בשעה טובה, ארבע חטופות נוספות שלנו שוחררו באירוע מחושב היטב של חמאס. יש להבין את האירוע הזה לאשורו – בשורה התחתונה חמאס דבק בתורת המוקאוומה, ההתנגדות.
נקודת המוצא של ישראל חייבת להיות שחמאס נערך לסבב נוסף עם ישראל, שהוא חוזר לטרור הפנימי נגד העזתים תחת שלטונו, וכי מול רמאללה והעולם חמאס מבהיר שהוא הממשלה של עזה, בלי רמאללה.
נקודת המוצא של ישראל חייבת להיות שחמאס נערך לסבב נוסף עם ישראל, שהוא חוזר לטרור הפנימי נגד העזתים תחת שלטונו, וכי מול רמאללה והעולם חמאס מבהיר שהוא הממשלה של עזה, בלי רמאללה
המסר לעזתים היה נעוץ באזיקים שלוחמי חמאס שמו על חזם בכיכר פלסטין בעזה, והמסר לרמאללה והעולם היה בכך שחמאס חתם על ההסכם עם הצלב האדום – הוא ולא רמאללה. אפשר לומר שהחתימה הזאת היא תעודת הפטירה הרשמית של המדינה הפלסטינית. יש ממשלה ברמאללה וממשלה אחרת בעזה. נקודה.
לטקס עם הצלב האדום יש עוד משמעות. לראשונה חמאס מכיר בארגון הבינלאומי הנושא צלב, מה שסירב לעשות עד היום. אפשר לומר כי בזאת חמאס נפרד מדאע"ש, הרואה בצלב האדום ארגון "צלבני" ואויב.
ההכרה הזאת קשורה בכך, שהחטופות ששוחררו הולבשו במדים, ובכך חמאס ביקש לומר שהוא עובר משלב המיליציה הדאע"שית לשלב של צבא מדינה, המבקש הכרה עולמית.
יש לחשוד כי המהלך הזה תואם, או בוצע בהשראת מדינת ג'ולאני בסוריה, שהוא משטר תואם חמאס. גם הוא מבקש הכרה עולמית, ומצוי בתהליך של מעבר ממיליציות לצבא. האם קטאר וטורקיה הם המנטורים של התהליכים האלה, המקבילים בהתרחשותם בעזה ובסוריה? אין הוכחה, אבל ככה זה נראה.
על אופייה של מדינת עזה אפשר ללמוד מן המראה של הדגלים שהתנופפו בכיכר: רוב הדגלים בצבע ירוק של חמאס והם גדולים ובולטים. מיעוטם דגלי פלסטין קטנים. כלומר: זאת מדינת חמאס לפני שהיא מדינה פלסטינית.
על אופייה של מדינת עזה אפשר ללמוד מן המראה של הדגלים שהתנופפו בכיכר: רובם בצבע ירוק של חמאס והם גדולים ובולטים. מיעוטם דגלי פלסטין קטנים. כלומר: זאת מדינת חמאס לפני שהיא מדינה פלסטינית
אבל למותג "פלסטין" הייתה משמעות בבחירת מיקום ביצוע מסירת החטופות. בניגוד לחילופים הקודמים, בכיכר סראיא, בפעם הזאת נבחרה כיכר פלסטין. הסראיא היא סמל שלטון חמאס, ובאירוע ההוא חמאס ביקשה להמחיש שהיא לבדה בעלת הבית בעזה.
אבל שיתוף הג'יהאד האסלאמי בטקס השחרור מבטא שחמאס איננה ממשלה רק של חמאס, אלא שקבוצות אחרות שותפות לה – בינתיים רק הג'יהאד האסלאמי. זה מזכיר את התהליך שעבר על גַ'בְּהַת א-נוּסְרָה, כאשר התגבשה להיאת תחריר א-שאם, יחד עם מיליציות נוספות.
מוטיב מאוד בולט היה הרצון להשפיל את ישראל. "הציונות לא תנצח", היה הכיתוב בשלט בולט שהודפס בעברית ונתלה על בימת הטקס. ואפשר לומר כי בעניין השפלת הציונות, חמאס נמצא באותו דף עם מרכיבים חשובים בממשלת ישראל.
המארגנים שמו מיקרופון על הבימה, כאשר נראה היה שאחת המשוחררות תישא דברים, אבל בסופו של דבר היה מי ששכנע את חמאס לוותר על החלק הזה. קטאר?
הרצון להשפיל את ישראל בלט מאוד בטקס הזה. ההתעקשות על כל סממני המוקאוומה והתחברות חמאס והג'יהאד האסלאמי – הקואליציה הלוחמת כעת נגד ישראל בג'נין – צריכה להעביר לנו מסר ברור: המלחמה תתחדש כאשר חמאס תוכל לעשות זאת.
הרצון להשפיל את ישראל בלט בטקס. ההתעקשות על סממני המוקאוומה והתחברות חמאס והג'יהאד – הקואליציה הלוחמת כעת נגד ישראל בג'נין – היא מסר: המלחמה תתחדש כשחמאס תוכל לעשות זאת
הפילוג חסר התקנה בין רמאללה לעזה היה בולט גם בדרך שבה רמאללה קיבלה את פני המשוחררים. הדגלים הצנועים ברמאללה היו של פתח והחזית הדמוקרטית.
הביטחון הפלסטיני החרים את דגלי חמאס שהיו בידי תומכי חמאס. החזית העממית נעלמה – גם בעזה וגם ברמאללה. אם כך, חמאס והג'יהאד שולטות במדינת עזה. פתח והחזית הדמוקרטית שולטות במדינת רמאללה.
רמאללה כבר פועלת בקרב המדינות התורמות כדי שהן לא יעבירו שום סיוע לחמאס. כי למרות כל התעלולים, חמאס לא מייצג את העם הפלסטיני, והסיוע חייב לעבור רק דרך הצינורות של הרשות, הגורם הלגיטימי היחיד של העם הפלסטיני.
המדינות התורמות מקבלות זאת. באין שום ייצוג לגורם הפלסטיני הלגיטימי, אף אחד לא ישקיע במדינת המוקאוומה של חמאס. כלומר: עזה תיוותר על חורבותיה עוד זמן רב.
למרות המסרים של חמאס, המנסה להציג עצמו כממשלה של עזה, הרי כאשר יוצאים מתוך הפוקוס של המצלמות של תחנת אל-ג'זירה, אפילו העזתים עצמם לא שותפים לכך. ראש עיריית רפיח אמר שהכל הרוס, וכי אין לתושבי רפיח לאן לחזור.
מה שמעסיק את העזתים היום זה למצוא את יקיריהם מתחת להריסות בתיהם. אם להשוות את המתרחש בעזה לתהליכים שעברו על סוריה – הסורים הבינו כי כל תרבות המוקאוומה של משטר בשאר אסד הוא שהמיט את האסון הגדול על הסורים.
רמאללה פועלת שהמדינות התורמות לא יעבירו סיוע לחמאס, שחרף תעלוליו אינו מייצג את העם הפלסטיני. באין ייצוג לגורם הפלסטיני הלגיטימי, איש לא ישקיע במדינת המוקאוומה של חמאס, ועזה תיוותר על חורבותיה
נראה כי תהליכים דומים יעברו על העזתים, ביחוד אם יתברר להם שתרבות המוקאוומה שחמאס מתעקש לדבוק בה תעמיק את אסונם יותר.
פנחס ענברי הוא חוקר בכיר של מזרח התיכון, עיתונאי, סופר, תסריטאי ומשורר. מחבר הערכים על הפלסטינים באנציקלופדיה העברית החדשה. שימש שנים רבות חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. חיבר ספרי עיון על הבעיה הפלסטינית, וספר בלשנות על שורשי השפה העברית "סיפור שורש". הרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" - על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
לצערנו, טעות בידך. חמאס הוכיח לפלסטינים ולכל תומכיהם בעולם הערבי/מוסלמי ובעולם כולו כי ניתן להכות בציונים ביעילות רבה, כי ניתן לגרום נזקים איומים למדינת ישראל, וכי התאחדות סביב המטרה תוך שימוש בכח בלי חשבון יכול, גם אם במחירים גבוהים ביותר, להביא לכל הפחות להחלשת היישות הציונית במידה כזו שמדינה פלסטינית קום תקום על חורבות חלק ממדינת ישראל, אם לא כולה. ההכרה הבינלאומית שחמאס וג'יהאד הביאו למאבק הפלסטיני ולזכות הפלסטינים למדינה משלהם, כמו גם מידת התמיכה הבינלאומית – בעעקר תמיכת המונים מהדור הצעיר במדינות המערב – בשלילת זכות קיומה של מגינת ישראל, מהווים הישג שהפלסטינים לא זכו לו לפחות מאז ימי יאסר עראפת.
אען ולא תהיה סיבה לחמאס וג'יהאד ותומכיהם לחדול מדרך המאבק, לפחות במאה השנים הבאות (ואף מעבר לכך, בהנתן התנאים המתאימים).