ב-17/8 ישראל עצרה, ונראה כי המאבק להשבת החטופים גילה כלי חדש. עד כה הפעולה המרכזית הייתה הפגנות או עצרות גדולות. עם הזמן הממשלה למדה "להכיל" הפגנות אלו ופשוט להתעלם מהן, או לחלופין – לפזר אותן בכוח.

כעת נראה שגם תנועת המאבק למדה מתוך ניסיון העבר והסיקה שתי מסקנות חשובות:

רועי אגמי הוא תושב הגליל, פסיכולוג קליני מדריך, פעיל במחאת בריאות הנפש, פועל למען תיאום וסנכרון בין גופי המחאה השונים.

בשבועות האחרונים קורה בתנועת המחאה משהו חדש: מתוך ריבוי קולות ומטרות שונות צמחה ההבנה שכל הארגונים חייבים לעבוד יחד כדי למנוע הגעה לנקודת האל-חזור. לקראת יום ראשון הקרוב, ה-2.3.25, היום בו היה אמור להתחיל שלב ב' – החליטו מרבית הארגונים, ותיקים וחדשים כאחד, לשלב ידיים בקריאה משותפת: להשיב את כל החטופים. איחוד כוחות רחב ושיתוף פעולה בין כלל גופי המחאה, זה הצעד הראשון והחשוב ביותר למען התגברות על חוסר האונים הנרכש.

רבים שואלים איך יוצאים מחוסר האונים הנרכש שהשתלט על תנועת המחאה.

רועי אגמי הוא תושב הגליל, פסיכולוג קליני מדריך, פעיל במחאת בריאות הנפש, פועל למען תיאום וסנכרון בין גופי המחאה השונים.

ב"כאן חדשות" דווח כי במהלך ביקור ראש הממשלה בנימין נתניהו בדרום לבנון, חיילות נשלחו להסתתר, כדי "לכבד" את החיילים החרדים של חטיבת החשמונאים. החיילים החרדים שנתניהו רצה להצטלם איתם, הגיעו בכלל ממוצב אחר בלבנון. 

לדברי אמה של אחת הלוחמות בסוללת התותחנים, החיילות והחיילים ניקו את הבית ועבדו על מיגון המבנה לקראת הביקור, ואז ארבע לוחמות נדרשו לצאת מהמבנה עד לתום הביקור. 

אריה אגוזי הוא כתב לענייני ביטחון. עבד בעבר בידיעות אחרונות. מתמחה בדיווח על טכנולוגיות ביטחוניות ישראליות ועל האתגרים עימן צריכות טכנולוגיות להתמודד, בעיקר מול האיומים החדשים.

אם פינת זיכרון קורבנות השבעה באוקטובר במטה שב"כ מחלישה את החוסן הלאומי, אם הנצחת מחדל בו נרצחו ונשחטו תושבי מדינת ישראל בידי מחבלי הנוח'בה באסון הגדול ביותר מאז השואה היא תבוסתנות, ואם אסור להביט מדי יום במתים ובפצועי הרגש המהלכים בינינו ולזכור שהמציאות טפחה על פנינו – אין סיבה לעצור בכניסה למטה שב"כ.

בואו נסגור גם את מוזיאון "יד ושם", המקום בו מוצג לעיניהם של אינספור מבקרים ומנהיגי עולם האסון הגדול ביותר של העם היהודי.

גילה לבני זמיר היא חיפאית, יזמית אורבנית-חברתית, יועצת תקשורת ופובליציסטית, כיהנה כמנכ"לית המרכז הישראלי-הדרוזי ויועצת תקשורת בפוליטיקה ארצית ובמוניציפלית. בוגרת התוכנית למנהיגות חברתית במרכז מנדל צפון. בעלת BA בתקשורת, רוח וחברה ובעיצוב תקשורת חזותית מהמרכז האקדמי לעיצוב וחינוך ויצ״ו חיפה. נשואה, אם ל-3 וסבתא ל-5.

אחת הטענות המושמעות ביותר נגד טיפוח מחוננים במערכת החינוך היא: "למה לתת למי שכבר יש לו", או במלים אחרות: מחוננים יגיעו למיצוי יכולותיהם בין אם יטופחו ובין אם לאו. למה להשקיע בהם כספים ומשאבים? הלא עדיף להשקיע בלקויי למידה, בבעלי קשיים רגשיים, ובעיקר – באלה שלא התברכו במה שמחוננים קיבלו כבר מילדותם.

פוסט זה יוכיח בדיוק את ההיפך: יש להשקיע בטיפוח מחוננים ולא רק מהטעם הפשוט, הבנאלי, שאותו נוטים לשכוח: כל ילד זכאי לחינוך שמתאים לו.

ד"ר חנה דויד היא יועצת לילדים מחוננים ולבני משפחותיהם. למדה לתואר ראשון במתמטיקה-פיזיקה ובספרות עברית באוניברסיטה העברית, ולתואר שני ב-Jewish Theological Seminary בניו יורק. הדוקטורט שלה הוא בפסיכולוגיה חינוכית – עם התמחות במחוננות (מקצועות משנה: הוראת המתמטיקה וחינוך), מאוניברסיטת מינכן. סיפוריה הראשונים נדפסו ב"מעריב לנוער" (מגיל 15) ועד כה פרסמה 20 ספרים ולמעלה מ-300 מאמרים.