זקן וחולה ומטפטף שתן, עם קוצב לב ובלי ערמונית, בנימין נתניהו עושה מה שהעליל ברשעות על יצחק רבין: קובר את מה שנשאר באין מפריע, ועל ערימת העצמות שהוא מכרסם עם סריסיו, רובץ גם כלב השמירה הרופס של הדמוקרטיה, העיתונות, או מה שנשאר ממנה על אדמת ישראל החרוכה.

הצבי ישראל על במותיך חלל, איך נפלו ונפלו ועדיין נופלים גיבורים תחת שלטון יחיד מסואב שלא רואה בעיניים. "הוא גדול הוא גדול הוא גדול" מתפעלים בממלכה השביעית מהנוכל שהחריב הכל ויצא מבין ההריסות כמו חדש, מכה על חזה אחרים וקושר לעצמו כתרים לא לו.

איך נפלו ונופלים גיבורים תחת שלטון יחיד מסואב שלא רואה בעיניים. "הוא גדול הוא גדול הוא גדול" מתפעלים בממלכה השביעית מהנוכל שהחריב ויצא מבין ההריסות כמו חדש, מכה על חזה אחרים

נתניהו ממשיך במסע ההרס ובינתיים החטופים נמקים מתחת לאדמה ובני משפחותיהם מבוזים בכנסת ע"י רשע יהיר כמו שמחה רוטמן ולהקת שועלי נתניהו המחבלים בכרמים.

רק סרט צהוב קטן מכסה את ערוותם.

איך הגענו לזה? איך אדם אחד שלא עוצר באדום הצליח לסובב בכחש מדינה שלמה באין מפריע? רה"מ לשעבר יצחק שמיר כינה את נתניהו "מלאך חבלה" ולא שיער בנפשו עד כמה היטיב לאבחן את מה שלימים יהפוך למכונת רעל בלתי ניתנת לעצירה שקוראת לרע טוב ולטוב רע, שהפכה אנשים מופלאים כמו "אחים לנשק" לבוגדים, שרמסה את שומרי הסף, שהורידה עלינו חושך בצהריים.

איך זה קרה לנו? איפה כולם?
אומרים ישנה ארץ. אי אותה ארץ? איפה אותה שמש?

לפני שבוע נקרא הבן שלי לעוד סבב לא נגמר של מילואים, ולא, לא כל העם צבא, ממש לא. הבן שלי לא גר במיאמי כמו הבן של רה"מ ולא חי עם להקת מאבטחים על חשבון העם ולא מטנף משם על אנשים טובים.

הבן שלי הוא חלק מקומץ מופלא, שגם אחרי חודשים במילואים נפרד שוב לשלום מאשתו ומשלושת ילדיו ויוצא שוב למילואים, כמו שיצא ב-7.10, ולא זו בלבד אלא שגם הפעם התבשר שמאריכים לו את המילואים כי יש מצוקת מילואימניקים ("אתה תגיד את זה לאשתי", אמר לו אחד מחיילי המילואים), הרי חייבים לדרוך עוד קצת על הקומץ שמשרת בלי לחשוב פעמיים.

אחרי חודשים במילואים בני נפרד שוב לשלום מאשתו וילדיו ויוצא שוב למילואים, כמו שיצא ב-7.10, והפעם התבשר שמאריכים לו אותם בשל מצוקת מילואימניקים ("אתה תגיד את זה לאשתי", אמר אחד מהם)

בחלומי, אם תסלחו לי, הבן שלי חרדי. סתם, מה פתאום, הוא חילוני בן חילונים, בן של שמאלנית, ובכן בחלומי הוא קורע את הצו ומסרב. "כי אין בשביל מי", אמרתי לו. למעשה התחננתי, "תבין, אין מדינה, יש רודן זקן וחולה שרעייתו ובנו מושלים בו ויש בכוחו להמשיך להרע. הוא לא שם עליכם".

האמת היא שלא היה צו, פשוט הודיעו לרס"ן א' שהוא הבן שלי והוא נענה כתמיד. בצמרת העלובה של המדינה סומכים עליו ויודעים שיגיע, הוא בשר מבשרה של החבורה המצומצמת עד כאב שמחזיקה מדינה בשיניים ובציפורניים ועליה נכתבה השורה בשיר הפלמ"ח: "ראשונים תמיד אנחנו".

ראשונים אבל מעטים. הם אוהבים את המדינה המוכה והתובענית הזאת, שראשיה מושחתים עד העצם.

בתקשורת מראיינים חיילים ששים לקרב, מין הנדסת תודעה שכזאת, חלום שלהם לסכן את חייהם למען קרקס נתניהו וכיסאו המתרופף, כאילו אין בעורף משפחה טרופת דאגה וכאילו המיעוט המבוטל שמשרת בא לעשות נעימי בגב לשליט הזקן, הקוצב והפרוסטטה הדולפת.

כאילו אין ייאוש כלל, ויש, מאחורי כל חייל מתראיין בחיוך מסתתרים חיילים מבואסים, אבל כמו בסיפור "חייל הבדיל" הם ניצבים על משמרתם ויהי מה. גם כשאין מה.

בתקשורת מראיינים חיילים ששים לקרב, מין הנדסת תודעה שכזאת, חלום שלהם לסכן את חייהם למען קרקס נתניהו וכיסאו המתרופף, כאילו אין בעורף משפחה טרופת דאגה

אוי ארצו מולדתו, את הולכת פייפן, שברת לאמא שלו את הלב לחתיכות קטנות.
או כמו שאמר פעם גם אבא שלי: "היה חלום ואיננו עוד".

כרמלה כהן שלומי היא אזרחית מודאגת