פעילותה הגרעינית של איראן מככבת בכותרות כבר שנים, אף שעדיין לא ברור עד כמה טהרן קרובה לייצור פצצה. כישלונה היחסי של איראן בהסתרת שאיפותיה הגרעיניות עומד בניגוד בולט לניסיון של ישראל – המדינה הראשונה והיחידה במזרח התיכון שהשיגה נשק גרעיני – לשמור על עמימות בנושא.

בשנות ה־60 פיתחה ישראל את הפצצה תוך שמירה על סודיות כמעט מוחלטת – ואף הטעתה את ממשלת ארה"ב בנוגע למעשיה ולמטרותיה.

ראש הממשלה הראשון דוד בן־גוריון יזם את פרויקט הגרעין הישראלי במחצית השנייה של שנות ה־50, והקים את המתחם הגרעיני בדימונה בתקופה שבה רק שלוש מדינות בעולם החזיקו בנשק גרעיני. כעשור לאחר מכן, ערב מלחמת ששת הימים ב־1967, הרכיבה ישראל בחשאי את ההתקנים הגרעיניים הראשונים שלה.

אל מול התנגדות אמריקאית נחרצת בראשות הנשיא קנדי, מנהיגי ישראל היו נחושים להשיג את מטרתם. הם ראו בפרויקט הגרעין מחויבות להבטחת עתיד המדינה – מעין הבטחת "לעולם לא עוד" שעוצבה על ידי זכר השואה

אל מול התנגדות אמריקאית נחרצת בראשות הנשיא ג'ון קנדי, מנהיגי ישראל היו נחושים להשיג את מטרתם. הם ראו בפרויקט הגרעין מחויבות להבטחת עתיד המדינה – מעין הבטחת "לעולם לא עוד" שעוצבה על ידי זכר השואה. תעוזה, תחבלנות והטעיה היו היבטים מרכזיים של המסע הגרעיני חסר הפשרות של ישראל.

בחודש ינואר פרסם ארכיון הביטחון הלאומי של אוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון כרך אלקטרוני חדש הכולל 20 מסמכים על פרויקט הגרעין הישראלי. מסמכים אלו שופכים אור על היקף הידע של ממשלת ארה"ב בנוגע לסודות בדימונה ועל הדרכים שבהן ישראל הסתירה אותם.

מבט על הכור הגרעיני בדימונה (צילום: משה שי/פלאש90)

מלכתחילה תפסו מנהיגי ישראל את "פרויקט דימונה" כ"סוד בתוך סוד". הסוד הראשון היה הסכם הגרעין הישראלי–צרפתי מ־1957, שהוביל להקמת המתחם הגרעיני. שתי המדינות ניהלו את המשא והמתן על ההסכם בחשאיות מוחלטת, מתוך מודעות לרגישותו.

והיה גם סוד עמוק יותר: מתקן תת־קרקעי בן שש קומות לעיבוד מחדש של דלק גרעיני – או כפי שכונה לעיתים קרובות, מתקן להפרדת כימיקלים – שאִפשר לייצר פלוטוניום בדרגת נשק בחשאיות מוחלטת. רק מעטים בשני הצדדים – הישראלי והצרפתי – ידעו על קיומו של הסוד השני.

עד כה, הראיות הצביעו על כך שכאשר ארה"ב גילתה את קיומו של "פרויקט דימונה" בחודשים האחרונים של 1960, היא לא הייתה מודעת לסוד העמוק יותר

עד כה, הראיות הצביעו על כך שכאשר ארה"ב גילתה את קיומו של "פרויקט דימונה" בחודשים האחרונים של 1960, היא לא הייתה מודעת לסוד העמוק יותר. הדיונים הפנימיים בארה"ב התמקדו בניסיון להעריך את אופיו ואת מטרותיו של הפרויקט – האם מדובר בייצור נשק (כלומר, ייצור פלוטוניום), בייצור חשמל או במחקר.

