום הכל מתגמד. וואלה, לא מרגישה חרדה. לא מהדיווחים. ולא מההפגזות ברקע. אחרי מאורעות חיי בחודש האחרון, פתאום מתקבלת וואחד פרספקטיבה

אחרי מאורעות חיי בחודש האחרון, פתאום מתקבלת וואחד פרספקטיבה. כבר כתבתי. נכון?

הודעות דואגות. לב אוהב נשלח. חיבוקים וירטואלים. תודה, באמת. שאתם אהובים.

עברו שבועיים מאז הניתוח שהסתיים בשלום.

כל יום שעובר אני מסוגלת להזיז יותר, להתנועע, לחפוף את הראש לבד. לסרק את הבת שלי. להשקות את העציצים. להניע את היד ולהצליח לעשות לעצמי קוקו. למרות הכאבים. מרימה את עצמי להנאות קטנות ודבקה בצחוק, בשמחה. ובמה שיבריא אותי סופית.

לא טילים. ולא יירוטים ולא כריזות מפחידים אותי.
אני חיה. ואני מאושרת ❤️

‏9 בנובמבר‏

סשן צילומים מדברי (צילום: נעמה כספי)

השבוע נסעתי לצלם קצת באזור. סופסוף עצמאית. היה טוב וממלא לצאת קצת לטבע. לנשום. לחשוב. להתפעם מהפשטות, שמים. שדות חרושים. ולחפש קצת ציפורים חמודות לצילום.

זה קרה אחרי הסשן הטיפולי השבועי בו אני די בוכה על עצמי. סשן טיפולי בו ממשיכים להתנתק עוד קרחוני זיכרון כואבים, עם ההתחממות הפנימית שמתרחשת בתוכי.

הבכי משחרר. בכי כזה מכל הלב, לא מתוך מצוקה, אלא הבנה, שזה מה יש. לא להיתקע שם. די.

(הגוש בחוץ, ואני כבר משתגעת שטרם קיבלתי את התוצאות הפתולוגיות שיתנו תמונה ברורה לגבי ההמשך. ואיזה טיפול יהיה הכי טוב עבורי לסיום השטות הזאת שנתקעה באמצע החיים. אבל היא תסתיים ואשוב למוטב כשידי על העליונה).

סשן צילומים מדברי (צילום: נעמה כספי)

בכל מקרה, אחרי כל הבכי, והצחוק, והנשימות הטובות, יצאתי לטיול קטן.
ירדתי מהכביש לכיוון מסלול שטרם פגשתי, הכל כזה יפה מסביב, לא מובן מאליו הטבע הזה. והמראות והיופי.

סשן צילומים מדברי (צילום: נעמה כספי)

צילמתי ממש טיפה. בעיקר הייתי בתוך הרגע. נוכחת כאן ועכשיו.
משתדלת לזכור שאני חייבת, חייבת לנשום טוב.
ולהיות בריאה.

נעמה כספי היא אמא, גרה בעוטף עזה, צלמת ומהגגת הגיגים, בעיקר על מה שמפריע. ובין לבין גם על הנאות, אבל מזעריות. כשהבינה שהמצלמה היא כלי טיפולי להרגעת הנפש הסוערת - החלה לשאת אותה כמו תיק גב שסוחבים בו את המסמכים החשובים, כמו תעודת הזהות שלה. היא נפש חופשיה, טוטאלית, שבודקת קצוות, וחייבת לצאת מהפריים כדי להיות שלמה עם התוצאה.