נעמה כספי
הזמן של
נעמה כספי

נעמה כספי היא אמא, גרה בעוטף עזה, צלמת ומהגגת הגיגים, בעיקר על מה שמפריע. ובין לבין גם על הנאות, אבל מזעריות. כשהבינה שהמצלמה היא כלי טיפולי להרגעת הנפש הסוערת – החלה לשאת אותה כמו תיק גב שסוחבים בו את המסמכים החשובים, כמו תעודת הזהות שלה. היא נפש חופשיה, טוטאלית, שבודקת קצוות, וחייבת לצאת מהפריים כדי להיות שלמה עם התוצאה.

החלטות חשובות לשנה החדשה

לקרוא יותר
לטוס לחו"ל
לטוס לחו"ל
לחבק הרבה
לנשק המון

שיבולת שועל (צילום: נעמה כספי)
שיבולת שועל (צילום: נעמה כספי)

להמשיך לפרגן. בעיקר לעצמי. אבל גם לאחרים.
לפנק את עצמי
ולאהוב את עצמי
להיות שמחה
לחייך.

נעמה כספי היא אמא, גרה בעוטף עזה, צלמת ומהגגת הגיגים, בעיקר על מה שמפריע. ובין לבין גם על הנאות, אבל מזעריות. כשהבינה שהמצלמה היא כלי טיפולי להרגעת הנפש הסוערת - החלה לשאת אותה כמו תיק גב שסוחבים בו את המסמכים החשובים, כמו תעודת הזהות שלה. היא נפש חופשיה, טוטאלית, שבודקת קצוות, וחייבת לצאת מהפריים כדי להיות שלמה עם התוצאה.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
3
עוד 95 מילים ו-3 תגובות

הייתי משוכנעת שאחרי הסאגה הזו אהיה על גג העולם

כל כך קשה לי החזרה לצילום, החדווה הזאת שהיתה, אני בהחלט חייבת זמן להצליח ולהתרומם חזרה מתוך ההריסות. להשאיר אותן מאחור ולצאת לדרך (חדשה? אותה דרך? נתיב שונה בתכלית?) כשאני בטוחה בעצמי, ועם אנרגיות.
לא יודעת אם אמשיך עם הצילום כעסק זעיר. המון מחשבות על חישוב מסלול מחדש. בתוך חישוב מסלול מחדש, שבתוך חישוב מסלול מחדש.

הייתי משוכנעת שאחרי שאסיים את ההקרנות ואת חתיכת הסאגה הפסיכית מערערת הזאת, הכל יהיה קטן עלי. שאני אהיה על גג העולם. אבל עדיין לא מצליחה לקפץ בין הרים ובין סלעים כאילו כלום. שקועה בתוך ביצת עצב על עצמי ועל דרך סוחטת את הנשמה, ויקח כמה שיקח עד שבאמת אתאושש, ואני אתאושש. לאט לאט וזה יקרה.

נעמה כספי היא אמא, גרה בעוטף עזה, צלמת ומהגגת הגיגים, בעיקר על מה שמפריע. ובין לבין גם על הנאות, אבל מזעריות. כשהבינה שהמצלמה היא כלי טיפולי להרגעת הנפש הסוערת - החלה לשאת אותה כמו תיק גב שסוחבים בו את המסמכים החשובים, כמו תעודת הזהות שלה. היא נפש חופשיה, טוטאלית, שבודקת קצוות, וחייבת לצאת מהפריים כדי להיות שלמה עם התוצאה.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 455 מילים

תודה למאמן האישי ינון מגל על הטיפים

בעקבות הפוסט של רונית צח, התגלה בפני מראה נהדר, ציוץ של ינון מגל המתחשב: "אם רואים בלון בשמיים אז צריך להיכנס להיסטריה?", ואף פירוט והרחבה של הטקסט המכונן גם במעריב: "איש התקשורת ביקר בחריפות גננות מעוטף עזה שהופיעו בסרטונים ברשתות החברתיות כשהן מגיבות בפאניקה לטרור הבלונים, והסביר ב-103FM: "לא לעודד פאניקה".

