היום, יום שישי, 21 במרץ, מציינת נורית גלרון את יום הולדתה. זו הזדמנות להיזכר באלבום הביכורים שלה, שהיווה אבן דרך משמעותית בקריירה מצליחה וארוכת שנים שפיתחה.

אלבום הבכורה של נורית גלרון הוא פנינה ייחודית, נדירה ומוזרה. הוא משקף הוויה חלומית, חמקמקה, נטולת זמן ומקום. האלבום המפואר והצנוע הזה שראה אור בקיץ 1978, ממצה בדרכו מגמות מורכבות שהתפתחו בשוליו של הזרם המרכזי במוזיקה הישראלית של שנות השבעים.

האלבום – שנשא את השם הפשוט "נורית גלרון" – נשמע תלוש מהנוף המוזיקלי המרכזי בזמנו. בייחוד קשה לשייך אותו לסוגה מוזיקלית מובהקת. עם זאת, ניתן להבין את טיבו על רקע התפתחויות בסצנת המוזיקה הישראלית לאורך שנות השבעים.

האלבום – שנשא את השם הפשוט "נורית גלרון" – נשמע תלוש מהנוף המוזיקלי המרכזי בזמנו. קשה לשייכו לסוגה מוזיקלית מובהקת, אך ניתן להבינו על רקע התפתחויות בסצנת המוזיקה הישראלית לאורך שנות ה-70

כבר בראשית העשור נעשו ניסיונות בארץ ליצור מוזיקה "אחרת", בלתי מתפשרת או מתחנפת, שניתן לכנותה "מתקדמת". נטייה זו נבעה מהשפעות חיצוניות של להקות הרוק המתקדם האנגליות, אך גם מתוך הצורך לחפש דרכים חדשות ולשבור מוסכמות אומנותיות בעקבות מלחמת יום כיפור והמבוכה שבאה בעקבותיה.

נושאי הדגל של המגמות האקספרימנטליות היו דווקא יוצאי להקות צבאיות ובראשם שלמה גרוניך, שם טוב לוי, שלמה יידוב ויוני רכטר. ההרכבים שהקימו  – "קצת אחרת", "ששת" ו"14 אוקטבות" – כללו השפעות ג'אז ומוזיקה קלאסית, שימוש בכלים יוצאי דופן במוזיקה הקלה כמו חליל וכלי קשת, וכן עיבודים מתוחכמים ומקצבים אסימטריים.

במישור הטקסטואלי התאפיינה יצירתם בנטייה לחומרים מורכבים ומופשטים יותר, ביניהם שירי משוררים. יצירה זו בלטה במיוחד על רקע הזרם המרכזי של המוזיקה בארץ באותן שנים, בו שלטו בעיקר שירים קליטים והרמוניים.

על רקע זה ניתן לומר כי אלבומה של גלרון מבטא מעין סובלימציה של המגמות האוונגרדיות. ואכן מבין אדריכלי האלבום נמנים כמה מגיבורי הסצנה המתקדמת (יוני רכטר, ועדי רנרט), לצד מוזיקאים "קלאסיים" כמו משה זורמן ויעל גרמן, וכאלו המזוהים גם עם מוזיקת הפופ של אותם ימים – מתי כספי ואלכס וייס. כל אלה הביאו ליצירה המיוחדת הזו.

אלבומה של גלרון מבטא מעין סובלימציה של המגמות האוונגרדיות. ואכן מבין אדריכליו נמנים כמה מגיבורי הסצנה המתקדמת, לצד מוזיקאים "קלאסיים" וכאלו המזוהים גם עם מוזיקת הפופ של אותם ימים

האלבום בכללותו נושא אופי עגמומי. ואמנם השיר הידוע ביותר מתוכו, "מה יהיה בסופנו" (לאה גולדברג), רומז על הלך רוח זה. גם תמונת העטיפה מקפלת בתוכה את טיבו: גלרון מביטה למצלמה במבט מהורהר, בעודה מתרפקת על קלידי הפסנתר, על רקע מזג אויר אפרפר הנשקף מהחלון. לא בכדי כונה התקליט בשם הלא רשמי "האלבום הסגול", אם בשל חזותו הגרפית ואם מתוך התכתבות אסוציאטיבית עם "האלבום הכחול" של ג'וני מיטשל.

האזנה לאלבום בכללותו (להוציא את השיר האחרון שצורף מטעמים מסחריים – "הלילות הקסומים"), חושפת איזו שלמות רעיונית קוהרנטית – מוזיקלית וטקסטואלית. השיר הפותח, "כשהייתי ציפור ביער", מתווה את הקונספט המוזיקלי של האלבום כולו: ג'אז עדין, מלודיה מורכבת, וירטואוזיות ווקלית נטולת פתוס ומניירות. הטקסט ההגותי של אברהם חלפי, כמו רבים משיריו, משקף גם הוא איזו איכות צנועה.

כשהייתי הייתי ציפור (אברהם חלפי, יעל גרמן, יוני רכטר)

השיח האינטר-טקסטואלי שמתנהל בין רוב שירי האלבום נסוב סביב כמיהה נואשת לאהבה. כבתמונת ראי, מופיעים בו לסירוגין שירי גבר השר לאהובתו הבלתי מושגת, לצד שירי אישה הפונה לאהובה המבושש לבוא.

"כמעט" הוא טקסט רטושי טיפוסי. מתמטי, רווי משחקי מילים ולוגיקה פנימית, על "כמעט" אהבה:

"הרבה דברים בעולם
ואנחנו טעמנו
כמעט את
– כולם
אבל
מאז ומעולם
לא טעמנו
אני
ואת
לא טעמנו
– את ואני".

(יונתן רטוש, יגאל גורדון, מתי כספי)

בדומה לכך, אמיר גלבוע סוגד למושא אהבתו האלוהית במילים:

"הנך סתורת שמלות
וכל ניע שוקייך
כאמן בסיוט ובחלום
הבא לחלות את פנייך
(…) כי תמוז דוהר סביבך
כעבד לפני אדוניו האלוהים".

(אמיר גלבוע, יעל גרמן, יוני רכטר)

לאה גולדברג, משוררת האהבות הנכזבות, פונה לאהובה במעין משאלת לב סרקסטית, המייצגת תפיסה עצמית שהיא הפוכה לגמרי מבת האלים הגאה של גלבוע:

"אולי מחר אני אהיה יפה מאוד
ובשחור אישוניך אהיה לבנה
(…) אולי מחר אני אהיה צעירה מאוד (…)
ואהבתך כמו חזרה מניכר לביתך".

קשה שלא להתפעל מהעיבוד של אלכס וייס לשיר הזה, שמפתיע ומבלבל את המאזין במהלכים מוזיקליים לא צפויים, כינור לולייני, ומקצב בוסה נובה קסום.

(לאה גולדברג, יעל גרמן, אלכס וייס)

גם יהודה עמיחי לא שר כאן על אהבה שלווה, אלא פונה בקריאה לאהובתו: "התבואי אלי הלילה?" ("שיר ליל שבת"). רונית וייס ברקוביץ', כמו עונה לו בגרסה נשית משלה, בטקסט מכושף על נפלאות האהבה שברגש:

"בוא אליי (…)
בוא למען געת בקצה המחשבה
למען חוש פתאום…"

(רונית וייס ברקוביץ, יעל גרמן, מתי כספי)

הממד הייחודי והזר של האלבום מתעצם בשלושת הקאברים שבו. כולם קלאסיקות ארצישראליות במקורן, שביצועם הגלרוני כמו מפקיע את הקשרם המקומי. השירה המלנכולית והעיבודים המינימליסטים שואבים אותם אל עבר מחוזות אחרים ואל אינטרפרטציות לא שגרתיות.

השיח האינטר-טקסטואלי שמתנהל בין רוב שירי האלבום נסוב סביב כמיהה נואשת לאהבה. כבתמונת ראי, מופיעים בו לסירוגין שירי גבר השר לאהובתו הבלתי מושגת, לצד שירי אישה הפונה לאהובה המבושש לבוא

"שיר ליל שבת" של עמיחי ומשה וילנסקי מוסט מהקשרו החמים והביתי, זה הידוע מביצועה של חווה אלברשטיין, והוא מוגש כאן בדוק ערפל קר, בליווי גיטרה ופסנתר חרישי; "אהובתי שלי לבנת צוואר" בעיבוד מודרניסטי של פסנתר (בחציו הראשון) והרכב קאמרי (בחציו השני), מוּצָא משדות המושב ועשוי להתפרש כשיר אהבה של אישה לאישה; האווירה המדכאת ממילא הנסוכה על "שלכת", מתחדדת באמצעות ליווי פריטה קלושה של גיטרה אקוסטית.

אהובתי שלי לבנת צוואר (יעקב שבתאי, סשה ארגוב, משה זורמן)

שלכת (יעקב אורלנד, מרדכי זעירא)

ניתן למצוא אי אלו קווים מקשרים בין אלבומה של גלרון לאלבומים נוספים שיצאו בסוף העשור ושאפו למזג בין מורכבות לקומוניקטיביות. בין אלה, למשל, אלבום ההרכב "צליל מכוון" (יצחק קלפטר, שלמה יידוב ושם טוב לוי) וכן אלבומי הסולו הראשונים של גידי גוב ושלמה יידוב.

תקליטים אלה כללו משירי המשוררים שבאלבומה של גלרון (עמיחי, גולדברג, חלפי), ובאלבומו של גוב – גם ביצועים מחודשים לקלאסיקות ישראליות קודמות ("זמר לספינה" של חיים חפר ודוד זהבי, "סורו מני" של אלכסנדר פן). ועדיין, אלבומה של גלרון לא דומה לשום דבר אחר. הוא מתעקש לעמוד מרוחק גם מאלבומים אלה, שבסופו של דבר נטו יותר לכיוון הפופי והולידו לא מעט להיטים ("ימים לבנים", "צליל מכוון", "שיר אהבה בדואי", "בלעדייך"). אלבומה של גלרון מתבלט בזרותו, בבדידותו המזהרת. פחות קומוניקטיבי, יותר קודר, משונה, מאגי.

אלבומה של גלרון מתעקש לעמוד מרוחק גם מאלבומים עם שירי משוררים, שנטו יותר לכיוון הפופי והולידו לא מעט להיטים. אלבומה של גלרון מתבלט בזרותו, בבדידותו המזהרת. פחות קומוניקטיבי, יותר קודר, משונה, מאגי

במרחק הזמן, ניתן לראות ב"אלבום הסגול" סוג של אקורד סיום, מעודן במיוחד, של עידן המוזיקה המתקדמת בישראל, שחפף כמעט במדויק את עשור השבעים. גלרון לא שרה בו את השיר המטורף של הארץ, כפי שתשיר לאחר מכן. על רקע תור הזהב המלודי של סוף הסבנטיז וראשית האייטיז, שהתמזג עם האווירה החברתית והפוליטית של שלהי העשור – בין הסכם השלום עם מצרים למלחמת לבנון הראשונה – נורית לוקחת אותנו מהמקום הזה למקום ההוא, שטיבו לא לגמרי ברור. ואף כי בהמשך דרכה תטה יותר לכיוון הפופי, לא תנתק את חבל הטבור מהאמת האומנותית שלה, זו המגולמת באלבום הבכורה הזה באופן הצרוף ביותר.

ד"ר אמיר מזור הוא היסטוריון המתמחה בעולם האסלאם של ימי הביניים ובקורות היהודים תחת שלטון האסלאם. כמו כן כותב טורי דעה בנושא גיבורי תרבות בתחום המוסיקה הפופולרית, השירה והפיזמונאות בישראל.