בספרו "אלטנוילנד" תיאר בנימין זאב הרצל מערכת בחירות דמיונית שעתידה להתקיים ב"חברה החדשה", כלומר במדינת ישראל העתידית.
בין המתמודדים בבחירות באותה מדינה עתידית נזכר ד"ר גאייר (בגרמנית: עוף דורס אוכל נבלות), שמתואר כקנאי דתי וכלאומן גזעני, "מסית, מדיח המפריח סיסמאות שנועדו להחניף להמון".
בין המתמודדים בבחירות באותה מדינה עתידית שתיאר הרצל, הוא ד"ר גאייר (בגרמנית: עוף דורס אוכל נבלות), שמתואר כקנאי דתי וכלאומן גזעני, "מסית, מדיח המפריח סיסמאות שנועדו להחניף להמון"
פרופ' שטייניק, שלקח חלק באותה מערכת בחירות, ביקש להזהיר מפני עליית כוחו של גאייר; אזהרתו של שטייניק בפני ציבור הבוחרים הדמיוני ראויה לשוב ולהישמע גם היום, בעיקר לנוכח התמיכה ההולכת וגוברת לה זוכה "עוצמה יהודית" של איתמר בן-גביר:
"אני פונה אליכם ואומר לכם שאתם חייבים לשמור על מה שעושה אותנו לאומה גדולה: חופש המחשבה והביטוי, הסובלנות ואהבת האדם, רק אז ציון תהיה באמת ציון. אם תבחרו בנציג שמחזיק בדעות כמו אלו של גאייר, אינכם ראויים לארצנו הקדושה".
אמירה זו של הרצל, שהושמה בפיו של פרופ' שטייניק וביטאה שלילה והוקעה של הגזענות הלאומנית, הפכה לעקרון יסוד בתרבות הפוליטית של התנועה הציונית בכלל ושל תנועת הליכוד בפרט.
מפגש מהותי ראשון בין תנועת הליכוד למאיר כהנא ותומכיו התרחש ביוני 1980; בצו מנהלי הורה שר הביטחון וראש הממשלה דאז, מנחם בגין, לאסור את מאיר כהנא לשישה חודשים, לאחר שהתקבל מידע לפיו הוא וכמה מאנשיו מתכננים להטמין חומרי נפץ באוטובוסים פלסטיניים בחברון.
בגין זיהה היטב את פוטנציאל הסכנה שבתופעת הכהניזם ולא נמנע מלפגוע בחירותו של כהנא, גם ללא משפט: "האיש הזה", טען ראש הממשלה, "יכול היה לגרום לאסון, לא רק לאנשינו, אלא לערבים".
כהנא, האסיר, מיהר והריץ מכתב לבגין, שאותו הגדיר כמי ש"בגד באידיאליים של הימין" ו"מנהל מדיניות רופסת שנועדה לרצות את הממשל האמריקאי". סיסמאות חלולות שדומות להם נשמעות גם היום מפי יורשי כהנא כלפי יורשי בגין.
מפגש מהותי ראשון בין הליכוד כהנא ותומכיו התרחש ביוני 1980; בצו מנהלי הורה שר הביטחון ורה"מ דאז, בגין, לאסור את כהנא ל-6 חודשים, לנוכח מידע על תכניתו להטמין חומרי נפץ באוטובוסים פלסטיניים בחברון
המשך למאבק שקידשה תנועת הליכוד בגילויי הגזענות הכהניסטיים התרחש לאחר בחירות 1984, אשר תוצאותיהם זיכו את מאיר כהנא במושב בכנסת.
מי שסימן את השלילה המוחלטת של תופעת הכהניזם היה יו"ר הליכוד דאז, יצחק שמיר, שנהג לצאת בהפגנתיות מאולם המליאה בכל עת שכהנא נשא דברים ובכך ביטא סלידה עמוקה מכהנא ומתורתו, תוך שהניח כי התעלמות מהתופעה תביא להיעלמותה.
אולם, חוץ מתגובות הפגנתיות נקטו אנשי הליכוד גם במעשים; באוגוסט 1984 הצהיר כהנא על רצונו לבקר, מלווה בתומכיו, באום אל-פחם. החשש מפני התלקחות אפשרית הביא את מיכה רייסר, אז יו"ר ועדה הכנסת ואיש הליכוד, לקדם חוק שהגביל את חופש התנועה של חבר הכנסת כהנא.
גם התיקון לחוק יסוד: הכנסת, שמנע ממאיר כהנא להתמודד בבחירות, נעשה ביוזמת אנשי הליכוד ובעיקר של דן מרידור, שריכז את החומר המפליל על מעשיו ועל אמירותיו הגזעניות של כהנא והעביר אותם לוועדת הבחירות המרכזית שפסלה אותו ואת תנועתו מלהתמודד.
