בכל רחבי ישראל, רצועת עזה והמזרח התיכון מאות אלפי בני אדם חולמים לחזור הביתה. צועדים הביתה. מפנטזים על רגע הכניסה הביתה. רבים-רבים מהם יידרשו קודם לשקם את ביתם מההריסות, כדי שיהיה להם מקום שאליו הם יוכלו להיכנס כשיכנסו "הביתה".
בלב הומה ליווינו אתמול (חמישי) את התצפיתנית אגם ברגר במסע הארוך והמפחיד ממנהרות חמאס בצפון הרצועה הביתה לחולון. ואת ארבל יהוד וגדי מוזס מתחבקים לראשונה במנהרות הג'יהאד האסלאמי בחאן יונס כל הדרך הביתה לניר עוז החרבה.
"ידיעות אחרונות" קידם את פניהם בגיליון חגיגי, שבעמודו הראשון התנוססה בגדול מילה אחת בלבד: "הביתה".
ליווינו גם את פונגסאק טהנה, ווצ'ארה סריאון, סטיאן סוואנאקם, באנאוואט סהאטו וסוראסק לאמנאו, שהיו לכודים 482 ימים ולילות בציפורני סכסוך לאומי שהם בכלל לא קשורים אליו, וחולמים סוף-סוף לחזור הביתה לתאילנד הרחוקה.
מסביב למשוחררים מהשבי, במין תפאורת בלהות מהתופת של דנטה, הסתובבו מאות אלפי פלסטינים ששבו השבוע לראשונה מביתם הארעי במחנות האוהלים בדרום רצועת עזה אל ביתם בצפון הרצועה, רק כדי לגלות שם חורבן כללי, שבין הריסותיו הם עמדו וקוננו על בתיהם שאינם עוד.
מסביב למשוחררים מהשבי, במין תפאורת בלהות מהתופת של דנטה, הסתובבו מאות אלפי פלסטינים ששבו השבוע לראשונה ממחנות האוהלים בדרום הרצועה אל ביתם בצפון הרצועה, רק כדי לגלות שם חורבן כללי
לא רחוק, מעבר לגבול, עומדים היישובים הישראלים שהותקפו באכזריות בשבעה באוקטובר, וגם בהם החיים עוד לא שבו למסלולם, וספק אם אי פעם ישובו.
זה בדרום. גם משני צידי הגבול בצפון ממתינים מאות אלפי ישראלים ולבנונים לרגע שיוכלו לנקות את ההריסות, לפנות את השברים, לשקם את הקהילות. לחזור לחיים. לחזור סוף-סוף הביתה.
יש סביבנו אנשים שרוצים הביתה אבל ביתם נחרב על ידי מטוסי חיל האוויר. יש אנשים שרוצים הביתה אבל ביתם הועלה באש על ידי מחבלי חמאס. יש אנשים שרוצים הביתה אבל ביתם הופל בדחפורי המנהל האזרחי. יש אנשים שרוצים הביתה אבל ביתם נהרס מפגיעת נ"ט של חזבאללה. יש אנשים שרוצים הביתה אך ביתם פוצץ על ידי לוחמי הנדסה או שריון או תותחנים של צה"ל.
יום יבוא ויחיו במזה"ת אנשים אחרים מאיתנו, שיתקשו להבין למה הפגזנו, מלכדנו, הרסנו, פוצצנו, שרפנו, החרבנו ומוטטנו כל כך הרבה בתים. למה יצאנו מגדרנו לשלול זה מזה את הזכות האנושית הבסיסית לחזור בערב הביתה
יום יבוא ויחיו במזרח התיכון אנשים אחרים מאיתנו, שיתקשו להבין למה הפגזנו, מלכדנו, הרסנו, פוצצנו, שרפנו, החרבנו ומוטטנו כל כך הרבה בתים. למה יצאנו מגדרנו לשלול זה מזה את הזכות האנושית הבסיסית לחזור בערב הביתה, לתלות את הכובע על הוו בכניסה ולנשום לרווחה. אבל היום הזה עדיין רחוק. בני דורנו כבר לא יזכו לחזות בו, למרבה הבאסה.
עד אז, "הביתה" היא משאת הנפש הקולקטיבית. התפילה של הימים הנוראים האלה. "הביתה" היא הכמיהה אל המנוחה ואל הנחלה שכולנו זקוקים לה יותר מכל.
ומאחר שהלב נכסף הביתה, השיר "הביתה" שוב נישא בפי כל. ואפילו בפי 1,000 מוזיקאים, זמרים וזמרות, עם רחבה מלאה מתופפים ויציעים מלאי נגני כלי קשת באמפי של קיסריה (בהפקה מיוחדת לכבוד החטופים).
מאחר שיש לנו בישראל נטייה לקבל את ההחלטות הלא נכונות, גם השיר "הביתה" שבחרנו כהמנון התקופה הוא ה"הביתה" הלא נכון.
"הביתה" שמושר כעת שוב ושוב בכיכר החטופים הוא שיר שהתפרסם בביצוע של ירדנה ארזי. כשהוא נכתב על ידי אהוד מנור והולחן על ידי יאיר קלינגר, אי אפשר היה לחזות את הגורל שצפוי לו בפיתולי התרבות העברית וההיסטוריה הישראלית.
השיר נולד אחרי שירדנה ארזי חזרה נרעשת מהופעות לפני חיילי צה"ל בלבנון ב-1982. היא עלתה צפונה והגיעה עד לחיילים הקדמיים ביותר שהגיעו להרי השוף ונקלעה שם לכמה תקריות מסוכנות
השיר נולד אחרי שירדנה ארזי חזרה נרעשת מהופעות לפני חיילי צה"ל בלבנון ב-1982. היא עלתה צפונה והגיעה עד לחיילים הקדמיים ביותר שהגיעו להרי השוף ונקלעה שם לכמה תקריות מסוכנות. במקרה אחד מטען חבלה התפוצץ מטרים ספורים לפני השיירה שבה נסעה. במקרה אחר היא עצרה לנוח בווילה לבנונית ממולכדת, וזו התפוצצה וקרסה דקות אחדות אחרי שהזמרת עזבה את המקום.
כשחזרה לישראל, ארזי נפגשה עם אהוד מנור וסיפרה לו על חוויותיה הקשות בלבנון. בעקבות השיחה אהוד מנור כתב את "הביתה", שיר שקורא לחיילי צה"ל "לשוב משדות זרים". יאיר קלינגר אהב את המילים והצמיד אותן ללחן שהוא מסר שנה קודם לזמרת הצרפתייה סילבי ורטאן, ששרה אותו על המילים Manana Tomorrow.
"הביתה" יצא אז לרדיו והשתלב בוויכוח שקרע את ישראל בנוגע לנחיצות המלחמה בלבנון. אנשי ימין שרקו לירדנה ארזי בוז וקיללו אותה כשהיא שרה אותו והאשימו אותה שהיא שמאלנית. בתחנות הרדיו שנשלטו אז על ידי האליטה הישנה דווקא הרבו להשמיע את השיר. גם המאזינים אהבו ושלחו גלויות. במצעד הפזמונים העברי השנתי של תשמ"ד (1984), "הביתה" הגיע למקום השישי המכובד. הוא נתפס אז כשיר מחאה נגד המלחמה.
בתחנות הרדיו שנשלטו אז על ידי האליטה הישנה דווקא הרבו להשמיע את השיר. גם המאזינים אהבו ושלחו גלויות. במצעד הפזמונים העברי השנתי של תשמ"ד (1984), "הביתה" הגיע למקום השישי המכובד
בבית השלישי, כשירדנה ארזי שרה "עד עלות השחר מתפללת לשלומך / שבויה באזיקי פחדים / אני שומעת צעדים", היה ברור שהיא מתפללת לשלומו של חייל שנמצא בחזית, והצעדים שהיא חרדה לשמוע הם צעדי המבשרים בשורת איוב.
אבל לשירים יש חיים משל עצמם ולטובים שבהם מזדמן לפעמים גורל אחר מזה שיוצריהם איחלו להם. וחוץ מזה, מלחמה בלבנון היא תמיד אופציה. כשפרצה מלחמת לבנון השנייה ביולי 2006, אחרי חטיפת גלעד שליט, אלדד רגב ואהוד גולדווסר, הפך השיר "הביתה" ממלחמת לבנון הקודמת להמנון המאבק להחזרת החיילים.
ארזי יצאה עם השיר (שכלל בית נוסף שכתב לו אהוד מנור) לסיבוב באולפני הטלוויזיה של הימים ההם, הקליטה גרסה מיוחדת לאתר האינטרנט העולה ynet והרטיטה לבבות שופטים באולפן "כוכב נולד", שעוד לא היה "הכוכב הבא לאירוויזיון". כעבור שנה, ביולי 2007, היא שרה אותו לפני מאות אלפים בכיכר רבין בעצרת למען החיילים החטופים.
באוגוסט 2010 הפך שיר המחאה השנוי במחלוקת ממלחמת לבנון הראשונה להמנון החצי רשמי של המאבק להשבת גלעד שליט. ארזי שרה אותו בעצרת לציון יום הולדתו החמישי בשבי של שליט, בעצרת שארגנה משפחת שליט בירושלים.
באותו חודש, ארזי גם הוזמנה לשיר במופע לכבוד יום הולדתו ה-87 של נשיא המדינה דאז שמעון פרס, ולבקשתו ביצעה גם שם את השיר. היא גם הגדילה לעשות וכתבה "מכתב אישי לשרה נתניהו" ובו הפצירה באשת ראש הממשלה ללחוץ על בעלה לעשות כל שביכולתו לשחרר את גלעד שליט. הנה, יש דברים שבכל זאת לא משתנים בישראל. ועכשיו גם שרה נתניהו מחכה בלב הולם למטוס כנף ציון שיחזיר אותה ממיאמי הביתה.
ארזי גם הגדילה לעשות וכתבה "מכתב אישי לשרה נתניהו" ובו הפצירה באשת ראש הממשלה ללחוץ על בעלה לעשות כל שביכולתו לשחרר את גלעד שליט. הנה, יש דברים שבכל זאת לא משתנים בישראל
כששליט חזר בעסקה הקרויה על שמו, ארזי העלתה קליפ לכבודו לעמוד היוטיוב שלה וקראה לשיר "גלעד שליט חזר הביתה". השבוע העירה שם גולשת בשם אילנית חלבי: "כמה אירוני לשים את השיר הזה ולשייך לעסקת שליט, אשר הובילה וגרמה לעוד 250 גלעד שליט".
לא מומלץ לתת לימי זיכרון שהולכים ומתרבים בלוח השנה ולשירי הזיכרון שהולכים ומתרבים בפלייליסט הלאומי להטעות אותנו. ישראל היא מדינה שסובלת מבעיות זיכרון קשות, שהולכות ומחמירות. ישראלים ממהרים לשכוח את עברם, גם את עברם הקרוב. הם חוזרים על טעויות הוריהם ואז עומדים חיוורי פנים ולא מוצאים תשובה מול התוצאות ההרסניות של החלטותיהם ומעשיהם.
זו אחת הסיבות שהשיר "הביתה" של אהוד מנור זכה לחיים ארוכים ומגוונים כל כך. ישראלים פשוט שכחו שקדם לו שיר גדול אחר בשם "הביתה", שהילך קסם על בני דור המייסדים לפני שנשכח בתהום הנשייה של השירים בעלי המילים המסובכות, שרוב האנשים מפסיקים להבין (מדובר בכל זאת בשיר שכבר בתחילתו בוערים הלבבות "מכפי ישימון ומנבך המים").
את השיר "הביתה" הזה כתב אהרון אשמן והלחין ידידיה אדמון ב-1945, מייד אחרי תום מלחמת העולם השנייה. ב-1948 שושנה דמארי – הזמרת הגדולה של התקופה – הרטיטה לבבות כששרה אותו מול אלפי יהודים מותשים שהצטופפו במחנות העקורים בקפריסין.
את "הביתה" הזה כתב אהרון אשמן והלחין ידידיה אדמון ב-1945, מייד אחרי תום מלחמת העולם השנייה. ב-1948 שושנה דמארי הרטיטה לבבות כששרה אותו מול אלפי יהודים מותשים שהצטופפו במחנות העקורים
בקולה האדיר הרעימה דמארי "ומה אש הרובים ואימת בור הכלא / מחשכי מצולה ושיני צור הסלע / לנשמת יהודי שבוית אור הפלא – הביתה! הביתה! הביתה! הביתה!" אנשים שהיו בהופעה ההיסטורית ההיא ציינו את האירוע אחרי שנים כרגע בלתי נשכח בחייהם.
וכך, בין "אש הרובים ואימת בור הכלא", של אהרון אשמן ממלחמת השחרור ב-1948 ל"עוד שנה חלפה, עוד שנה טרופה, עשבים שוטים עלו בשביל הגן" של אהוד מנור ממלחמת לבנון ב-1982; בין הווילה המתפוצצת בהרי השוף לבתים ההרוסים בג'באליה ובניר עוז; בין ההתרגשות על שחרורו של גלעד שליט להתרגשות על שחרורו של גדי מוזס – מתנהלים חיינו בכמיהה מעגלית שאין לה מענה: לחזור הביתה.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם