בין הדרישות החוזרות ונשנות להקים ועדת חקירה ממלכתית, לקחת אחריות ולהסיק מסקנות, צפה ועולה בתדירות גבוהה גם ההצעה לבנימין נתניהו לבוא לניר עוז, הקיבוץ שהפך לסמל האסון הלאומי של 7 באוקטובר. בעוד הדרישות הראשונות משויכות לרובד הממלכתי לאומי, ההצעה משויכת לרובד האישי.

נתניהו יודע היטב מדוע הוא לא מוכן להסכים להקמת ועדת החקירה, וזה לא בגלל הנרטיב החדש של אי-אמון בנשיא בית המשפט העליון, שעל-פי החוק ממנה את חברי הוועדה. הסיבה האמתית לכך היא שהוא מכיר את הכתוב בדו"ח ועדת אסון השריפה בכרמל, אסון מירון ומכתב האזהרה של ועדת הצוללות בהם הוא כראש ממשלה נמצא אחראי גם כשלא משכו בדש מעילו כפי טענתו.

הסיבה האמיתית לסירוב נתניהו להקמת ועדת החקירה, היא היכרותו עם דו"ח ועדת אסון השריפה בכרמל, אסון מירון ומכתב האזהרה בוועדת הצוללות – בהם נמצא אחראי, כרה"מ, גם כשלא משכו בדש מעילו לטענתו

גם לא נשכחה התובנה שהטיח בזמנו באהוד אולמרט על אחריותו בהיותו ראש ממשלה. לכן, למה לו ליזום בעצמו הקמתה של ועדה שלבטח תבקר אותו בחריפות על המחדלים שהובילו לאסון הלאומי.

אותם הדברים ניתן לומר לגבי הרובד האישי, שהוא אמנם וולונטרי אבל איננו משולל הגיון כאשר מדובר במנהיג מדינה המתבקש מדי פעם להציג דוגמה אישית. אלא שבמקרה זה מותר לשאול מדוע בעצם ההצעה הזו מועלית בכלל; האם היא תשנה את השקפותיו של נתניהו מזה ושל חברי ניר עוז מזה? האם מישהו מצפה כי דווקא שם הוא יתנצל? בכל שנותיו כראש הממשלה, במהלכן יישובי עוטף עזה היו מטרה להפגזות, חבלות ופרובוקציות מעבר לגבול, נתניהו לא טרח להגיע לביקור הזדהות באחד מקיבוצי או מושבי העוטף.

במקרים הבודדים שהגיע לאזור זה היה לעיר שדרות, מעוז תומכיו, אליה היה מזמן גם את ראשי הישובים הכפריים. לכן, הציפייה כי ישנה מאורחותיו דווקא בימים של שבר לאומי היא נאיבית ומנותקת מהמציאות. לא מיותר לציין בהקשר זה כי בכל חודשי המלחמה הארוכים הוא גם נמנע לבקר את יישובי הגליל החרבים או את תושביהם שהפכו לפליטים בארצם.

למושא הערצתו וינסטון צ'רצ'יל זה לא קרה. בחודשי הבליץ הגרמני ב-1940 במהלכם הופצצו ערי בריטניה בהפצצות שגרמו לנזקים כבדים בנפש ורכוש, נהג צ'רצ'יל לבד או בליווי אשתו, לסייר ולפקוד את האתרים ההרוסים, בהפגינו ללא חשש נוכחות מנהיגותית תוך הזדהות בשטח עם האוכלוסייה הנפגעת.

בחודשי הבליץ הגרמני ב-1940, במהלכם הופצצו ערי בריטניה, נהג צ'רצ'יל, מושא הערצתו של נתניהו, לסייר באתרים ההרוסים, בהפגינו נוכחות מנהיגותית והזדהות עם האוכלוסייה הנפגעת

ואולם, המובן והמצופה ממנהיג פוליטי, לא כל שכן מנהיג מדינה, מקוטלג אצל נתניהו כמעשה אותו צריך לשקול ולהעריך בהתאם לתועלותיו התדמיתיות ויחסי הציבור הנלווים.

כך זה נראה כאשר הגיע לכפר עזה בסוף נובמבר 23' לא כראש ממשלה שבא עם מלווים לסקור את ההריסות ולקבל החלטות, אלא כמלווה של אילון מאסק, שהגיע להתרשם מהחורבן.

נתניהו הוא לא האיש שיעמוד כמו יואב גלנט, חמור סבר ופיו חתום, מול אשה ששכלה בני משפחתה בניר עוז והטיחה בו האשמות קשות על התנהלות המדינה ביום הארור. הוא גם לא ישב דומם כמו אריק שרון בבית משפחת משה זר בשומרון שאיבדו את בנם באינתיפאדה השנייה והטיחו בו את זעמם על המתרחש באזור. את המשפחות השכולות והחטופות נהג נתניהו לפגוש עם יועציו ליד השולחן בקריה, כשלצדו ישובה שרה אשתו.

קוד התנהגות זה הוא שמנחה אותו גם בנושא החזרת החטופים. במקום שזו תהיה מטרת העל הראשונה, היא הפכה לשיקול תדמיתי, המשולב בהבטחה המוקדמת לחסל את חמאס, כאשר לכל ברור כי מבחינת ארגון הטרור כל חטוף הוא אוצר שלא יסולא בפז.

כך זונחים בהינף יד את האתוס הישראלי של אי הפקרת שבויים בשטחי אויב ושל פדיון שבויים, ואת דרך פעילותן של כל ממשלות ישראל בכל פעם שישראלים נקלעים לצרה בחו"ל. והרי כך נהג נתניהו עצמו לפני כשלושה חודשים כאשר שקל לשלוח יחידת צה"ל בטרם אורגנה רכבת אווירית לחלץ את אוהדי כדורגל של מכבי ת"א שהותקפו על ידי מוסלמים בחוצות אמסטרדם.

בניגוד למצופה ממנהיג מדינה, נתניהו הגיע לכפר עזה רק בסוף נובמבר 23' – לא כראש ממשלה שבא עם מלווים לסקור את ההריסות ולקבל החלטות, אלא כמלווה של אילון מאסק, שהגיע להתרשם מהחורבן

צריך להציג את הדברים כהווייתם: אסור לראש ממשלה בישראל לשקול שיקולים פוליטיים פנימיים כאשר על הכף מונחים גורלם של ישראלים חיים או מתים, כי החישוב של התועלות המיידיות לעולם לא יהיה שקול לאבדן ערכי יסוד שהנחו את מדינת ישראל מראשיתה. לדברים חשיבות עליונה לנוכח הנסיבות והתוצאות הטרגיות של אסון 7 באוקטובר.

בצלאל לביא הוא בעל תואר שני ביחסים בינ"ל ומדעי המדינה מהאוניברסיטה העברית. בכתיבה פובליציסטית עושה שימוש גם באירועים היסטוריים כדי לדון ולנתח אירועי דיומא שוטפים בארץ ובעולם.