לרגל יום הולדתי שחל השבוע קבלו את הסיפור הבא:

הורי התחתנו מתישהו בתחילת מלחמת העולם השנייה או ממש לפניה. כשהגרמנים פלשו לרומניה, אמי הייתה בשבועות הראשונים להריונה והחליטה להפיל את העובר. היא אמרה לאבי שלעולם כזה היא לא מוכנה להביא ילדים.

כשאני חושב על כך כיום אני מעריץ אותה על החלטתה – כמה אומץ, כמה אופי וכמה הקרבה צריכים להיות באשה כדי לומר דבר כזה, על אחת כמה וכמה כשמדובר בימים הרחוקים ההם, כשאופקי המחשבה המקובלת היו צרים יותר מכפי שהם כיום.

כשאני חושב על כך שאמי רצתה להפיל את העובר כשהרתה בתחילת מלחה"ע ה-2 כדי לא להביא ילדים לעולם כזה, אני מעריץ אותה על החלטתה – כמה אומץ, אופי והקרבה צריכים להיות באשה כדי לרצות דבר כזה

גם כיום, לפי תפיסתי, העולם הולך ונעשה בלתי ראוי למגורי אדם, וזו רק ההתחלה – אני פוחד לחשוב איך הוא ייראה בעתיד הלא-רחוק מבחינת זיהום, אקלים ופוליטיקה.

כשאני חושב על כך, אני שמח שאני כבר בחלק האחרון של חיי.

הפוסט הראשון שפרסמתי כאן, בזירת הבלוגים של "זמן ישראל", ביוני 2019, נקרא "הבאת ילדים לעולם עדיין לא מוכרת כמעשה פלילי, ואולי חבל שכך" – שם קצת ארוך, ללא ספק, אבל מבטא את הרעיון המרכזי שבו.

על כן לילדיי נהגתי ועדיין אני נוהג לומר: "מי מכם שעדיין לא הביא ילדים לעולם – תחשבו היטב אם לעולם כזה אתם רוצים להביא אותם".

ואז אני מצטט, שוב, את הסבתא שלהם, אמא שלי.

*  *  *

עד סוף המלחמה הפילה אמי עוד חמש פעמים – כך סיפרה לי. שש הפלות בסך הכל.

הזמן חלף לאיטו והמלחמה הסתיימה, אבל במקביל החמיר מצבה הבריאותי של אמי, מצב בריאותי שמעולם לא היה ממש טוב.

כשהחליטה אחרי המלחמה להיכנס להריון נאמר לה על ידי רופאים שונים שטיפלו בה ברומניה שלנוכח מצבה הבריאותי אסור לה ללדת, כי גופה לא יעמוד בזה. בכאב-לב היא נכנעה וויתרה.

עד סוף המלחמה הפילה אמי עוד חמש פעמים – כך סיפרה לי. שש הפלות בסך הכל. כשהחליטה אחרי המלחמה להיכנס להריון נאמר לה על ידי רופאים שונים ברומניה שלנוכח מצבה הבריאותי אסור לה ללדת

ב-1949 עלו אמי ואבי לישראל אחרי שברחו מרומניה בדרך לא חוקית. כאן פגשה אמי פרופסור לרפואה שהיה מנהל המחלקה בה אושפזה, בבית החולים בילינסון. הוא לקח אותה לטיפולו, ובין השאר גם אמר לה שאם היא רוצה – היא תלד גם תלד, ויהי מה.

"את תיכנסי להיריון", הוא אמר לה לפי מה שסיפרה לי, "אני אשגיח עליך במהלך ההיריון ואת תלדי בשעה טובה והכל יהיה בסדר".

וכך היה – היא נכנסה להיריון, הפרופסור השגיח עליה במהלכו, ובסופו של דבר היא ילדה אותי בניתוח קיסרי.

הדי בן-עמר התינוק (צילום: באדיבות המצולם)

*  *  *

כשהגעתי לגיל חמש, החל אבי להסיע אותי באותם חגים בהם מקובל במדינת ישראל לתת שי, דהיינו – בראש השנה ובפסח – לכתובת מסוימת בתל-אביב. הוא נתן בידי בכל פעם כזו קרטון עם שני בקבוקי יין לחג – תמיד היה זה קרטון ובו שני בקבוקי יין – ואמר: "תעלה לקומה כזו וכזו, תדפוק על הדלת, ולפרופסור שיפתח לך את הדלת תן את הקרטון ביד ותגיד לו שזה ממשפחת בן-עמר".

וכך עשיתי.

האיש שפתח לי את הדלת לקח תמיד את הקרטון שהושטתי לו, וראיתי בעיניו שאין לו מושג מי אני ולמה אני דוחף לו קרטון בקבוקי יין ליד.

כשאמרתי "זה ממשפחת בן-עמר" תמיד נדמה היה לי שמתרוממת לו גבה בתמיהה, אבל אבא שלי היה מאושר מכל פעם כזו שבה הבאנו שי, אז המשכנו בזה. המשכנו בזה עד שעם השנים הפרופסור ההוא לרפואה הלך בדרך כל בשר, שאין פירושו שעשו ממנו נקניק אלא שהוא נפטר.

ב-1949 עלו אמי ואבי לישראל אחרי שברחו מרומניה בדרך לא חוקית. כאן פגשה אמי פרופסור, מנהל המחלקה בה אושפזה בבילינסון. הוא לקח אותה לטיפולו, ובין השאר אמר לה שאם היא רוצה – היא תלד גם תלד

*  *  *

הרבה שנים עברו מאז, הפרופסור ההוא מת מזמן, כאמור, וגם הוריי הלכו לעולמם, אבל מכל אלה נשאר בלבי חלום קטן: שאני מוצא מה היה שמו של הפרופסור ההוא, ואז לפי שמו אני מוצא את המקום שבו הוא קבור, וכמו בילדותי, פעמיים בשנה – בראש השנה ובפסח – אני עולה לקברו.

ושם הייתי סוגר איתו חשבון.

למה לעזאזל הוא היה צריך להתערב? למה בכלל הוא היה צריך לדחוף את האף לעניינים לא-שלו?

"הזמן של הדי בן-עמר" הוא בלוג אישי בזמן ישראל, הכולל סיפורים ורשמים. הדי בן-עמר הוא סופר וחבר יד חנה, שפרסם ספרים כמו "בשם שמים" ו"הביוגרפיה החולנית של הדי בן-עמר", ומביא בכתביו סיפורים אמיתיים מהחיים המשלבים הומור וביקורת.