בשבועות האחרונים קורה בתנועת המחאה משהו חדש: מתוך ריבוי קולות ומטרות שונות צמחה ההבנה שכל הארגונים חייבים לעבוד יחד כדי למנוע הגעה לנקודת האל-חזור. לקראת יום ראשון הקרוב, ה-2.3.25, היום בו היה אמור להתחיל שלב ב' – החליטו מרבית הארגונים, ותיקים וחדשים כאחד, לשלב ידיים בקריאה משותפת: להשיב את כל החטופים. איחוד כוחות רחב ושיתוף פעולה בין כלל גופי המחאה, זה הצעד הראשון והחשוב ביותר למען התגברות על חוסר האונים הנרכש.

רבים שואלים איך יוצאים מחוסר האונים הנרכש שהשתלט על תנועת המחאה.

המשפט השכיח ביותר שמופיע בכל קבוצת מחאה הוא "כבר ניסינו, זה לא יעזור". משפט שהוחדר לשיח בתחבולנות ובאגרסיביות ע"י טרולים שלא שייכים למחאה – אבל היום אנחנו כבר אומרים אותו לעצמנו.

המשפט השכיח ביותר שמופיע בכל קבוצת מחאה הוא "כבר ניסינו, זה לא יעזור". משפט שהוחדר לשיח בתחבולנות ובאגרסיביות ע"י טרולים שלא שייכים למחאה – אבל היום אנחנו כבר אומרים אותו לעצמנו

כמו שתקווה היא מדבקת, לצערנו גם חוסר אונים הוא מדבק. לווירוס הזה, שחלחל לכל הקבוצות, יש תרופה. ברשומה זו אציג 3 טיעונים שמתמודדים עם הלוגיקה השקרית שלו, וכן 4 הצעות לפתרון.

למה הטיעון: "ניסינו, זה לא יעזור" רעיל ויש לפעול נגדו

1

עובדתית זה לא נכון – המחאה נגד ההפיכה המשטרית הייתה מוצלחת מאוד, היא בלמה את רוב החוקים (ונתנה גב ציבורי לבג"ץ מול אלו שעברו). ברור גם למטילי הספק שבלי המחאה ההיא והתשתית העצומה שבנתה, היינו כבר היום בדיקטטורה על מלא.

2

המציאות השתנתה – להקיש מניסיון העבר על מה שיקרה בעתיד זה ניבוי מוטעה פעמים רבות. מציאות אפשרית עתידית, בה עלולים לפטר את היועמ"שית ואת ראש השב"כ, להקים התנחלויות בעזה ואולי גם לפגוע בבחירות הבאות, הם טריגרים שבוודאי יכולים להחזיר את תנועת ההמונים לרחובות בן לילה בזעם עצום. בואו לא נפרד מהאפשרות הזו כל כך בקלות. בהחלט חשוב ללמוד מטעויות ולהשתפר בלי להניח שניסיונות עבר שכשלו בהכרח מלמדים על העתיד.

3

האמירה הזאת מגבירה חוסר אונים נרכש – ככל שנגיד לעצמנו וסביבתנו "זה לא יעזור" כך אנו משבשים את הידיעה הטבעית שלפעולות שלנו יש השפעה על המציאות. המשפט הזה גורם לנו לשקוע למצב קליני שמאוד קשה לצאת ממנו. למי שאומר "זה לא עבד" אני מציע להוסיף רק מילה אחת: "זה עדיין לא עבד", נמשיך לנסות בכל דרך (חדשה וישנה) עד שנצליח. נדמה לי שאין לנו שום ברירה אחרת. האלטרנטיבה היא לוותר מראש לצד השני ולתת לו להשלים את ההפיכה ללא קרב, פשוט כי איבדנו את האמונה בכוחנו.

כמו שתקווה היא מדבקת, לצערנו גם חוסר אונים הוא מדבק. לווירוס הזה, שחלחל לכל הקבוצות, יש תרופה. להלן 3 טיעונים שמתמודדים עם הלוגיקה השקרית שלו, וכן 4 הצעות לפתרון

היחלצות מחוסר אונים נרכש

לאנשים ששואלים כיצד יוצאים מחוסר אונים נרכש, כדאי להסתמך על כלים שהוכחו כיעילים:

א

להיות בפעולה – כל פעולה, קטנה או גדולה, היא חיסון לחוסר האונים. היא מחדשת את האמונה הפנימית שיש קשר בין המעשים שלנו לבין התוצאות. אם לנסח זאת בקיצוניות: כמעט לא משנה מהי הפעולה שעושים, העיקר זה לעשות. התרופה לווירוס הדיכאוני שמתפשט במהירות בין כולנו וגורם לשיתוק מפעולה הוא להגיד לעצמנו: fake it until you make it.

ב

להתחבר לקבוצה אקטיביסטית – כמעט בלתי אפשרי לפעול מול הבליץ הפוגעני של מכונת הרעל כשאתה לבד. למעט יחידי סגולה שמסוגלים להפגין לבד בצומת במשך שנים (כמו הסיפור הידוע על המפגין הבודד בוושינגטון נגד מלחמת וייטנאם), עבור רובנו הדרך היעילה היא לפעול יחד עם אנשים נוספים, פעם אתה מחזיק את האלונקה כשהם התעייפו, ופעם אחרת מישהו ייקח את האלונקה במקומך. רק כך אפשר להמשיך את המחאה לא כספרינט, אלא כריצה משותפת למרחקים ארוכים.

ג

לתת לפעולה משמעות – ניטשה טען כי "מי שיש לו למה, יוכל לשאת כל איך", ואכן אנשים בהיסטוריה המשיכו להיאבק שנים ארוכות גם כשלא היה להם שום סיכוי ריאלי מול הגורם בו נאבקו, אבל הייתה להם משמעות. הם נלחמו לא כי ידעו מראש שינצחו, אלא כי לא הסכימו לתת לרוח ולערכים שלהם להיכנע. המשמעות שמסייעת לי באופן אישי היא המחשבה על החטופים. זהו המנוע שלא נותן לי לעצור גם כשאני מתעייף, משלם מחירים, או מיואש מחוסר הצלחה (וזה קורה כמובן). כל אחד ימצא את המשמעות שלו. זוהי הנקודה הארכימדית היציבה עליה נישען כדי לא לקרוס לביצה הטובענית של חוסר האונים.

המשמעות שמסייעת לי באופן אישי היא המחשבה על החטופים. זהו המנוע שלא נותן לי לעצור גם כשאני מתעייף, משלם מחירים, או מיואש. כל אחד ימצא את המשמעות שלו. זוהי הנקודה הארכימדית היציבה עליה נישען

ד

שיתוף פעולה של כל המובילים – כשההורים רבים, הילד קופא ומשותק. הדרך לצאת מחוסר האונים היא שההורים יראו לילד שהם מצליחים לעבוד יחד (גם אם חלוקים על הרבה דברים). ברגע שהציבור רואה שיש התלכדות ושיתוף פעולה בין גורמי המחאה, הוא מרגיש שיש מי שישמור עליו מהתעמרות השלטון, שיש יד מנהיגותית מתווה דרך, אופטימית, מגנה מפני האיומים. זה הדלק שנותק תקווה ומאפשר לאנשים לצאת מהשיתוק (תוך שהוא מטיל אימה גדולה על המשטר שעד כה שיחק רק מול מחאה מפוצלת).

*  *  *

בראשון הקרוב, 2.3.25, היה אמור להתחיל שלב ב' שהממשלה אישרה וחתמה עליו. מול מאמצי הטרפוד וחזרה למלחמת נצח ללא מטרות, בואו נראה לממשלה שהרוב בישראל רוצה את כולם בבית.

בואו נראה לכל המספידים והמתייאשים שהמחאה חיה ובועטת, שהיא מעולם לא מתה, רק עברה הלם ומתקפה במשך 500 יום והייתה צריכה להפיק לקחים ולהמציא את עצמה מחדש.

בואו נראה לחטופים שיושבים במנהרות וצופים בנו שאנו לא נוותר עליהם לעולם, גם אם נצטרך להמשיך להפגין.

בואו נראה לעצמנו שאנחנו יכולים לקום מחדש ולהילחם על מה שחשוב לנו. זה לא המאבק של משפחות החטופים, זה המאבק של כולנו.

בראשון הקרוב, 2.3.25, היה אמור להתחיל שלב ב' שהממשלה אישרה וחתמה עליו. מול מאמצי הטרפוד וחזרה למלחמת נצח ללא מטרות, בואו נראה לממשלה שהרוב בישראל רוצה את כולם בבית

בואו נספר בעתיד לנכדים שלנו שכשהגענו עם הגב לקיר, יצאנו  כולנו לרחוב, למען החטופים כמובן, אבל גם למען צביון המדינה שאנו משאירים להם. זה הנראטיב שנרצה שייכתב בספרי ההיסטוריה.

רועי אגמי הוא תושב הגליל, פסיכולוג קליני מדריך, פעיל במחאת בריאות הנפש, פועל למען תיאום וסנכרון בין גופי המחאה השונים.