לפני שנים רבות, שישה ילדים בגן שבו עבדתי מטעם השירות הפסיכולוגי החינוכי איבדו קרובים מדרגה ראשונה בתוך כשבועיים, בגלל שילוב נסיבות של חולי, תאונות ואובדנות.

לפיכך הִזְמַנּוּ את כל ההורים בגן למפגש, בו נסביר להם איך להציג לילדיהם את נושא המוות, שפלש לחייהם בגיל רך. הייתי מתמחה צעירה וקראתי חומר רב לקראת המפגש, שנערך בערב גשום בַּשְכוּנָה קשת היום. הקדמתי לבוא וחיכיתי עם הגננת, משננת לעצמי את המושגים שלמדתי.

הִזְמַנּוּ את כל ההורים בגן למפגש, בו נסביר להם איך להציג לילדיהם את נושא המוות, שפלש לחייהם בגיל רך. הייתי מתמחה צעירה וקראתי חומר רב לקראת המפגש, שנערך בערב גשום בַּשְכוּנָה קשת היום

בשעה היעודה נכנסו לגן ארבעה זוגות, כולם עולים טריים מחבר העמים, שכיבדו את ההזמנה למפגש למרות שכמעט לא ידעו עברית. עמם הופיעה אחת מילדות הגן, שיערה הסתור אפוף ריח סיגריות. ילדה שהוריה מצאו לנכון לשלוח במקום להגיע בעצמם.

מלבדם לא הגיע איש, והעקרונות המקצועיים נדחקו הצידה לטובת שיח של מילים אוניברסליות ובסיסיות ככל שניתן והנהוני צער. המפגש המדולל התפזר במהרה, לאחר שהנוכחים התכבדו בתקרובת סמלית שהגישה הגננת הטובה.

חלפו שנים רבות, אך חוויית הניסיון לדבר על משמעות המוות באותו ערב חורפי שמורה בזיכרוני כְּמָשָל לאופן בו בהיעדר שפה משותפת, גולש הדיבור על הנושא העקרוני והטעון הזה למחוזות סוריאליסטיים ותקועים.

בהכנותיי למפגש מצאתי בכתביה של פרופ' שרה סמילנסקי, שהתנאי הבסיסי לעיכול עובדת המוות הוא הבנת אי-ההפיכות שלו. רעיון זה קשה לתפיסה לילדי גן רכים, שנוטים לדמיין את המוות כסוג של שינה שאפשר להתעורר ממנה, כמו בסיפורי הנסיכה הנרדמת ושלגיה.

בהמשך, בגילאי 5-9 מושג הסיבתיות אינו מבוסס דיו, וקיימת עדיין הישענות על חשיבה מאגית. לכן המוות נתפס באמצעות האנשה ילדותית, לדוגמה בדימויים של שלד או רוח שנחווים כחיים ומוחשיים על אף שקיומם מצוי במישור דמיוני ולא בהישג-יד. אפשר לדמיין תקשורת עמם וכמו לנסות להשפיע עליהם, למשל דרך התנהגות טקסית, או מחשבות.

לפי פרופ' שרה סמילנסקי, התנאי הבסיסי לעיכול עובדת המוות הוא הבנת אי-הפיכותו. רעיון זה קשה לתפיסה לילדי גן רכים, שנוטים לדמיין את המוות כמעין שינה שאפשר להתעורר ממנה, כמו בסיפורי הנסיכה הנרדמת

ככל שמבשילים מושגי הזמן, המרחק, הכמות והסיבתיות נחלשת החשיבה המאגית, ואפשר להתחיל לתפוס את המוות בצורה ריאלית יותר.

עניין אי-ההפיכות של המוות קשה להכרה מבחינה קוגניטיבית ורגשית כאחת, אך מבלי להבין שהמת לא יחזור לחיות, לא נִתָּן להתאבל עליו ולהתפנות להסתגלות מחודשת לחיים בלעדיו.

מאחר שבחיים מערביים מוּגַנִּים איננו מרבים לפגוש במוות, הומלץ בחוֹמרים שקראתי להכין ילדים להבנת משמעותו באמצעות מצבים יומיומיים שקל יחסית לשאת. כמו, למשל, מוות של חיפושית. אפשר להסביר לילד שבגלל שהחיפושית מתה היא לא תלך יותר, לא תעוף יותר, הכנפיים שלה לא יזוזו יותר, היא לא מרגישה כלום ולא כואב לה יותר. או למשל כשנפטר סבא רבא של חבר בגן: זה עצוב מאוד, אך הוא כבר לא חולה ולא סובל יותר.

אלו אירועים יומיומיים מוחשיים שהילד מסוגל להכיל, ובאמצעותם, ללמוד את מהות הסופיות ואי-ההפיכות של המוות ולהסכין עם עובדת קיומו בעולם, כדי שיוכל להתמודד טוב יותר אם יפגוש חלילה באובדן קרוב ומשמעותי יותר.

באופן טבעי, גם מבוגרים נמנעים מעיסוק יומיומי במוות שצפוי להם וליקיריהם. לכן לרוב המוות נותר מרוחק ומעומעם בתודעה ובשיח עד שנדרשים לעסוק בו אם וכאשר הוא הופך לרלוונטי.

כיום, למרבה הצער והאימה, הפך המוות רלוונטי למעגלי אוכלוסייה רבים. כבר לא צריך להיעזר במותם של חיפושיות או סבא רבא כדי להסביר לילדים ולעצמנו את עובדת קיומו. התרגלנו אליו. אך האם כתוצאה מכך אנו גם מבינים טוב יותר את משמעותו?

כיום, למרבה הצער והאימה, הפך המוות רלוונטי לרבים. כבר לא צריך להיעזר במות חיפושיות או סבא רבא כדי להסביר לילדים ולעצמנו את עובדת קיומו. התרגלנו אליו. אך האם אנו גם מבינים יותר את משמעותו?

מזה שנה וחצי מתמודדות משפחות של אנשים שנחטפו לעזה עם המשימה לְתַקְשֵר מול גורמים, שבאחריותם ובאפשרותם להשפיע על חיים ומוות של יקיריהם.

המשפחות מוצאות עצמן נדרשות להמליץ על הֶמְשֵךְ קיום יקיריהן, להסביר את הסבל ובעיקר הסכנה שנשקפים להם, ולייצר תובנה והפנמה של הַקֶּשֶר בין לוח-הזמנים של ביצוע הסכמים לשחרורם, לבין הסיכוי שיישארו חיים.

בין היתר פגשו המשפחות בשר בכיר, הדורש לדעת מה נעשֶה אם החוטפים ידרשו לקבל לידיהם עשרים תושבים מהעוטף תמורת כל חטוף שיחזירו. או, אם ידרשו בתמורה לאנשים שחטפו נסיגה ישראלית מיו"ש, פינוי יישובים ישראלים והקמת מדינה פלסטינית. ולפני מספר ימים גם הטיח השר בקרוב של חטוף כי המשך מעשה הצלתם של חטופים יפקיר ויסכן עשרה מיליון יהודים.

תפיסת המציאות של השר עוררה בי זיכרון נושן מימי שירותי הצבאי. ברב-שיח בין נציגי שמאל וימין למול קהל צוערים וקצינים אמרה עמיתתו לַתפיסה של השר, דניאלה וייס, שממשלת ישראל אינה יכולה להחליט על עתיד שטחי יהודה ושומרון, כי זאת יכולים להחליט רק המוני עם ישראל לדורותיו.

לחלל האולם הוּנְכְחוּ פתאום מיליוני אנשים דמיוניים שחיו בעבר או יחיו בעתיד, אנשים תיאורטיים בלתי קיימים, שהואנשו והפכו למוחשיים וברורים, בדומה לשולחן שמעברו קרנה אלינו וייס, למרות שאינם בהישג-יד אמיתי וכל קיומם במישור בדיוני. למרות שלא נִתָּן לתקשר איתם ולשאול לעמדתם בעניין השטחים, ככל שיגלו בו עניין.

המשפחות מוצאות עצמן נדרשות להמליץ על הֶמְשֵךְ קיום יקיריהן, להסביר את סבלם ואת הסכנה הנשקפת להם, ולייצר תובנה והפנמה של הַקֶּשֶר בין לוח-הזמנים של ביצוע הסכמים לשחרורם, לבין הסיכוי שיישארו חיים

בדומה, משתמשים השר ועמיתיו לַתפיסה בגורלם המדומיין של עשרה מיליון אנשים חיים אך תיאורטיים, כְּאילו היה מַמָּשִׁי וּמוּחָשִׁי יותר מחייהם ומחוויותיהם של אנשים חיים שנתונים כרגע בשבי; אנשים מציאותיים, שאפשר להציל עכשיו.

כפי שכתב שאול אמסטרדמסקי, השר ועמיתיו דבקים בתרחישים שנמצאים בראש שלהם ומתעקשים להתכחש לאֵימָה המציאותית שניצבת בממשות לנגד עינינו, בוחרים שלא להיות חרדים לגורלם של חטופים חיים, אנשים אמיתיים וממשיים, עם פנים, שמות, משפחות וחברים.

בניגוד ליכולות הדמיון העוצמתיות שעומדות לרשות השר ועמיתיו, שֶׁמְּתַעְדְּפִים ספקולציות בדויות על פני חיי אנשים עכשוויים, משפחות החטופים לא יכולות להרשות לעצמן לסגת לחשיבה דמיונית. המשפחות לא מסוגלות לעמעם ולהרחיק בתודעתן את קיומם הריאלי של השר ועמיתיו, כפי שמעמעמים ומגמדים הללו את חיי יקיריהם החטופים כאילו מדובר בחיפושיות.

אמנם, בעיני עצמם מייצגים השר ועמיתיו את ההיפך הגמור מחשיבה מאגית: מבחינתם הם מגלמים "ראש, שכל ואחריות לאומית". שמהם נגזרת, לשיטתם, הֶתְקֵפִיּוּת רקורסיבית אקסטטית, נטולת יעדים צבאיים ברורים וּשְׁקוּפִים, וחסרת תשתיות סד"כ שיכולות לעמוד בכך. אלא אם כן כמובן בכוונתם לגייס גם את עם ישראל לדורותיו, בהנחה שהללו לא משתייכים לציבור שרואה עצמו כפטור משירות צבאי.

בניגוד ליכולות הדמיון העוצמתיות שעומדות לרשות השר ועמיתיו, שֶׁמְּתַעְדְּפִים ספקולציות בדויות על פני חיי אנשים עכשוויים, משפחות החטופים לא יכולות להרשות לעצמן לסגת לחשיבה דמיונית

לדידם של השר ועמיתיו, גם סוגיית עתיד החטופים תיפתר איכשהו על הצד הטוב ביותר כתוצאה מאותה לחימה לולאתית. למרות שאם מנסים לרדת עמם לפרטים, היכולת להשיג חטופים חיים שלא באמצעות הסדר מוסכם נותרת עמומה, בדומה לפרטי ההתקשרות עם מיליוני היהודים שאינם בחיים כרגע בסוגיית עתיד איו"ש.

לכן, למרות שהשר ועמיתיו הם דוברי עברית ואפילו משובחת, הניסיון לדבר עמם בנושא חיים ומוות מזכיר לי את אותו ערב בגן שבו, בהיעדר שפה משותפת, גלש הדיבור על נושא עקרוני וטעון זה למחוזות סוריאליסטיים ותקועים.

לא נותר לי אלא להזכיר גם להם את אותם עקרונות חשובים להבנה בשלה ובוגרת של תופעת המוות – עקרונות הסיבתיות, הסופיות ואי-ההפיכות.

את המוני ישראל שכבר נחים על משכבם לא נִתָּן להעיר כפי שֶמּוּעָרוֹת היפהפייה הנרדמת ושלגיה, ולא נִתָּן לתקשר עמם כמו עם רוח שמצויה במציאות מקבילה.

ואשר לדורות שחיים כרגע ואלו שיחיו בעתיד, להם דואג השר "בראש, בשכל ובאחריות" כדבריו, נאמר – שאכן לכאורה עשרות בודדות של אנשים חטופים בטלים בשישים מול מיליונים, ברמה הכמותית.

אך נפש העם, עוצמתו וחוסנו זוּעזעו מהפקרתם ביודעין של בניו שנחטפו אף יותר משזוּעזעו מההפקרה הרשלנית שֶאִפְשְרָה את מתקפת ה-7.10.

אכן לכאורה עשרות חטופים בטלים בשישים מול מיליונים, ברמה הכמותית, אך נפש העם, עוצמתו וחוסנו זוּעזעו מהפקרתם ביודעין של בניו שנחטפו, אף יותר משזוּעזעו מההפקרה שֶאִפְשְרָה את מתקפת ה-7.10

וגם אם לא נִתָּן לתקשר לפי שעה עם הדורות הבאים, ארשה לעצמי לקבוע שאתוס ההפקרה, שמדלדל ומחליש היום את נפש הציבור הישראלי, יחלחל גם אליהם, ואף אם יטושטש, יוסווה ויוכחש, הוא יפגע עמוקות גם בנשמתם.

יעלה ורטהיים היא פסיכולוגית קלינית וחינוכית, עובדת בקליניקה פרטית בתל-אביב. בזמנה הפנוי כותבת, קוראת וטווה מחשבות מול נופים בריצה.