"העברנו רפורמה היסטורית וחסרת תקדים בקולנוע הישראלי שתעשה סוף לסרטים שהציבור הישראלי לא אוהב ותחזיר את התרבות לעם ישראל", צייץ השבוע שר התרבות והספורט מיקי זוהר, לאחר שחתם על השינוי בשיטת התקצוב בקולנוע הישראלי.

רקע על קצה המזלג: עד לאחרונה, קבוצה של לקטורים קיבלה את הסמכות להחליט אלו סרטים ימומנו בכספי ציבור, במה שזכה לכינוי "שיטת הלקטורה". הלקטורים בחרו את הסרטים על בסיס שיקולים מקצועיים.

על פי השיטה החדשה, בהובלתו של זוהר (שלמעשה מבטלת את שיטת הלקטורה), השיקול המרכזי שיכריע האם יצירה קולנועית תיהנה מכסף ציבורי, הוא מידת הצלחתה המסחרית. או כפי שהגדיר את זה שר התרבות "משלם המיסים שמממן את הקולנוע הישראלי הוא זה שיקבע מה התוכן אותו הוא אוהב ורוצה לראות".

על פי השיטה החדשה, בהובלתו של זוהר (שלמעשה מבטלת את שיטת הלקטורה), השיקול המרכזי שיכריע האם יצירה קולנועית תיהנה מכסף ציבורי, הוא מידת הצלחתה המסחרית

נשמע נהדר, אז איפה בדיוק הבעיה? הציוץ השטחי והפופוליסטי של השר זוהר ("רפורמה שתעשה סוף לסרטים שהציבור הישראלי לא אוהב") משקף את הגישה הרווחת בקרב נציגי הליכוד 2025: למושגים כמו "ידע", "ניסיון" ו"מקצוענות" אין כמעט ערך. הרייטינג הוא חזות הכל. סרט נחשב ל"מוצלח" או "ראוי לתמיכה ציבורית" רק על פי הסיכוי שלו "למכור כרטיסים". עולם הזוהר.

עם הרוח השלטת הזו, הסיכוי של סרטים שנוגעים בנושאים "נפיצים" או מאתגרים את הקונצנזוס לזכות במימון ציבורי, שואף לאפס. "ואלס עם באשיר", הסרט הדוקו-דרמטי (המונפש) של ארי פולמן על מלחמת לבנון הראשונה – שהיה מועמד לאוסקר, זכה בשישה פרסי אופיר ובפרס גלובוס הזהב לסרט הזר (והביא הרבה כבוד לקולנוע הישראלי) – לא היה מקבל שקל אחד על פי השיטה ה"מהוללת" של השר מיקי זוהר.

ואולי זו בדיוק המטרה של השר – להשתיק, לצנזר, ולייצר כאן תרבות חנפנית, רדודה, ממוסחרת וחסרת מעוף. היוצרים יתמקדו בסרטים שמחניפים לשלטון או לאיזשהו רוב מדומיין, ביודעם שרק כך יזכו במימון הנכסף.

התפיסה הילדותית-פופוליסטית לפיה רק "מה שהעם אוהב" (מי בדיוק קובע מה זה "העם" ומה הן "נטיות ליבו"?) ראוי לתמיכה ציבורית, היא אחת הרעות החולות שפשו כאן תחת שלטון בנימין נתניהו ועושי דברו.

תפיסת "מה שהעם אוהב" היא זו שמאפשרת למנות לתפקידי מפתח בשירות הציבורי אנשים נטולי כישורים אך עתירי קשרים. אם הכל נמדד ברייטינג או ביכולת "לסחוף קהל", למה צריך כישרון או ידע מקצועי?

ואולי מטרת השר להשתיק, לצנזר ולייצר כאן תרבות רדודה, ממוסחרת וחסרת מעוף. היוצרים יתמקדו בסרטים שמחניפים לשלטון או לרוב מדומיין, ביודעם שרק כך יזכו במימון הנכסף

אך כדאי לשים לב – נבחרי הליכוד אוחזים בגישה המדוברת רק כאשר היא "נוחה" או משרתת את האג'נדה שלהם. על פי הסקרים שנערכו בכלי תקשורת שונים במהלך השנה וארבעה חודשים האחרונים "גוש נתניהו" מקבל באופן קונסיסטנטי פחות מנדטים מאשר האופוזיציה. על הנייר, גם מפלגה דמיונית בראשותו של נפתלי בנט, כך על פי הסקרים, צפויה לקבל יותר מנדטים מהליכוד.

האם מיקי זוהר או מישהו אחר בליכוד יציע לתת לבנט את ראשות הממשלה כיוון שבזמן האחרון, על פי כל סקר אובייקטיבי, העם מעדיף אותו על פני בנימין נתניהו? האם מיקי זוהר או מישהו אחר בליכוד ימליץ לכונן ועדת חקירה ממלכתית כי על פי כל סקר רוב העם דורש זאת? גם לעסקת החטופים יש כבר הרבה זמן רוב משמעותי בציבור – אך זוהר וחבריו לא דרשו לחתום על העסקה משום שהעם מעוניין בה.

אבל אם נחזור ל"רפורמה" בתחום הקולנוע, למה לעצור בביטול שיטת הלקטורה? למה שמנכ"ל או מנכ"לית הבימה לא ייבחרו באמצעות מסרונים? למה שהקאסט בהצגות התיאטרון הלאומי לא ייקבע לאחר סקר אינטרנטי? אם כבר תרבות ריאליטי, לכו עם זה עד הסוף. אחרי הכל, כפי שהשר זוהר צייץ השבוע, צריך "להחזיר את התרבות לעם ישראל".

בדומה לניסיון ההפיכה במערכת המשפט, גם בקולנוע זוהר ושות' מנסים לחולל הפיכה במסגרתה מחליפים את אנשי המקצוע – "אליטות", בלשון השרים הדמגוגים – באישים נטולי כישרון, נטולי הכשרה בסיסית או מקורבים לצלחת.

האם זוהר או מישהו אחר בליכוד יציע לתת לבנט את ראשות הממשלה כי לאחרונה, על פי כל סקר אובייקטיבי, העם מעדיף אותו על פני נתניהו? האם הוא ימליץ לכונן ועדת חקירה ממלכתית?

נראה שהשר זוהר מתקנא ביריב לוין, ושואף להעתיק את המודל ההרסני שלו לתחום הקולנוע. לתפיסתי, הסרט הכי מסוכן, שעדיין למרבה הצער זוכה למימון ציבורי, הוא הסרט שמיקי זוהר חי בו.

תומר פלג, עוסק בייעוץ תקשורת ויחסי ציבור. שירת בדובר צה"ל. בוגר ביה"ס לעיתונאות "כותרת" ובעל תואר ראשון בהיסטוריה כללית מאוניברסיטת תל אביב. עבד 7 שנים ב"ידיעות תל אביב". שימש כדובר של ח"כ לשעבר איל בן ראובן (המחנה הציוני) ושל חברת הכנסת אמילי מואטי (עבודה).