איזה חמוד, בחיי.
כתושבת העוטף, אני אוהבת אנשי רוח החפצים בטובתי, כאילו היו מיכל דליות, שנותנים לנו עצות וטיפים איך להתנהל מול חגיגת הבלונים המתקיימת לה באין מפריע מעלינו.

נעמה כספי היא אמא, גרה בעוטף עזה, צלמת ומהגגת הגיגים, בעיקר על מה שמפריע. ובין לבין גם על הנאות, אבל מזעריות. כשהבינה שהמצלמה היא כלי טיפולי להרגעת הנפש הסוערת - החלה לשאת אותה כמו תיק גב שסוחבים בו את המסמכים החשובים, כמו תעודת הזהות שלה. היא נפש חופשיה, טוטאלית, שבודקת קצוות, וחייבת לצאת מהפריים כדי להיות שלמה עם התוצאה.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 311 מילים

פוסט מהלב על העסקים הקטנים בדרום

אוקיי,

עכשיו פוסט מהלב ואני מקווה שיגיע לעיניים הנכונות. כלומר מספיק לי שיגיע אליכם.

נעמה כספי היא אמא, גרה בעוטף עזה, צלמת ומהגגת הגיגים, בעיקר על מה שמפריע. ובין לבין גם על הנאות, אבל מזעריות. כשהבינה שהמצלמה היא כלי טיפולי להרגעת הנפש הסוערת - החלה לשאת אותה כמו תיק גב שסוחבים בו את המסמכים החשובים, כמו תעודת הזהות שלה. היא נפש חופשיה, טוטאלית, שבודקת קצוות, וחייבת לצאת מהפריים כדי להיות שלמה עם התוצאה.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
1
מבין את התסכול שלך.. למה שלא תכתבי פוסט בכל פעם על עסק או מישהו מהדרום .תעלי סט צילומים ..... יש לך פלטפורמה חינמית ועם קוראים איכותיים ... אולי לעשות יריד יוצרים... כן יש אפליה ויש הטי... המשך קריאה

מבין את התסכול שלך.. למה שלא תכתבי פוסט בכל פעם על עסק או מישהו מהדרום .תעלי סט צילומים ….. יש לך פלטפורמה חינמית ועם קוראים איכותיים … אולי לעשות יריד יוצרים… כן יש אפליה ויש הטיות .. אבל ניתן לשנות זאת …

עוד 1,049 מילים ו-1 תגובות

הפרסומת היחידה שגורמת לי לדמוע

בימים אלו משודרת פרסומת על מקצוע האחיות/אחים. שקורא לכם להפוך ולהיות אח/ות אקדמאי/ת. לא חשבתי על זה, אבל זאת הפרסומת היחידה שגורמת לי לדמעות. שמרגשת אותי מאוד.

מה קורה לי שם בפנים? מה מנגן לי על נימי הרגש? כנראה בגלל שאחים ואחיות הם באמת כל כך רחומים. כל כך טובים. סועדים ללא תנאים, בתקופה שכה נזקקתי/נזקקת להם.

להיות אח/ות זה מקצוע כל כך לא מובן מאליו. בשבילי הם הפנים הראשונות שאני רואה כשאני נכנסת לאשפוז, לניתוח, מתעוררת בהתאוששות, כשאני רועדת ואני מרגישה שהם מכסים אותי בעוד שמיכה.

להיות אח/ות זה מקצוע כל כך לא מובן מאליו. בשבילי הם הפנים הראשונות שאני רואה כשאני נכנסת לאשפוז, לניתוח, מתעוררת בהתאוששות, כשאני רועדת ואני מרגישה שהם מכסים אותי בעוד שמיכה

הם איתי בחדר לאחר הניתוח, עד השחרור המיוחל. המלאכים שמחזיקים לי את היד הרועדת בחדר הניתוח כשאני נשכבת בתנוחת צלוב – רגע לפני ההרדמה כשאני הכי לבד בעולם. הם קולטים באנושיות שלהם את הפחד שלי. העצב. הדיכאון. הם אלה שמלטפים אותי. לוחשים ומרגיעים, מנגבים לי את הדמעות. לא תמיד אני רואה את הפנים שלהם ברגעים האלה.

הם אלה שליוו אותי לשירותים אחרי הניתוח, לבדוק שאני לא מתעלפת. והביאו לי תה חם ומתוק, הכי טעים בעולם, אחרי שעות רבות של צום. חלק גם בכו איתי כשבכיתי. בביופסיה. ואחרי שקרסתי כששמעתי שיש לי גוש סרטני בשד. יושבים לידי. מלטפים את הדמעות. מחפשים מילים מרגיעות.

בחדר לאחר הניתוח הייתי הרבה שעות באמת לבד. הם מגיעים, דואגים למעדן קליל או יוגורט. בואי שבי. תשתי. איך את מרגישה. מודדים לחץ דם. דואגים כשהוא נמוך. מביאים משככי כאבים.

המלאכים שמחזיקים לי את היד הרועדת בחדר הניתוח כשאני נשכבת בתנוחת צלוב – רגע לפני ההרדמה כשאני הכי לבד בעולם. הם קולטים באנושיות שלהם את הפחד שלי. העצב. הדיכאון. הם אלה שמלטפים אותי. לוחשים ומרגיעים

כל קריאה שלי מתקבלת בסבלנות. אנושיות. חמלה. מבט. ואני יודעת שהם במקצוע הכי סוחט שיש. ובכל זאת, אלה שנתקלתי בהם, גם בטיפולים נמרצים (שניים במספר). גם במחלקות פנימיות. כשהייתי באמת צריכה שיסעדו אותי.

גם עכשיו – תמיד אנושיים. רכים. ובעיקר מאוד נוכחים. בשבילי. בשבילי זה הדבר הכי משמעותי שיש. כשהיו רגעים בהם הרגשתי אבודה. וכן, בדיכאון. המון עצב. הפנים היפות שלהם, המחייכות, המטופחות, הן אלה שהיו עבורי נקודות האור הקטנות. העוגן. משהו לאחוז בו ולא לעזוב. עד שאני משתחררת מבית החולים.

כשהייתי קטנה, בת 8, ואושפזתי עם דלקת כליות לשבוע בבית חולים – אימצתי לי אחות. עד ששאלו אותי אם זאת אמא שלי. היא לא הייתה אמא שלי אבל לגמרי התנהגה כמו אמא. דאגה לי מבוקר עד לילה. ולעולם לא אשכח אותה.

כשהיו רגעים בהם הרגשתי אבודה. וכן, בדיכאון, עם המון עצב. הפנים היפות שלהם, המחייכות, המטופחות, הן אלה שהיו עבורי נקודות האור הקטנות. העוגן. משהו לאחוז בו ולא לעזוב

אלה בעלי המקצוע שחייבים לקבל משכורת מתגמלת על העשייה המדהימה , העצומה שלהם. לולא הם, החוויות הקשות שעברתי, היו קשות אלפי מונים. הם הקלו במעט באנושיות שלהם. בחמלה כלפיי. ועל כך אהיה אסירת תודה לעד.

נעמה כספי היא אמא, גרה בעוטף עזה, צלמת ומהגגת הגיגים, בעיקר על מה שמפריע. ובין לבין גם על הנאות, אבל מזעריות. כשהבינה שהמצלמה היא כלי טיפולי להרגעת הנפש הסוערת - החלה לשאת אותה כמו תיק גב שסוחבים בו את המסמכים החשובים, כמו תעודת הזהות שלה. היא נפש חופשיה, טוטאלית, שבודקת קצוות, וחייבת לצאת מהפריים כדי להיות שלמה עם התוצאה.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 458 מילים

יומן מסע לא מובן מאליו הטבע הזה

7 באוקטובר

עוד עשרה ימים. עוד עשרה ימים.

כמה שאני מנסה להתעלם מזה, לא מאמינה שאשכרה נפלו עלי השמיים. רציתי לכתוב שדיים. יצא שמיים. היום הייתי אצל רופא המשפחה המתוק שלי. מסביר. מדפיס מסמכים לפני ניתוח. אני שואלת. מסביר שוב. בודק במחשב אם במחלקת ההמטולוגיה ענו לו. כאילו מדברים על מה מוסיפים לסלט כדי שיהיה יותר טעים. מצב החסה בשטחים.

נעמה כספי היא אמא, גרה בעוטף עזה, צלמת ומהגגת הגיגים, בעיקר על מה שמפריע. ובין לבין גם על הנאות, אבל מזעריות. כשהבינה שהמצלמה היא כלי טיפולי להרגעת הנפש הסוערת - החלה לשאת אותה כמו תיק גב שסוחבים בו את המסמכים החשובים, כמו תעודת הזהות שלה. היא נפש חופשיה, טוטאלית, שבודקת קצוות, וחייבת לצאת מהפריים כדי להיות שלמה עם התוצאה.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
2
עוד 693 מילים ו-2 תגובות

תחושת המחנק עולה על גדותיה

לא, באמת, מה אני אמורה לעשות עכשיו עם כל השקט הזה? בדיוק הגעתי לשיא החוסן הנפשי וכושר העמידות? אני על הפסגה, כולי דרוכה ומוכנה עם כל מערך ההגנה הנפשי שגייסתי כדי להתמודד עם האויב.

ומי הוא האויב? מי שומר עלי? עד כמה אני באמת מוגנת? התחלתי להלחם באויבים דמיוניים. כן, אני יודעת, יש פה הפרעה נפשית. נו מה. כל פעם מחדש- כמו אנטיביוטיקה נגד שפעת, מחסנים את עצמנו לדעת, ויהיה מה שיהיה. וכל פעם מחדש השפעת מגיעה. בעוצמות שונות אבל מגיעה.

נעמה כספי היא אמא, גרה בעוטף עזה, צלמת ומהגגת הגיגים, בעיקר על מה שמפריע. ובין לבין גם על הנאות, אבל מזעריות. כשהבינה שהמצלמה היא כלי טיפולי להרגעת הנפש הסוערת - החלה לשאת אותה כמו תיק גב שסוחבים בו את המסמכים החשובים, כמו תעודת הזהות שלה. היא נפש חופשיה, טוטאלית, שבודקת קצוות, וחייבת לצאת מהפריים כדי להיות שלמה עם התוצאה.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 518 מילים ו-1 תגובות

נשוב אחרי הפרסומות

כיף!!! התגעגעתי.
רבע לחמש בבוקר – קבלת התרעות בטלפון של כוננות וכניסה עם הילדים לממ"ד.
בירור קצר מגלה שהיה סיכול ממוקד בבכיר של הג'יהאד.
הערכות ל"סבב" הסלמה של כמה ימים.
אין לימודים – יום כיף.

מעירה את הילדים טרם הזריחה, מעבירה אותם לממ"ד.
הקטנה אומרת "רגע, לא סיימתי את החלום, זה היה חלום טוב".
ו"מה, דווקא ביום הכי כיפי בשבוע"?
היום היה אמור להיות "חג התנועות". סוף סוף ילדי כיתה ד' נכנסים לתנועת הנוער. דווקא היום?

מנסים להמשיך לישון. לא מצליחים. יאללה, כל אחד מתחבר לטלפון/ טאבלט/ עידכוני ווטסאפ. בת ה-9 ממשיכה לשאול – אבל רגע, נגמרה הפסקת האש? כי הפעם האחרונה הסתיימה בהפסקת אש

יום שהיה אמור להיות יום טיול של כל תנועות הנוער של מועצה אזורית אשכול, ובסיומו טקס חגיגי.
הודעת ביטול. נשארים בבית.
סה"כ שגרה. לא משהו יוצא דופן. באמת היה שקט יותר מדי זמן. התגעגענו.

היום לפני שנה, הסבב הקודם של נעמה כספי
היום לפני שנה, הסבב הקודם של נעמה כספי

* * *

מנסים להמשיך לישון. לא מצליחים. יאללה, כל אחד מתחבר לטלפון/ טאבלט/ עידכוני ווטסאפ.
בת ה-9 ממשיכה לשאול – אבל רגע, נגמרה הפסקת האש?
כי הפעם האחרונה הסתיימה בהפסקת אש.

* * *

טוב, ריצה מהירה לשירותים. פיפי של בוקר. ומהר חזרה לממ"ד.
מכינה שתי שניות פנקייק. טורפים הכל מהר.
חוזרים לממ"ד.
ברקע הדי הפיצוצים של כיפת ברזל אבל הרחק מכאן.
דיווחים על טילים למרכז. בינתיים אצלנו באופן מפתיע, הכי שקט. הציפורים, טרקטורים, משב רוח רענן.

* * *

יוצאת החוצה לבדוק את השמיים, והופ, הנה כיפת ברזל יצאה לפעולה – הפעם זה כבר יותר קרוב. בום רציני מרעיד נימים וקצוות עצבים.

יוצאת החוצה לבדוק את השמיים, והופ, הנה כיפת ברזל יצאה לפעולה – הפעם זה כבר יותר קרוב. בום רציני מרעיד נימים וקצוות עצבים

השכנים מתארגנים לטיול במכתש.
אולי גם אנחנו תכף נצא להתאוורר במדבר לכיוון ניצנה.

* * *

פייסבוק מתזכר שממש לפני שנה הייתי בראיון טלפוני בטלוויזיה עם גיא זוהר. באותו תאריך בדיוק.

הפעולה שהשתבשה בעזה. לאחריה מתקפת טילים מטורפת שגם בה נכחתי, שכובה על אספלט במרכז הקניות בשדרות – למחרת הייתי בדרך לראיון נוסף בטלוויזה. שהתבטל מן הסתם.

פייסבוק מתזכר שממש לפני שנה הייתי בראיון טלפוני בטלוויזיה עם גיא זוהר. באותו תאריך בדיוק. הפעולה שהשתבשה בעזה. לאחריה מתקפת טילים מטורפת שגם בה נכחתי, שכובה על אספלט במרכז הקניות בשדרות

כל זה טיימינג מקרי?
ועוד חוזר הניגון.
נשוב אחרי הפרסומות.

נעמה כספי היא אמא, גרה בעוטף עזה, צלמת ומהגגת הגיגים, בעיקר על מה שמפריע. ובין לבין גם על הנאות, אבל מזעריות. כשהבינה שהמצלמה היא כלי טיפולי להרגעת הנפש הסוערת - החלה לשאת אותה כמו תיק גב שסוחבים בו את המסמכים החשובים, כמו תעודת הזהות שלה. היא נפש חופשיה, טוטאלית, שבודקת קצוות, וחייבת לצאת מהפריים כדי להיות שלמה עם התוצאה.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 330 מילים

הצילומים שלך מהעוטף לא מעניינים כמו עפרוני מצוייץ על צינור השקייה

השבוע עשיתי ניסוי קטנטן, שיתפתי פוסט עם צילומים שלי מהאזור הכי חם באזור (משחק מילים שכזה) בקבוצת צלמים, שמונה כמעט 16,000 משתתפים.

נתתי לו כמה שעות להיות באויר. כעבור כשעתיים שלוש חזרתי לקבוצה לראות אם וכמה הגיבו/ראו/ שמו לב. אפס. פלוס שלושה לייקים של חברים שלי.

ואז הבנתי מה שכבר מזמן הבנתי – שכל מה שכתבתי באותו פוסט, הכולל צילומים שלי, הוא האמת השורטת.

בטח שלא מרתק כמו צילום אשה בחזייה ותחתונים, או פרפר נימפית החורש על פרח הלנטנה. או עפרוני מצויץ על צינור. שקיעות ורדרדות וציצי מרומז, זה מה שתופס את העין, של הצלם, של הצופה, של כולם.

את לא חשובה, את, כן את, הצלמת, המתעדת, התושבת, האזרחית, את. וגם האזור (עוטף עזה, הדרום) ומה שמתרחש בו – בסופו של יום לא מעניין את הרוב הכמעט מוחלט.

בטח שלא מרתק כמו צילום של אשה בחזייה ותחתונים, או צילום של שביל החלב, שצולם בליל ירח מלא במכתש רמון. לא מעניין כמו צילום של של שלדג מעופף מעל בריכת דגים. או תקריב פרפר מסוג נימפית החורש על פרח הלנטנה. או עפרוני מצויץ על צינור השקייה.

פרפר נמפית החורש על פרח (צילום: נעמה כספי)
פרפר נמפית החורש על פרח (צילום: נעמה כספי)

תינוקות בני יומם עטופים בעלי גפן. שקיעות ורדרדות, וציצי מרומז, זה מה שתופס את העין, של הצלם, של הצופה, של כולם.

עזבי אותך, אז קצת מפגיזים באירוע המוני בשדרות. ילדים רצים מבוהלים, רועדים, בהיסטריה לחפש מסתור. אז יש ירי פצמרים כל לילה. ניסיון לחדירות. קצת יירוטי כיפת ברזל. דיווחים על פיצוצים, שנשמעים בדרום הרצועה תוך כדי כתיבת הפוסט הנוכחי. כן, ממש כרגע.

לא כזה עניין גדול. מלחמה זה לא קשור אלינו, זה שם. רחוק. לא משהו שצריך להטריד את קבוצת הצלמים העצומה בארץ. אלה שמתעדים חיים צבעוניים, מחויכים, יומיום אורבני רגוע מרופד בשלכת מצופה זהב.

מה שתצלמי מהיומיום החבוט שלך, העצב הזה, היאוש, זה לא סקסי. מה את רוצה, בחייאת, זה לא מעניין ומזיז – לא להנהגה, ולא לאזרחיה. וגם לא לצלמים שמתעדים חיים מפולטרים ומרוטשים להפליא

מה שתצלמי, ותביאי ותציגי מהיומיום החבוט שלך, העצב הזה, היאוש, זה לא סקסי, מה את רוצה, בחייאת, זה לא מעניין ומזיז – לא להנהגה, ולא לאזרחיה. וגם לא לצלמים שמתעדים חיים מפולטרים ומרוטשים להפליא.

"מעטים הם אלו שראו במו עיניהם והרגישו בלבבם" / אלברט איינשטיין

נעמה כספי היא אמא, גרה בעוטף עזה, צלמת ומהגגת הגיגים, בעיקר על מה שמפריע. ובין לבין גם על הנאות, אבל מזעריות. כשהבינה שהמצלמה היא כלי טיפולי להרגעת הנפש הסוערת - החלה לשאת אותה כמו תיק גב שסוחבים בו את המסמכים החשובים, כמו תעודת הזהות שלה. היא נפש חופשיה, טוטאלית, שבודקת קצוות, וחייבת לצאת מהפריים כדי להיות שלמה עם התוצאה.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
1
עוד 335 מילים ו-1 תגובות
סגירה
בחזרה לכתבה