בימים האחרונים בחרה ועדה פנימית של תאגיד השידור הציבורי "כאן" בשיר הישראלי לאירוויזיון 2025, שיבוצע על הבמה בבזל על ידי זוכת "הכוכב הבא לאירוויזיון", יובל רפאל.

גם השנה כתבה והלחינה את השיר קרן פלס, ולפי הפרסום הוא יכלול פסוקים מתוך "שיר השירים", וזאת בעיני רבים בניגוד לכללים של איגוד השידור האירופי (EBU) האוסרים על כל אלמנט שאינו מקורי לחלוטין בשיר – אם במילים ואם במוסיקה.

לכן, בדומה לסאגה התקשורתית מן השנה שעברה, במסגרתה "צונזרו" מילות השיר של ישראל מפני שכללו ביטויים פוליטיים מובהקים, גם השנה ייתכן כי האיגוד ייאלץ לפסול חלקים מהשיר שלנו לתחרות. אם כן, צפו ל"סערה תקשורתית" מושלמת נוספת – הן בישראל והן באירופה.

בדומה לסאגה התקשורתית של שנה שעברה, במסגרתה "צונזרו" מילות השיר הישראלי שכללו ביטויים פוליטיים, גם השנה אולי ייאלץ האיגוד לפסול חלקים מהשיר שלנו. אז צפו שוב ל"סערה תקשורתית" מושלמת

יש לתהות מדוע גם השנה ישראל כאילו "מתעקשת להסתבך" בבחירת שיר שעלול להיפסל. שנים טוענים רבים בישראל שהאירוויזיון הוא תחרות פוליטית, שישראל מקופחת ומופלית בתחרות וש"כולם אנטישמים". מעבר לעובדה שזה פשוט לא נכון (ישראל היא מהמדינות המצליחות בתולדות התחרות), עם הזמן הולך ומתברר שפעם אחר פעם ישראל היא זו היוזמת בעצמה את המשברים הפוליטיים סביבה. האם ייתכן שאחרי הכל הפוליטיקה בתחרות למעשה מסייעת לנו?

הסבר אחד לנטייה זו עשוי להיות קשור ברמה השיווקית. כאן אפשר לטעון שגורמים בישראל הבינו, גם אם לא במודע, כי העניין הפוליטי סביב מדינתם משרת אותה ומגביר את הנראות שלה בתחרות (וגם את הפופולריות בקרב קהלים לא קטנים).

עם השנים, נכנסו עוד ועוד מדינות למועדון האירוויזיון. ללא ספק, הרבה יותר קשה להתבלט בין ארבעים שירים מאשר בין עשרה או עשרים, כפי שהינו מורגלים עד שנות התשעים של המאה העשרים.

בשנה שעברה, ישראל הייתה בכותרות במשך חודשים ארוכים, לא רק בגלל המלחמה והקריאות להשעיה שלה (בדומה לרוסיה שהושעתה ב-2022 בשל הפלישה לאוקראינה), אלא גם, אולי בעיקר, בגלל משבר מדומה שהיא עצמה יצרה: שליחה של שיר פוליטי בניגוד לכללי התחרות.

יש לתהות מדוע גם השנה ישראל כאילו "מתעקשת להסתבך" בבחירת שיר שעלול להיפסל. שנים טוענים כאן רבים שהאירוויזיון הוא תחרות פוליטית, שישראל מקופחת ומופלית בה וש"כולם אנטישמים"

איגוד השידור האירופי, שנלחם כל אותה שנה למען הישארותה של ישראל בתחרות למרות קולות בלתי נסבלים בהיקפם ובחוזקם, ראה בכך יריקה בפרצוף. הגם שמילות השיר בסופו של דבר הותאמו ושונו, היה לכל הסאגה הזו אפקט תקשורתי, שיווקי ופרסומי חזק, ששם את ישראל, את השיר שלה ואת הנציגה דאז עדן גולן בראש הכותרות כמעט לאורך כל התקופה שקדמה לתחרות.

הסבר נוסף הוא חיזוק הנרטיב פנימה. הנרי קיסינג'ר אמר פעם ש"לישראל אין מדיניות חוץ, אלא רק מדיניות פנים". נזכרתי בטירוף שהיה כאן ב-2019 עם אירוח האירוויזיון בישראל, אז ביקשה הממשלה לנצל את האירוע הזה כדי למצב את ירושלים כבירת ישראל והעם היהודי "לנצח נצחים".

כשהסתבר שדווקא תל אביב החופשית והגאה מתאימה פי עשרות מונים לארח את התחרות, הצהירה שרת התרבות, מירי רגב, ש"האירוויזיון צריך להתקיים בירושלים או לא להתקיים בכלל". החרדים, מצדם, עשו רעש תקשורתי ופוליטי בלתי נתפש סביב נושא החזרות ביום השבת.

במקום לקחת אירוע חד פעמי בסדר גודל שכזה בישראל, ולמנף אותו תדמיתית, כלכלית ותיירותית (מה שכל מדינה נורמטיבית ובריאה בנפשה הייתה עושה), קיבלנו פסטיבל של פוליטיקה קטנה, או במילים אחרות – ניצול התחרות על ידי פוליטיקאים ציניים ופופוליסטים לטובת המעמד והכוח שלהם עצמם.

ניתן, אפוא, לומר שהפוליטיקה באירוויזיון משרתת פעם אחר פעם נרטיבים פנים חברתיים מסוימים, מה שנקרא בהקשרים אחרים "דיבור אל הבייס", ועל כן ברור מדוע הבלטת הפן הפוליטי של התחרות משחק לידי רבים בארץ.

הפוליטיקה באירוויזיון משרתת פעם אחר פעם נרטיבים פנים חברתיים מסוימים, מה שנקרא בהקשרים אחרים "דיבור אל הבייס", ועל כן ברור מדוע הבלטת הפן הפוליטי של התחרות משחק לידי רבים בארץ

ההסבר האחרון שאציע – ואני מודה שבעיני הוא המטריד ביותר – הוא שאולי היסטורית וסוציולוגית אנחנו מכורים לדרמות, לסנסציה, ובעיקר לשחזור של טראומות לאומיות הנוגעות לרדיפה ולקורבנוּת. ייתכן שאנחנו פשוט לא מכירים דרך אחרת, או אולי לא מאמינים שהעולם יכול להתנהל אחרת.

מצד אחד, אין ספק שהאירוויזיון מאפשר לנו לדמיין את עצמנו כאומה ליברלית ומערבית שיש בה מידה מסוימת של נורמליות וחופש. אומה שהיא חלק ממשפחת העמים, שהתקשורת, התרבות והמוסיקה שלה מתקדמות, מובילות ומוצאות את מקומן בעולם. כשדנה אינטרנשיונל ניצחה את התחרות ב-1998, הסנטימנט של רוב הציבור בארץ היה של אהדה וגאווה.

מצד שני, יש בנו גם מעין מנגנון של הרס עצמי, של הנאה מהסתגרות והתבדלות לאומנית, של לעומתיות "דווקאית" וכפויה בכל מחיר, של חיבור של כל אירוע, גם המהנה והקליל ביותר, לחרדות קמאיות מפני אנטישמיות ושנאה.

הפוליטיזציה של האירוויזיון מאפשרת לנו לשוב ולהציץ כל הזמן בפצעים ההיסטוריים הפתוחים שלנו, ויש בזה משהו שכמעט מתחפש לסיפוק. ה"כולם אנטישמים" הזה שתמיד נאמר עם חיוך בקצה הפה.

בשנה שעברה, כשישראל ספגה לא מעט קריאות בוז מעל במת התחרות. הייתי בטוח שהייתה כאן פגיעה תדמיתית חריפה. ברטרוספקטיבה, חייבים להודות שלא רק שהרווחנו מכך מקום שני בקרב הקהל שראה בנו את האנדרדוג האולטימטיבי – אלא שיש גם בהחלט מקום להניח או לחשוד שבאיזשהו מקום קריאות הבוז הללו גרמו לנו ללא מעט הנאה.

יש בנו גם מעין מנגנון של הרס עצמי, של הנאה מהסתגרות והתבדלות לאומנית, של לעומתיות "דווקאית" וכפויה בכל מחיר, של חיבור של כל אירוע, גם המהנה והקליל ביותר, לחרדות קמאיות מפני אנטישמיות ושנאה

מכאן אולי הצורך לשוב ולשחזר את אותה התחושה גם השנה.

ד"ר גילעד גרינוולד הוא חוקר תקשורת ותרבות פופולרית בבית הספר לתקשורת, אונ׳ בר-אילן.