זה די ברור שדונלד טראמפ הצליח לבלבל הרבה אנשים, גם חכמים ונבונים, כולל אצלנו. רואים אותו כלא-יציב עד מוטרף, כסוכן של כאוס ואי-יציבות, נתון למצבי-רוח שמכתיבים את מהלכיו. בקצרה, דמות מוטרפת ומסוכנת. האדם האחרון שהעולם צריך כראש מעצמת-העל שלו.

ההיסטוריה מלאה בדמויות קיצוניות, אף מוטרפות, שהגיעו לשלטון והביאו לטירוף מערכות עם נזקי ענק. אבל רוב רובם (אף אם לא כולם) לא נבחרו בבחירות חופשיות של אמת.

ההיסטוריה מלאה בדמויות קיצוניות, אף מוטרפות, שהגיעו לשלטון והביאו לטירוף מערכות עם נזקי ענק. אבל רוב רובם (אף אם לא כולם) לא נבחרו בבחירות חופשיות של אמת

כמו כן, בעבר מועמדים לא היו נתונים לבחינה היסודית שתנאי המודרנה מעניקים לבוחר של היום. הבוחר רואה את המועמד ושומע אותו בסלון ביתו יום אחר יום, קורא עליו ושומע אודותיו כל הזמן. יתר על כן, במקרה הספציפי הזה יש לציבור את מקור המידע הנוסף על קדנציה קודמת שלו.

שליטים מוטרפים גם לא היו כאלה שכבר הפסידו בעבר בחירות וחיכו בסבלנות להזדמנות הבאה. מי שכזה הוא בבירור עם יכולת שליטה עצמית וסבלנות – יודע לספוג הפסד בלי לשבור את הכלים.

טראמפ, כאדם, הוא שחקן בתיאטרון החיים ונהנה מכך. כולל להדהים אנשים באמירות מקפיצות, ויש לו עכשיו את הבמה המרכזית של העולם – חלומו של כל שחקן. יש בו גם יותר מקורטוב של מגלומניה, שלא בלתי שכיח אצל דמויות מסוגו.

הנקודה היותר מעניינת בכל זה היא שהקהל הרחב בארה"ב הבין את כל זה. הוא מתייחס אל טראמפ עניינית, לפי רעיונותיו, עברו, הערכת כישרונותיו וכד' – תוך שהם גם נהנים מאחת ההצגות הטובות בתבל. הבוחר האמריקאי מוכן שמישהו יטלטל קצת את המערכות בארצו, שאולי התאבנו ומצריכות ריענון או בחינה מחדש, וטראמפ נראה לו האיש המתאים ביותר לכך.

על אף התדמית הכאוטית שהוא מקרין, המהלכים של טראמפ הם ככל הנראה מחושבים לגמרי ונועדו להשיג דברים מוגדרים. יש רצון ברור מצדו להפתיע ולא לפעול באופני חשיבה מקובעים, וזה ככל כנראה מה שהרבה מהבוחרים בארה"ב מצפים ממנו. חשיבה מקורית ונועזת מחוץ לקופסה.

זו התמונה הכללית. ומה ביחס אלינו? זה ברור שטראמפ מתייחס ברצינות תהומית לענייני ישראל. זו עובדה מדהימה בזכות עצמה – אף אם כבר התרגלנו פה ליחס המיוחד לישראל בארה"ב ולא מתרגשים מזה. וכך אנו עדים לכך שנשיא המעצמה הגדולה בתבל, עם שלל בעיותיה הרבות והעצומות, מקדיש זמן ותשומת-לב רבים לעניין לוקלי במהותו כמו זה של החטופים.

ההתעסקות ביחסי ישראל ושכניה כבר יותר מובנת, כי זו אחת הבעיות הפתוחות של העולם וגם חלק מהאינטרסים של ארה"ב במזרח התיכון, בו ישראל היא בעלת בריתה הקרובה ביותר. אבל אפילו כאן יש הרגשה שהמשקל שניתן לישראל וענייניה ע"י נשיאים בארה"ב חורג ממה שהוא אמור להיות על בסיס חשיבות בלבד. לתופעה זו אפשר למצוא הסברים, כמו מרכזיות "הסיפור היהודי" עצמו, אך זה נושא אחר.

זו עובדה מדהימה שטראמפ מתייחס ברצינות תהומית לישראל. אנו עדים לכך שנשיא המעצמה הגדולה בתבל, עם שלל בעיותיה, מקדיש זמן ותשומת-לב רבים לעניין לוקלי במהותו כמו זה של החטופים

טראמפ הולך להפתיע הרבה אצלנו, בייחוד את אלה שקנו את התדמית הפולקלוריסטית עליו, כלא שקול ולא יציב. אבל מה שזכור לנו ממנו מהקדנציה הקודמת שלו זה "הסכמי אברהם" ו"תוכנית המאה" – שניהם בכיוון של שלום והסדרה. זה גם כיוון הפעולה הצפוי ממנו עתה.

ועוד נקודה חשובה: ממנו בנימין נתניהו באמת מפחד. הוא כאילו ציפה לו, כידיד קרוב, ואמור לשמוח שנבחר, אך זה רק "בכאילו". עם טראמפ ביבי לא יעז לעשות תרגילים – כאלה שעם ג'ו ביידן הג'נטלמן עבדו. מה שקרה זה עתה, באופן ההתייחסות של טראמפ לוולודימיר זלנסקי, מבהיר זאת בחדות (אף שגם במקרה ההוא עמדו שיקולים וחישובים קרים מאחורי התיאטרליות).

אלה שביבי נתון בידיהם פה – הקיצוניים הלאומנים – למדו זאת לאחרונה בדרך הקשה. העסקה עם חמאס הייתה הודות ללחץ של טראמפ. בימים אחרים האולטימטום של איתמר בן-גביר ושל בצלאל סמוטריץ' היה מצליח ומרתיע את נתניהו, כי הוא מסכן את שלטונו – שזה הדבר היקר לו מכל. אבל כשזה טראמפ שמעורב, או ליתר דיוק מכתיב, זה כבר סיפור אחר. החטופים ששוחררו חייבים במידה רבה את חירותם לטראמפ. אלמלא הוא, נתניהו היה מוצא דרכים לעכב, כפי שעשה תקופה ארוכה בזמן ביידן.

בראייה כללית, זהו השינוי הגדול שמחכה לנו. דה פקטו, נתניהו כבר לא ראש ממשלת ישראל אלא במעמד של מושל המדינה ה-51 של ארה"ב. בפועל, ישראל היא כבר מזמן לא באמת עצמאית. היא הפכה מכורח הנסיבות לבת-חסות של ארה"ב. ההבדל עתה הוא שעם טראמפ זה גם לא ממוסך. לו אין סבלנות למשחקים. הוא הפך עצמו למנהלה האסטרטגי בפועל של ישראל. לביבי, שמבין היטב אנשים כמו טראמפ, המסר ברור היטב.

נתניהו, דה פקטו, כבר לא רה"מ ישראל אלא במעמד מושל המדינה ה-51 של ארה"ב. בפועל, ישראל מזמן לא באמת עצמאית. היא הפכה מכורח הנסיבות לבת-חסות של ארה"ב. ההבדל עתה הוא שעם טראמפ זה לא ממוסך

לנוכח ההידרדרות הפנימית החמורה בישראל בשנתיים האחרונות, כשישראל צועדת בעיניים פקוחות לקראת קרע חברתי ומשבר פנימי וכן מתרחש בה ניסיון להפיכה משטרית, אנחנו צריכים לקוות, שכמו בהתערבותו בעניין החטופים, טראמפ ימשיך לעזור לנו להציל אותנו מעצמנו. בייחוד מממשלתנו הנוכחית.

מנחם ברג הוא פרופסור (אמריטוס) באוניברסיטת חיפה בחוג לסטטיסטיקה ושימש בעבר כראש החוג. תחום מחקרו: ניתוח סיכונים. שימש גם בעבר כראש התכנית ללימודי אקטואריה באוניברסיטת חיפה.