אף שאחדים בוושינגטון חשדו כבר בהתחלה שמטרת הפרויקט היא ייצור נשק, הם לא יכלו להוכיח זאת – לא היה "אקדח מעשן". באופן כללי, ממשלת ארה"ב לא ידעה פרטים על ההסכם הסודי בין ישראל לצרפת, קל וחומר שהוא כולל מתקן לעיבוד מחדש בתכנון צרפתי, שבו יופק פלוטוניום בדרגת נשק על ידי הפרדתו מהדלק הגרעיני המשומש של הכור.

הפגנה נגד משלוח של פלוטוניום צבאי באזור שרבורג, צרפת, 30 בספטמבר 2004 (צילום: MYCHELE DANIAU / AFP)

חוסר הוודאות הזה משתקף בהערכה המודיעינית הלאומית המיוחדת הראשונה לגבי דימונה שהפיק ה־CIA ב־8 בדצמבר 1960. המסמך קבע באופן עובדתי: "ישראל עוסקת בבניית מתחם כור גרעיני בנגב, סמוך לבאר שבע". בהמשך המסמך מבהיר: "ניתן לפרש את מטרת המתחם בכמה אופנים, בהם מחקר, ייצור פלוטוניום, ייצור חשמל או שילוב של אלה".

המסמך אף מציין: "בהתבסס על כל הראיות הזמינות […] ייצור פלוטוניום לצורך נשק הוא לפחות אחת המטרות העיקריות של המאמץ הזה".

ממשל אייזנהאואר הציב שאלות קשות בפני ישראל בנוגע למטרות הפרויקט, אך השאלה מדוע הידע הזה לא הופיע במוצרים מודיעיניים מאוחרים יותר נותרת בגדר תעלומה

דוח מסווג נוסף, שנחשף לאחרונה תחת הכותרת "ייצור הפלוטוניום הישראלי", הוכן ב־2 בדצמבר 1960 על ידי ועדת המודיעין המשותפת לאנרגיה אטומית (JAEIC). המסמך מצביע על כך שגורמים אמריקאים ידעו יותר. הוא לא רק ציין את בניית הכור הגדול בסמוך לבאר שבע, אלא אף הדגיש כי הפרויקט כולל "מתקן להפרדת פלוטוניום".

המסמך לא הסביר כיצד הגיעה הוועדה למסקנה זו, אך עצם ציון קיומו של מתקן הפרדה הצביע על כך שמטרת הכור בדימונה אינה מחקר גרעיני אלא ייצור נשק. מסמך זה הוא אולי הדוח המודיעיני האמריקאי הראשון – או היחיד – שקבע במפורש שהפרויקט הצרפתי–ישראלי כלל מלכתחילה את שני הרכיבים הטכנולוגיים החיוניים לתוכנית נשק גרעיני: כור ייצור ומתקן להפרדת פלוטוניום.

קטע מדף הפתיחה של מסמך "ייצור הפלוטוניום הישראלי" משנת 1960 (צילום: ארכיון הביטחון הלאומי של אוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון)

אם המודיעין האמריקאי ידע – או לפחות הניח – שהמתקן בדימונה כולל יכולת עיבוד מחדש של דלק, הרי שהדבר השפיע על מדיניות ארה"ב. ממשל אייזנהאואר הציב שאלות קשות בפני ישראל בנוגע למטרות הפרויקט, אך השאלה מדוע הידע הזה לא הופיע במוצרים מודיעיניים מאוחרים יותר נותרת בגדר תעלומה – אלא אם כן המידע נשמר בסודיות כה רבה שרק בודדים היו מודעים לפרטים.

כל ההערכות המודיעיניות האמריקאיות לגבי דימונה, מ־1961 ועד 1967 לפחות, מתייחסות לנושא מתקן ההפרדה כעניין שתלוי בהחלטה עתידית של ישראל. למעשה, במחצית הראשונה של שנות ה־60 ואף מאוחר יותר, הן מחלקת המדינה והן ה־CIA אימצו במפורש את העמדה שלפיה לדימונה אין מתקן כזה.

בהצהרתו בכנסת ב־21 בדצמבר 1960, בתגובה ללחץ האמריקאי, אישר בן־גוריון את בנייתו של הכור בדימונה, אך התעקש כי מדובר ב"כור מחקרי […] שישרת צורכי תעשייה, חקלאות, רפואה ומדע"

בהצהרתו בכנסת ב־21 בדצמבר 1960, בתגובה ללחץ האמריקאי, אישר בן־גוריון את בנייתו של הכור בדימונה, אך התעקש כי מדובר ב"כור מחקרי […] שישרת צורכי תעשייה, חקלאות, רפואה ומדע". ממצאי המודיעין עוררו ספקות בממשל אייזנהאואר, והצהרותיו הפומביות שיקפו הפתעה בעת גילוי הכור. כשהכחיש את החתירה לנשק גרעיני, אמר בן־גוריון בזעם לשגריר האמריקאי אוגדן ריד: "אנחנו לא לוויין של אמריקה […] ולעולם לא נהיה".

הצהרתו של בן־גוריון הפכה בסיס לסיפור כיסוי ששימש את ישראל במשך שנים בכל ביקור של פקחים אמריקאים בדימונה. על פי הדוח מהביקור הראשון במאי 1961, מנכ"ל דימונה עמנואל (מנס) פרת אמר למדענים האמריקאים כי המטרה של פרויקט דימונה היא לצבור "ניסיון בבניית מתקן גרעיני שיכין את ישראל לייצור חשמל גרעיני בטווח הארוך", בהתבסס על כור מחקר בתכנון צרפתי.

ראש המשלה ושר הביטחון דוד בן־גוריון בלשכתו בקריה בתל אביב, 1 בספטמבר 1949 (צילום: לע"מ)

פרת טען בפני המבקרים האמריקאים כי דימונה היא מיזם טכנולוגי רחב היקף להכשרת מדענים ישראלים בהיבטי מחזור הדלק הגרעיני למטרות שלום. כדי להפוך את הנרטיב הזה לאמין, ישראל התחייבה למסע הטעיה מלא. הדבר דרש לא רק את הסתרת מתקן ההפרדה התת־קרקעי, אלא גם הסוואה של רכיבים נוספים באתר כדי לייצר תמונה אמינה אך שקרית של הכור ושימושיו.

המבצע היה מורכב הן מבחינה פוליטית והן מבחינה טכנית. לפני הגעתה של כל משלחת אמריקאית, "צוות דימונה" השקיע מאמצים במשך שבועות כדי להבטיח שההטעיה תהיה משכנעת. הדוחות החדשים על הביקורים בדימונה מסייעים להבין כיצד זה נעשה.

ב־1965 השלימה ישראל את הקמת מתקן ההפרדה התת־קרקעי הסודי; ב־1966 היא החלה לייצר פלוטוניום בדרגת נשק; וערב מלחמת 1967 היא הרכיבה את ההתקנים הגרעיניים הראשונים

בין 1961 ל־1969 ערכו האמריקאים שמונה ביקורות בדימונה, שבע מהן התקיימו לאחר שקנדי כפה על ישראל להסכים לביקורות סדירות ב־1963. עבור קנדי, הביקורים שירתו שתי מטרות: העברת מסרים פוליטיים וגישה למודיעין טכנולוגי. יורשו לינדון ג'ונסון המשיך במאמץ.

הפרסום החדש של הארכיון כולל את הדוחות המלאים, שסיווגם הוסר לאחרונה, מהביקורים של 1965 ו־1966, יחד עם דוח ראשוני מהביקור ב־1967. במהלך תקופה זו, ישראל הגיעה להישגים משמעותיים בתחום הגרעין.

תוכנית המשוערת של האתר בדימונה, מתוך מסמך הוועדה לאנרגיה אטומית משנת 1961 (צילום: ארכיון הביטחון הלאומי של אוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון)

ב־1965 השלימה ישראל את הקמת מתקן ההפרדה התת־קרקעי הסודי; ב־1966 היא החלה לייצר פלוטוניום בדרגת נשק; וערב מלחמת 1967 היא הרכיבה את ההתקנים הגרעיניים הראשונים שלה.

למרות זאת, כל הדוחות מהביקורים האמריקאיים מתקופה זו קבעו כי לא נמצאה כל ראיה ישירה או עקיפה לפעילות הקשורה לנשק גרעיני. בכל שלושת הביקורים הללו הצוותים האמריקאיים היו בטוחים במסקנותיהם.

הממצא המרכזי של דוח 1965 היה מסקנת הצוות כי אף שפרויקט דימונה אינו מראה "אפשרות של תוכנית לפיתוח נשק בטווח הקרוב", לכור "יש יכולת מצוינת לפיתוח ולייצור פלוטוניום, המצדיקה המשך ביקורים"

בעיית הפרדת הפלוטוניום הייתה דאגה מרכזית, אך הצוותים האמריקאיים לא מצאו ראיות למתקני הפרדה או ראיות עקיפות כלשהן – כמו פסולת רדיואקטיבית או תדירות של פינוי רכיבי דלק מהכור – שיכלו לרמז על עיבוד מחדש. עם זאת, הצוות האמריקאי הזהיר כי "בתוך 12–18 חודשים" ישראל עשויה להרכיב מתקן הפרדה ולהפוך את דימונה מכור מחקר למתקן לייצור נשק.

הממצא המרכזי של דוח 1965 היה מסקנת הצוות כי אף שפרויקט דימונה אינו מראה "אפשרות של תוכנית לפיתוח נשק בטווח הקרוב", לכור "יש יכולת מצוינת לפיתוח ולייצור פלוטוניום, המצדיקה המשך ביקורים במרווחי זמן שלא יעלו על שנה אחת".

עמנואל פרת (צילום: באדיבות המשפחה)

שאלה מרכזית הייתה מה ישראל מתכוונת לעשות בדלק המוקרן שמפונה מליבת הכור. פרת אמר למבקרים האמריקאים ב־1965 כי הדלק יוחזר ככל הנראה לצרפת לצורך עיבוד כימי, אך הוא "הותיר את הרושם שטרם ניתנה התייחסות מפורטת לבעיה זו".

כיום ידוע לנו שהיה מדובר בהטעיה. ישראל מעולם לא החזירה דלק משומש לצרפת. תחת זאת, היא עיבדה מחדש את ליבת הכור המוקרנת מדי שישה חודשים.

התזכיר של ראש הלשכה תומאס יוז חשף כי מקורות מת"א דיווחו שישראל כבר השלימה – או עומדת להשלים – את בנייתו של המתקן להפרדת פלוטוניום, שהמתקן נמצא בדימונה, ושהכור פועל במלואו למטרות ייצור נשק

הדוח של 1966 והמכתב המצורף של הוועדה לאנרגיה אטומית ציינו אפשרות של הטעיה ישראלית מכוונת ואפשרות של מתקן עיבוד מחדש המוסתר באתר, או של כור נוסף במקום אחר בישראל. הוועדה הודתה כי קיימת "אפשרות קלושה שהכור הופעל כדי לייצר כשלושה קילוגרמים של פלוטוניום מאז הביקור האחרון בינואר 1965".

הוועדה המליצה כי המודיעין האמריקאי "יקיים מעקב רציף על כל שטח המדינה כדי לקבוע אם קיים או מוקם מתקן שכזה".

דוח של הלשכה למודיעין ומחקר (INR) של מחלקת המדינה מ־9 במרץ 1967 סיפק מידע נפיץ. המסמך נותר מצונזר במידה רבה, אך התזכיר של ראש הלשכה תומאס יוז חשף כי מקורות מתל אביב דיווחו שישראל כבר השלימה – או עומדת להשלים – את בנייתו של המתקן להפרדת פלוטוניום, שהמתקן נמצא בדימונה, ושכור דימונה פועל במלואו למטרות ייצור נשק.

הכור הגריעיני בדימונה ב־2013 (צילום: Eddie Gerald via Alamy)

על פי הדוח, המקור גם ציין כי ישראל תוכל להרכיב נשק גרעיני בתוך שישה עד שמונה שבועות.

הטענות הללו היו דרמטיות. ראשית, הן סתרו מן היסוד את ההערכה האמריקאית הרווחת בנוגע למצב תוכנית הגרעין הישראלית. שנית, הן הצביעו על קיומו של מבצע הטעיה ישראלי רחב בדימונה, שנועד להוליך שולל את צוותי הביקורת האמריקאים.

יוז הטיל ספק בטענת המקור שישראל תוכל לייצר נשק בתוך שישה עד שמונה שבועות, אך לא שלל את האפשרות שצרפת "עשויה להיות מוכנה לערוך ניסוי בהתקן גרעיני ישראלי מבלי לייחסו לישראל, או שישראל בעצמה עשויה להרכיב ולאגור מספר קטן של התקנים שלא נוסו".

יוז המליץ שצוות הביקורת האמריקאי הבא ינסה לבדוק את אמיתותן של הטענות, והציע "לטפח" את המקורות הישראלים כדי לראות אם ניתן להשיג מהם מידע נוסף

יוז המליץ שצוות הביקורת האמריקאי הבא ינסה לבדוק את אמיתותן של הטענות, והציע "לטפח" את המקורות הישראלים כדי לראות אם ניתן להשיג מהם מידע נוסף.

בסוף אפריל 1967, שישה שבועות לאחר פרסום התזכיר, ביקר צוות אמריקאי בדימונה. לא ידוע מה הוא ידע על הדוח של הלשכה למודיעין ומחקר. הדוח המלא שלו נותר מסווג, אך הדאגות בנוגע לעיבוד מחדש של דלק מוקרן היו בראש מעייניהם.

הערות מדף הסיכום של הדוח מאפריל 1967, "דיווח על הביקור באתרים לאנרגיה אטומית בישראל" (צילום: ארכיון הביטחון הלאומי של אוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון)

הדוח הראשוני של 1967 נוסח בשפה נחרצת ובוטחת, ולא הותיר מקום לספק בנוגע לאפשרות של הטעיה. בנוגע לעיבוד מחדש צוין: "לא קיים או מוקם מתקן להפרדת דלק מוקרן בקריה למחקר גרעיני בנגב".

הצוות האמריקאי קיבל את הצהרות ישראל כמו שהן, וקבע כי הקריה בדימונה בדרכה להפוך למרכז אקדמי וחינוכי לקידום המדע והטכנולוגיה. בפועל הם הוטעו, שכן הם לא היו מודעים להיקף התחבולות הישראליות להסוואת הפעילות האמיתית בדימונה.

כעבור כחודש, כאשר המשבר של 1967 במזרח התיכון הגיע לשיאו, ישראל גיבשה תוכנית מגירה לפיצוץ התקן גרעיני כהדגמת יכולת חדשה, במקרה של "התרחיש הקיצוני ביותר", שבו קיומה של ישראל יהיה בסכנה

כעבור כחודש, כאשר המשבר של 1967 במזרח התיכון הגיע לשיאו, ישראל גיבשה תוכנית מגירה לפיצוץ התקן גרעיני כהדגמת יכולת חדשה, במקרה של "התרחיש הקיצוני ביותר", שבו קיומה של ישראל יהיה בסכנה חמורה. לשם כך הרכיבה ישראל לראשונה שניים או שלושה התקני פיצוץ גרעיני. אתר ההרכבה היה במקום אחר בישראל, אך הצוות השתמש בליבות פלוטוניום שיוצרו בדימונה.

איש מבחוץ לא ידע או חשד בכך באותו הזמן, והדבר התגלה רק ב־2017 – 50 שנה לאחר מלחמת ששת הימים, כאשר עדותו של אחד הגורמים המרכזיים בפרויקט פורסמה לאחר מותו.

ראש הממשלה גולדה מאיר לוחצת את ידו של נשיא ארה"ב ריצ'רד ניקסון, 24 באוקטובר 1970 (צילום: ARNOLD SACHS / AFP)

עדיין נותרו שאלות פתוחות רבות בנוגע להיסטוריה הזו: כיצד ייתכן שמדענים אמריקאים מקצועיים ומיומנים הוטעו במשך שנים? מתי בדיוק וכיצד גילתה ארה"ב את האמת? ולבסוף, האם כל גורמי הממשל האמריקאי הלכו שולל לחלוטין, או שמא היו אחדים שחשו את האמת אך התעלמו ממנה?

ישראל היא מעצמה גרעינית ייחודית. בעוד כל שאר מעצמות הגרעין פרסמו את מעמדן בפומבי, ישראל לא עשתה זאת. הסכם סודי שנחתם ב־1969 בין נשיא ארה"ב ריצ'רד ניקסון לראש ממשלת ישראל גולדה מאיר סיפק לישראל כיסוי. עמימות הפכה למגן של ייחודיות הגרעין הישראלית, ועד היום ישראל מסרבת לאשר או להכחיש את מעמדה הגרעיני.

מאז שנחתם ההסכם הסודי, אף נשיא אמריקאי לא הכיר רשמית בהסכם או בקיומה של פצצה ישראלית, ובוודאי שלא הפעיל לחץ על ישראל לחתום על האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני

שתי המדינות עדיין מעדיפות להעלים עין, כאילו האירועים הללו מעולם לא קרו. מאז שנחתם ההסכם הסודי, אף נשיא אמריקאי לא הכיר רשמית בהסכם או בקיומה של פצצה ישראלית, ובוודאי שלא הפעיל לחץ על ישראל לחתום על האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני.

באופן אירוני, ייתכן שאיראן מחקה כעת את האסטרטגיה משנות ה־60 של היריבה המושבעת שלה, בהתקרבות ליכולת ייצור נשק גרעיני מבלי לבצע ניסויים. קרבתה של טהרן להתקן גרעיני כיום עשויה להיות דומה למצבה של ישראל ב־1967 – מרחק של שבועות ספורים בלבד.

עובדים בכור באראכ, איראן, דצמבר 2019 (צילום: Atomic Energy Organization of Iran via AP)

אף שהעולם כולו יודע רבות על ייצור האורניום המועשר של איראן, דרגת התקדמותה בהפיכתו לנשק ומידת קרבתה של טהרן להתקן מורכב ומוכן הן נושא אחר לגמרי.

המסמכים משנת 1960 ואילך שהותרו לפרסום לאחרונה הם תזכורת מפכחת לקושי בגיבוש הערכה מדויקת של תוכנית נשק גרעיני של מדינה כלשהי.

הכתבה תורגמה לעברית מהמגזין האמריקאי Foreign Policy.
אבנר כהן הוא פרופסור ללימודי מניעת הפצת נשק גרעיני וטרור במכון מידלברי ללימודים בינלאומיים במונטריי, קליפורניה. בין ספריו: "ישראל והפצצה" ו־"The Worst-Kept Secret: Israel's Bargain With the Bomb". ויליאם בר הוא מנהל פרויקט התיעוד הגרעיני בארכיון הביטחון הלאומי של אוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון.