בין שלל המילים שעלו לגדולה מאז פרוץ המלחמה, שמור מקום של כבוד למילה "לנרמל". מייד לאחר ה-7/10 הכול היה נורא. אך תוך זמן קצר, נרמלנו.

כבר מאות ימים שהחטופים בשבי חמאס, ואנו נרמלנו. חטופים נהרגו על ידי הפגזות וכדורי צה"ל, וגם זאת נרמלנו. חודשים ארוכים אנו חיים תחת מטחי טילים – נורמלי. טילים מתימן הבנויים מג'חנון והמתודלקים בחילבה מעירים אותנו כל לילה – נירמלנו.

מאות ימים שהחטופים בשבי חמאס, ואנו נרמלנו. חטופים נהרגו בהפגזות ומכדורי צה"ל, וגם זאת נרמלנו. חודשים ארוכים אנו חיים תחת מטחי טילים – נורמלי. טילים מתימן מעירים אותנו כל לילה – נירמלנו

שר ביטחון פוטר במהלך מלחמה והוחלף בווזיר חצר – נורמלי לחלוטין. שר משפטים מתעלל במשך חודשים במערכת שעליה הוא מופקד, ואין נורמלי מכך. חברי כנסת גוערים במשפחות החטופים – זו הנורמה החדשה. כמה עצוב וכואב לחשוב שמשפחות שקרוביהן עדיין בשבי מקבלות יחס שכזה, ומאחר שצער וכאב הם רגשות פסיביים, הם מהווים צעד ראשון לנרמול.

חודשים ארוכים של הודעות על הרוגים שמתחילות במשפט "הותר לפרסום", ואחריהן לוויות קורעות לב. גם לזה התרגלנו. שרים וחברי כנסת מתנהגים כתגרני שוק ומביישים את מעמדם – נורמלי.

עשרות אלפים עדיין עקורים מבתיהם בארץ שלהם – נורמלי. ראש ממשלה משקר בבוקר בעברית ובצהרים באנגלית – נורמה עולמית, ליגה אחרת. ראש ממשלה עומד על דוכן העדים, מפיל את כל האשמה על אשתו ומנהל קמפיין בחירות – נורמלי לחלוטין. איתמר בן גביר עושה מה שבא לו – נו טוב, לא נורמלי.

אם תעצרו לרגע, תעצמו את עיניכם ותבצעו רפלקציה על הרשימה הזו ועל שאר הדברים שנרמלתם בשנה האחרונה, תכנסו כנראה די מהר להתקף חרדה קשה. נכון, לא כל הדוגמאות הללו זהות. ייתכן שתסכימו שנרמול מטחי טילים חשוב לתפקוד היומיומי, כפי שיעידו תושבי העוטף שחיו כך במשך שנים. רבים מאתנו התרגלו לכך שראש הממשלה שלנו משקר באופן תדיר ופשוט הפסיקו להקשיב לו. זהו מנגנון נרמול שכזה, אך גם תעודת עניות לאומית.

אחרים זועמים על מי שמנרמל את נושא החטופים. גם אלו שמנרמלים את נושא החטופים יודעים בעומק נשמתם שאסור לנרמל את המצב הזה, כי שחרור החטופים יגדיר את נשמת עם ישראל לדורות הבאים. ולמרות זאת, רבים מנסים להמשיך בחייהם כאילו נושא זה מתקיים בשולי שדה הראייה שלהם, ללא מקום מרכזי במחשבותיהם.

שר ביטחון פוטר במהלך מלחמה והוחלף בווזיר חצר – נורמלי לחלוטין. שר משפטים מתעלל במשך חודשים במערכת שעליה הוא מופקד, ואין נורמלי מכך. חברי כנסת גוערים במשפחות החטופים – זו הנורמה החדשה

בעבודה שלי, למשל, אנשים טובי לב עוזבים את החדר כאשר הדיון נוגע במלחמה, פוליטיקה או חטופים. הם אינם אנשים רעים, אך הם מנרמלים, אולי מתוך צורך להימנע מתחושת חוסר האונים.

נורמליזציה היא תהליך נפשי שבו אנשים מתחילים לתפוס חוויות, התנהגויות או נסיבות מסוימות כרגילות, גם אם בתחילה הן נראו חריגות, קיצוניות או מטרידות. התהליך הזה נשען על מנגנונים פסיכולוגיים כמו חשיפה ותדירות.

לדוגמה, מי שגר במדינה שבה יורים טילים, מתרגל עם הזמן לכך שהירי הופך לחלק משגרת חייו ומפתח אסטרטגיות פעולה אוטומטיות בתגובה לטריגרים בסביבה, זאת כדי לפנות את עיקר המשאבים הנפשיים לאתגרים החריגים המתרחשים ואת היתרה לקידום מטרות ארוכות טווח.

נורמליזציה מתאפשרת גם באמצעות השפעה חברתית: אנשים נוטים לאמץ את הנורמות של הקבוצה שלהם. כך, כאשר חברי כנסת מתנהגים באופן מביש או כאשר ראש הממשלה משקר, התנהגויות אלה עלולות להיתפס כנורמות חברתיות. כמה מתסכל לראות עד כמה בקלות אנו מקבלים את השפל.

מנגנון נוסף התורם לנורמליזציה הוא דה-סנסיטיזציה – הפחתת רגישות למניעת הצפה רגשית, תהליך שבו תגובות רגשיות לאירועים טראומטיים נחלשות עם הזמן. אנשים הפסיקו להתייחס להודעות על הרוגים או לשקרים בוטים כאל אירועים המחייבים תגובה רגשית עוצמתית. במקום זאת, הם מתרגלים אליהם, מה שמאפשר להם להמשיך בשגרת חייהם, כאילו מדובר בשגרה ולא בטרגדיה חוזרת ונשנית.

תגובות רגשיות לאירועים טראומטיים נחלשות עם הזמן. אנשים הפסיקו להתייחס להודעות על הרוגים או לשקרים בוטים כאל אירועים המחייבים תגובה רגשית עוצמתית. במקום זאת, הם מתרגלים אליהם

חשוב לסייג שנורמליזציה אינה בהכרח שלילית. אנשים עם מחלות כרוניות מצליחים להפוך את ההתמודדות עם כאבים לחלק אינטגרלי מחיי היומיום שלהם. התהליך הזה מאפשר להם לשמר חוסן נפשי ולהמשיך לתפקד.

גם אנשים הממשיכים להפגין למען החטופים הצליחו, במקום לנרמל ולהתמסר לדה-סנסיטיזציה, לפתח רגישות יתר המגבירה את החוסן הנפשי שלהם ומאפשרת להם להמשיך לתרום ולהפגין.

עם זאת, שגרת החיים במדינת ישראל ממחישה את הצדדים השליליים של הנורמליזציה, שעלולה להנציח מצבים פוגעניים כמו אלימות, אותה מפנה השלטון כלפי אזרחיו כהורה מתעלל, תרבות ארגונית רעילה או התעלמות מאי-צדק חברתי. אנשים שמתרגלים למצב שבו משפחות חטופים אינן זוכות לתמיכה ציבורית ראויה, עשויים להימנע מלפעול לשינוי המצב.

כדי להימנע מהשלכות מזיקות של נורמליזציה, יש לגשת לתהליך זה בגישה ביקורתית. עלינו לשאול את עצמנו האם המצב שאנו מנרמלים הוא באמת תקין, או שמא אנו מקבלים אותו כנתון רק מתוך הרגל.

במצבים מזיקים, כמו שקרים חוזרים של מנהיגים פוליטיים, יש לעודד שיח ביקורתי ומעורבות פעילה לשינוי. דווקא שיח פתוח וביקורתי מגביר את החוסן הנפשי ויכולת התמודדות של האדם עם המציאות.

דרישה לחשיבה אחידה שבלונית המתכנסת תחת "ביחד ננצח" או "שקט יורים" מחלישה ודוחפת אנשים לנרמול פסיבי של המציאות. האם נמשיך לשתוק? האם נרמול השקרים והכישלונות הוא באמת המחיר שאנו מוכנים לשלם?

חשוב לסייג שנורמליזציה אינה בהכרח שלילית. אך שגרת החיים בישראל ממחישה את הצדדים השליליים של הנורמליזציה, שעלולה להנציח מצבים פוגעניים כמו אלימות, אותה מפנה השלטון כלפי אזרחיו כהורה מתעלל

נורמליזציה היא כלי עוצמתי שיש להשתמש בו בזהירות, היא יכולה לסייע בהסתגלות למצבים שונים, אך גם להקהות את החושים ולהנציח מצבים בלתי נסבלים. עלינו להישאר ערניים לתהליך זה, לוודא שאנו מנצלים אותו לקידום חוסן אישי וחברתי, ולהימנע משימוש בו כמנגנון שמאפשר אדישות או פגיעה מתמשכת. כי אם לא נתעורר, מה יישאר לנו?

פרופ׳ אלון קורנגרין הוא ביופיזיקאי. ראש המרכז לחקר המוח של אוניברסיטת בר-אילן. אב מודאג, בעל צייתן, מדען משוטט, רץ איטי, צלם חובב, קורא נלהב, חצי-חנון, אנטרופאי ראשי, עצלן כושל.