כהנא פנה לבג"ץ, אשר לא רק שאישרר את הפסילה אלא שעמד, גם אם במרומז, על הדמיון שבין הנאציזם לכהניזם. ואכן, התיקון לחוק, שקבע את הגבולות הלגיטימיים של השיח הפוליטי המקובל, הותיר את הכהניסטים מחוצה לו.
"חשבתי אז", טען דן מרידור בראיון מאוחר, "שעשינו מהלך מאוד משמעותי לשמור על גבולות השיח. לתחום אותו. וזה אכן החזיק מעמד שנים ארוכות. הציבור קיבל את זה. ולראיה – אדון בן-גביר, שהוא ממשיכו של כהנא, קיבל בקושי אחוז אחד. כי הכל ידעו שהוא מחוץ למשחק. שהוא בשולי השוליים".
כהנא פנה לבג"ץ, שאישרר את הפסילה ואף עמד, במרומז, על הדמיון בין נאציזם לכהניזם. ואכן, התיקון לחוק, שקבע את הגבולות הלגיטימיים של השיח הפוליטי המקובל, הותיר את הכהניסטים מחוצה לו
על רקע התנגדותה המוחלטת של תנועת הליכוד לגזענות הכהניסטית, מפליא לראות את היחסים המתקיימים בין מנהיג הליכוד הנוכחי לבין מי שנחשב ממשיך דרכו של כהנא; מערכת יחסים המתוארת כ"אהבה", שחיבוקים לבביים הם חלק ממנה. לא פחות.
ביטוי לשבר הרעיוני העמוק שהתחולל בתנועת הליכוד, בעקבות הכשרת הכהניסטים וקבלתם כתנועה פוליטית לגיטימית, נתנה לימור לבנת. במאמר הפרידה שלה מהתנועה, אליה השתייכה קרוב ליובל שנים, הכריזה לבנת:
"הליכוד אינו עוד הבית שהיה לי כ-50 שנה. הליכוד הפך לכת של ביביסטים. החוט המקשר האחרון שעוד היה לי בלב לתנועה המפוארת הזו – נותק. […] הקש ששבר את גבי היה החלטת נתניהו לחתום על הסכם עודפים עם הכהניסט וההומופוב איתמר בן-גביר, ולהכניס אותו לקואליציה שלו. […] אמרו לי, מזה את עושה עניין? זה קטן. רק הסכם עודפים. עניתי: זה מהותי".
אמנם את ההכשר שהעניק בנימין נתניהו ליורשי כהנא יש לראות על רקע ההקצנה הכללית בחברה הישראלית ובעיקר בתנועת הליכוד, שרבים מחבריה מחזיקים בדעות זהות לחלוטין לאלו של "עוצמה יהודית". ועדיין, הכשרת הכהניסטים, הכנסתם לכנסת ישראל, קבלתם כחברים בממשלה ובקבינט, הם מעשים של איש אחד, אשר לא היסס לסטות, סטייה כה מהותית, מדרכה ההיסטורית של התנועה הציונית ומדרכה של תנועת הליכוד.
החלטתה של לבנת לפרוש מהליכוד, בדומה לרבים מוותיקי התנועה, מלמדת כי תנועת הליכוד איננה תנועה שסטתה מדרכה הרעיונית. מדובר בתנועה שונה לחלוטין, שכל שנותר ממורשתה ההיסטורית הוא השם בלבד. צירוף אותיות ל.י.כ.ו.ד. ותו לא; תנועת הליכוד אינה עוד תנועה לאומית-ליברלית אלא תנועה לאומנית-קלריקלית.
על רקע התנגדותה המוחלטת של הליכוד לגזענות הכהניסטית, מפליא לראות את היחסים בין מנהיג הליכוד הנוכחי לבין מי שנחשב ממשיך דרכו של כהנא; מערכת יחסים המתוארת כ"אהבה", מלווה בחיבוקים לבביים
יהיה הוויכוח על מורשתו של נתניהו אשר יהיה, על דבר אחד אין חולק – הוא האיש, והוא בלבד, אשר העניק הכשר לממשיכי דרכו של מאיר כהנא והפך אותם לזרם לגיטימי בפוליטיקה הישראלית.
ד"ר עופר חן הוא בוגר החוגים להיסטוריה, פילוסופיה ותלמוד ובעל פוסט דוקטורט במשפטים מאוניברסיטת תל אביב. ספריו ומחקריו מקיפים נושאים רבים ומגוונים, החל מחקר המשיחיות היהודית, היסטוריה של המשפט הישראלי וכלה בספרות מודרנית ותולדות ההלכה. משמש כחוקר במכון לחקר התפוצות באוניברסיטת תל אביב. חבר אגודת הסופרים.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם