קולמוסים רבים נשתברו ודיונים רבים וחשובים קוימו על אודות המחסור בחיילים בצה"ל בעת הזו – עת מלחמה לישראל – ונדמה לי שהנימוק החשוב ביותר לשותפות החברה החרדית בצה"ל, ואולי היחידי הנובע ממניעים אידאולוגיים, הוא הנימוק הערכי והמוסרי.

כיצד יכולים יהודים מאמינים להעלות על דעתם להמשיך ולהתעלם מצרתו של עם ישראל, וכמאמר הנביא חגי: "העת לכם שבת בבתיכם ספונים והבית הזה חרב"?

כיצד יכולים יהודים מאמינים להעלות על דעתם להמשיך ולהתעלם מצרתו של עם ישראל, וכמאמר הנביא חגי: "העת לכם שבת בבתיכם ספונים והבית הזה חרב"?

ואחרי שדיברנו על החשוב מכל, בואו נדבר קצת על העובדות. צה"ל טוען כבר חודשים רבים שחסרים לו חיילים, בעיקר בתפקידי לחימה, עובדה שלא מאפשרת לו לתקוף בעוצמה בו-זמנית במספר מאמצים ובמספר חזיתות.

קצת מזכיר את מצוקת הצבא במלחמת יום כיפור, עת קיבל הרמטכ"ל דדו אלעזר ז"ל החלטה לבלום בחזית הדרום ולתקוף בחזית הצפון ורק לאחר העברת המלחמה אל שטח סוריה, הורדו אוגדות מהצפון לדרום לטובת המתקפה בחזית הדרום וחציית התעלה. כתוצאה ממצוקה זו החליט הצבא להגדיל את הסד"כ שלו באופן משמעותי וזה הגיע לשיא בתקופת מלחמת שלום הגליל בשנת 1982.

כעבור עשור, בראשית שנות ה-90', בהשפעת חתימת הסכם השלום עם מצרים והחלטה בצה"ל שהאיום המשמעותי היחידי הוא צבא סוריה, החל מהלך ארוך טווח (כ-30 שנה) לסגירת חטיבות ואוגדות, הן במערך הסדיר והן במערך המילואים.

מי שהיטיב לבטא מהלך זה היה הרמטכ"ל דאז אהוד ברק שידוע באמרתו: "צבא קטן וחכם". המהלך לא נבע מחוסר בכוח אדם או מאי-גיוס חרדים, אבל המהלך גרם לשחרור מסיבי של סד"כ מילואים קרבי ותומכי לחימה, אשר טרם הגיע לגיל הפטור, וגם גרם לפטור ממילואים לחיילים רבים אשר סיימו את שירותם הסדיר ולא נקראו כלל למערך המילואים.

כקצין בכיר במערך המילואים ובתפקידיי השונים, התרעתי בכל הזדמנות בפני הדרגים הבכירים של הצבא, על הקטנת הסד"כ המתמרן שעלול להיות חסר לנו בעתיד.

כקצין בכיר במערך המילואים ובתפקידיי השונים, התרעתי בכל הזדמנות בפני הדרגים הבכירים של הצבא, על סגירת האוגדות והחטיבות בסדיר ובמילואים, והקטנת הסד"כ המתמרן שעלול להיות חסר לנו בעתיד

למען הסר ספק, הצבא מעולם לא טען שחסר לו כוח אדם ולכן הוא סוגר יחידות מתמרנות. ההיפך הוא הנכון – בשלושים השנים הללו הלכה וגדלה האוכלוסייה במדינת ישראל וכחלק מכך גם גדלו מחזורי הגיוס, ודאי עם הגעת גל העלייה של מיליון עולים לישראל בשנים 90'-92'.

אכן, סד"כ הסדיר הלוחם הוגדל בשני העשורים האחרונים אך על ידי גדודים של הגנת הגבולות, מעברים, חילוץ והצלה. כל אלו ייעודם הוא הקטנת כמות המשימות למערך הלוחם הסדיר והמילואים, על מנת שיעסקו יותר באימונים ופחות בבט"ש. וכן, זה כנראה גם חוסך לצבא הרבה כסף לעומת עלויות של מיליוני שקלים לחודש עבור גדוד מילואים.

ואחרי כל זאת, חשוב לומר – צה"ל הוא צבא מצוין, מקצועי וחדור רוח קרב. החיילים והמפקדים במערך המתמרן, כולל דרג מפקדי הגדודים, החטיבות והאוגדות, הם אנשים שמבקשים תמרון, התקפה והכרעת האויב בשטחו. הם לא עוסקים באופציות מדיניות. הם מבקשים הכרעה וניצחון בשדה הקרב.

הבאתי את הדברים לעיל על מנת שנבין כי כל הסיפור של האשמת החרדים בהיותו של צה"ל קטן מדי הוא דמגוגיה טהורה וניסיון של המערכת הביטחונית להשיל מעצמה את האחריות לגודלו של הצבא ולמצוא שק חבטות בצורת החרדים. זאת כדי שהאשמה תגולגל אליהם ותפטור את מנהיגי הצבא מאחריות, שלא לומר קבלת אחריות, למצב שהתגלה במלחמת חרבות ברזל.

אסיים בדברים שנאמרו בראשית ואחזק אותם: לשרת בצה"ל עבורי, ועבור מאות אלפי חיילי סדיר ומילואים, זה אולי חובה על פי חוק אבל בעיקר זכות. נכון, כל חייל נוסף למערך משמעותו מעט פחות ימי מילואים, אבל כפי שכתבתי בגוף המאמר – החסם המרכזי הוא הצבא ולא אי הגיוס של מגזר זה או אחר.

כל הסיפור של האשמת החרדים בהיותו של צה"ל קטן מדי הוא דמגוגיה טהורה וניסיון של המערכת הביטחונית להשיל מעצמה את האחריות לגודלו של הצבא ולמצוא שק חבטות בצורת החרדים

במקום מגוריי – אפרת – בכל רחוב, וכמעט בכל בית, ניתן למצוא חיילי מילואים רבים, לעיתים 3 דורות של מילואים בו זמנית. אצלנו המילואים זה מובן מאליו בשגרה ובמלחמה. אבל גם מי שמוצא את עצמו לעיתים כחייל מילואים היחידי ברחוב, אף פעם לא יחוש כ"פראייר" או כמנוצל. ההיפך – הוא יחוש גאווה עצומה על הזכות שנפלה בחלקו.

אל"מ (במיל') דובי שפלר, ראש המועצה המקומית אפרת. משרת במילואים כבר 38 שנה בחטיבת הטנקים הראשונה של צה"ל - חטיבה 8. משמש כיום כקצין המורשת של החטיבה.