יש משהו במונית לילה שיכול להפוך שיחת חולין למשהו עמוק יותר. בנסיעה מיפו למרכז תל אביב לאחרונה מצאתי את עצמי במיקרוקוסמוס של ישראל – השסעים שלה, הסתירות שלה ושאלותיה הבלתי ניתנות לתשובה, כולם מתרחשים באינטימיות הדחוסה של גיהינום המונית המצויה.
זה עתה סיימתי הופעה בטלוויזיה בערוץ I24 בעברית (חדש, ומומלץ) בה הייתי בפאנל עם אישה שאקרא לה י', נציגה חדה של הימין הפוליטי בישראל (לא אזהה אותה בשום אופן אחר, מסיבות שתיכף יִתְבַּרֵרו). היא גרה לא רחוק ממני ולכן, מעשה חסכון, התחלקנו בנסיעה.
איפשהו בין סמטאות יפו והמגדלים הנוצצים של תל אביב פניתי אליה ושאלתי: "אז תגידי לי: למה לעזאזל את ימנית?" היא חייכה בנימוס. "מה גורם לך לחשוב שאני כזו?" "למען השם, בואי לא נעמיד פנים", הקשיתי. היא לא התווכחה, וזה היה נחמד – כי ברור שאפשר לזהות.
איפשהו בין סמטאות יפו והמגדלים הנוצצים של תל אביב שאלתי אותה, "אז תגידי לי: למה לעזאזל את ימנית?" היא חייכה בנימוס, "מה גורם לך לחשוב שאני כזו?" "למען השם, בואי לא נעמיד פנים", הקשיתי
שטחתי בפניה את ההגדרה שלי לימין הישראלי: זה לא באמת קשור לכלכלה או מסורת; זה בעיקר מוגדר על ידי היצמדות עיקשת לגדה המערבית בכל מחיר. למעשה, כעת כשרצועת עזה חוזרת לשיח, בקרוב שוב יעסקו בהיצמדות לשני השטחים, למרות שזה אומר לחיות לצד אוכלוסייה פלסטינית שכבר שווה בגודלה, אם לא עולה על זו היהודית.
"איך זה יעבוד?" שאלתי. "מה את חושבת שיקרה? אי אפשר לדכא מיליוני אנשים לנצח. המספרים לא משקרים. האם הימין טיפש מכדי לספור עד 7.5 מיליון פלסטינים? זו תהיה מדינה דו-לאומית, וכשאותם יהודים שמסוגלים להגר יבינו זאת, הם יברחו. במקום הזה יהיה מיעוט יהודי – ושמו ישונה לפלסטין. הפרחים ל'מחנה הלאומי'".
י' שתקה לרגע, ואז השיבה בשקט. "אפשר לגרום להם לעזוב. אין שום דבר רע במעבר אוכלוסין".
זו הייתה אמירה רגועה ועניינית במיוחד. בדרך כלל, אצל ימנים ישראלים, או שהם לא מכירים את המספרים והם בעצם חסרי מושג, או שהם לא מבינים שהם תומכים בתת מודע בטרנספר – או שהם מסתירים את זה מהזולת, על משקל "בתחבולות תעשה לך מלחמה". הביטחון האגבי שבו היא הכריזה על האסטרטגיה הנועזת הזו, כאילו הייתה זו תחזית מזג האוויר, היה מהפנט. כמו להביט ישר בשמש.
ניסיתי לטעון שזה לא מעשי, לא מוסרי, לא בר ביצוע – אבל לפני שהספקתי לסיים, הגענו אליה הביתה. היא יצאה, חייכה במקסימות, אמרה שהיה כל כך נחמד להיפגש, ונעלמה.
"האם הימין טיפש מכדי לספור עד 7.5 מיליון פלסטינים?" שאלתי, "זו תהיה מדינה דו-לאומית". י' שתקה לרגע, ואז השיבה בשקט: "אפשר לגרום להם לעזוב. אין שום דבר רע במעבר אוכלוסין"
המונית המשיכה בדרכה, ואני נאנחתי – לפעמים באמת עושים זאת – ונשענתי אחורה. או אז הבחנתי בנהג בפעם הראשונה. ערבי ישראלי שמוביל אותנו בבטחה ברחובות השקטים של תל אביב. בן למיעוט של 20% מאזרחי ישראל המוכרת, נבדל מהפלסטינים בשטחים הכבושים.
אפשר היה להניח שהוא אינו אוהד של הימין הפוליטי, אשר מעולם לא הסתיר את הגזענות שלו; כמעט אין ערבים ישראלים בימין. מצד שני, סביר להניח שהוא גם לא בדיוק נחרד מסכנת אובדן הרוב היהודי בישראל. ערבי רציונלי עשוי להסיק שיש לאפשר ליהודים להרוס את המדינה של עצמם, באמצעות החזירות הטריטוריאלית. אולי דווקא אני – עם העדפתי הברורה לשימור הרוב יהודי – עצבנתי אותו יותר.
לי ברור שהעניין הדמוגרפי הוא למעשה הסנטימנט העיקרי שמניע את רוב ה"שמאל" הישראלי – ולא, נאמר, תחושה שהפלסטינים, להבדיל מהכורדים והדרוזים והמרונים, פשוט חייבים מדינה עצמאית. השמאל לא פחות ציוני – רק יותר רציונלי.
זה גם לא שהימין לא רוצה רוב יהודי, איכשהו. זה רק שאכפת להם יותר מהשליטה בשטח, או שהם סופרים רק אזרחים באותו רוב (מה שהופך את הסיפור – לא נעים – לקצת דומה לאפרטהייד של דרום אפריקה). כך או כך הם חושבים, באופן אידיוטי לדעתי, שאפשר לשלוט בערבים לנצח (או, כפי שראינו, "לגרום להם" לעזוב).
נאנחתי שוב. "אני חייב להתנצל על כל השיחה הזאת שהייתה שם," אמרתי לנהג.
המונית המשיכה בדרכה ואני נאנחתי. או אז הבחנתי בנהג לראשונה. ערבי ישראלי שמוביל אותנו בבטחה ברחובות השקטים של תל אביב. בן למיעוט של 20% מאזרחי ישראל המוכרת, נבדל מהפלסטינים בשטחים הכבושים
איזה רשת סבוכה טווינו, חשבתי לעצמי. מדוע בכלל אכפת לי ממדינת היהודים? זה פרסי נובל? אלברט איינשטיין? ג'רי סיינפלד או בוב דילן? התלמוד? הרי אינני מונע משום רגש דתי. אולי זה קצת מהכל. הלב רוצה מה שהלב רוצה. הפורטוגלים, אני די בטוח, רוצים גם הם להיות פורטוגלים. אין בזה בושה.
הנהג הביט בי במראה האחורית וחייך. בעברית ללא רבב, במבטא ערבי קל, הוא אמר את בדברו: "תבקש סליחה מעצמך, חביבי. היית מספיק טיפש כדי להתווכח עם אישה. אישה אף פעם לא תוכל לשכנע. זה באמת בזבוז זמן של גבר להתווכח עם אישה".
צחקתי מהאבסורד. הנסיעה הזו במונית הפכה למיקרוקוסמוס של ישראל עצמה: יהודים "ליברלים" כביכול, שלמעשה עוסקים אולי באופן פתטי בשימור מדינת היהודים; ימין כביכול רציונלי שמשתעשע בפנטזיות פליליות של גירוש המוני, דבר שכמעט בוודאות יהרוס את המדינה (ואם בכלל, יגרום לרבים מהיהודים לברוח ממנה); וערבי מנותק לחלוטין מהדיון, וגם מיזוגן גאה (או פשוט מאמין שנשים תמיד ינצחו בוויכוח).
אף אחד מאתנו לא משתלב בצורה מסודרת במסגרות המערב. לא השמאל, שהוא בעצם לאומני, רק יותר מנומס; לא הימין, שנאחז בחלומות בלתי אפשריים שיביאו רק חורבן; ולא המיעוט הערבי, המנווט במורכבותו, כשיותר מדי מהם תקועים עמוק בעבר: רצח נשים על רקע "חילול כבוד המשפחה", פטריארכיה ושבטיות, ואינסוף מישיגעס.
במילותיו האלמותיות של זורבה היווני: כל הקטסטרופה כולה.
אסור להכליל, וכל אדם הוא עולם ומלואו בפני עצמו. אבל סטריאוטיפים לא הגיעו משום מקום. המונית הזו ייצגה רבים מדרי הארץ, דומני. וזו כנראה הבעיה.
הנהג הביט בי במראה האחורית וחייך. בעברית ללא רבב, במבטא ערבי קל, אמר: "תבקש סליחה מעצמך, חביבי. היית מספיק טיפש להתווכח עם אישה. אישה אף פעם לא תוכל לשכנע. זה בזבוז זמן לגבר להתווכח עם אישה"
כשיצאתי מהמונית אל הלילה התל אביבי החורפי, שקלתי את דברי הנהג. אולי הוא צדק בדרכו. אולי לנסות לשכנע מישהו, מכל מין, במדינה הזאת, זה מעשה יחסית טיפשי. למה להטיח את הראש בקיר? הרוב עקשנים כפרדים. מצד שני, אולי חייבים לנסות. אם לא נשכנע, המונית של כולנו תדהר ישר אל התהום.
דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות איי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://danperry.substack.com
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם