ב-4 באפריל 1967, שנה בדיוק לפני שנרצח, נשא מרטין לותר קינג את אחד הנאומים החשובים בחייו: "מעבר לווייטנאם: זמן לשבור את השתיקה", בכנסיית ריברסייד בניו יורק.

בנאום זה, קינג שבר שתיקה והביע התנגדות נחרצת למלחמת וייטנאם, תוך שהוא קורא להפסקת ההפצצות ולהסכם שלום מיידי. הוא תיאר את המלחמה כבלתי דמוקרטית, לא מעשית ולא צודקת, והזהיר מפני השלכותיה על החברה האמריקאית ועל העולם כולו.

בנאומו בריברסייד שבר לותר קינג שתיקה והביע התנגדות נחרצת למלחמת וייטנאם, תוך קריאה להפסקת ההפצצות ולהסכם שלום מיידי. הוא תיאר את המלחמה כבלתי דמוקרטית, לא מעשית ולא צודקת

הנאום הזה, הוא טקסט מטלטל שדבריו מהדהדים גם היום – במיוחד עבורנו בישראל, בעיצומו של משבר מוסרי ופוליטי עמוק. בעבר תרגמתי את כל הנאום לעברית. אבל החלטתי להדגיש בפוסט קצר את המקבילות בינו לבין המציאות במדינת ישראל של 2025.

כשאני קורא את מילותיו של קינג, אני מוצא בהן השראה למאבקים שלנו כאן ועכשיו: המאבק לשחרור החטופים המוחזקים בידי חמאס והמאבק לשימור הדמוקרטיה הישראלית מול כוחות שמאיימים לערער אותה. כמו קינג, גם אנחנו ניצבים בצומת היסטורי שבו שתיקה היא בגידה, ועלינו לשאול את עצמנו – האם נמשיך לעמוד מנגד, או שנרים קול ונפעל?

קינג פתח את נאומו במילים שנחרטו בזיכרון הקולקטיבי:

"מגיע זמן שבו שתיקה היא בגידה".

עבורו, השתיקה בנוגע למלחמת וייטנאם הייתה שותפות אילמת בהרס – הרס של חיי אדם, של ערכים ושל תקווה. בישראל של 2025, השתיקה שלנו מול המצב הנוכחי היא לא פחות חמורה.

59 חטופים עדיין מוחזקים בעזה, משפחותיהם ממתינות בייאוש לתשובות, והממשלה משתרכת מאחורי אינטרסים פוליטיים במקום לפעול בנחישות לשחרורם. במקביל, הדמוקרטיה הישראלית נמצאת תחת מתקפה – חוקים שמגבילים את חופש הביטוי, ניסיונות לערער את עצמאות בית המשפט, והתגברות השיח המפלג והאלים.

קינג פתח את נאומו במילים שנחרטו בזיכרון הקולקטיבי: "מגיע זמן שבו שתיקה היא בגידה". עבורו, השתיקה בנוגע למלחמת וייטנאם הייתה שותפות אילמת בהרס – הרס של חיי אדם, של ערכים ושל תקווה

כשקינג דיבר על הצורך לשבור את השתיקה, הוא הדגיש ש"המשימה שאליה הן קוראות לנו היא הקשה ביותר", אך הכרחית. גם בישראל, המחאה אינה קלה. היא דורשת מאיתנו להתמודד עם האשמות בחוסר פטריוטיות, עם פחד מהשלכות אישיות ועם תחושת חוסר האונים מול ממסד חזק.

אבל אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להיכנע. צריך לומר באופן ברור, הפקרת החטופים בטענה שהמחיר גבוה מדי, היא עוולה מוסרית. המשך החקיקה הדורסנית שנועדה אך ורק לשחוק את הדמוקרטיה, היא עוולה מוסרית. העלמת עין מהאלימות בחברה הישראלית, היא עוולה מוסרית. השלמה עם הסתה פרועה על ידי ממשלה כנגד חצי מהציבור, היא עוולה מוסרית. השלמה עם השתמטות משירות של החרדים, היא עוולה מוסרית. השלמה עם הסיפוח הזוחל של יהודה ושומרון, קידוש האדמה מעל האדם, היא עוולה מוסרית.

קל מאוד לזהות עוולות אלו, כולן עטופות ומוגשות בשכבות עבות של הגיון, ריאל פוליטיק ושיחדש אורווליאני ("ניצחון מוחלט", "הגירה מרצון", "רפורמה משפטית", "לחץ צבאי משחרר חטופים", "פילדלפי לנצח", "צריך להתפשר על עקרונות", "סובלים אבל לא מתים", ועוד הרבה).

אחד הטיעונים המרכזיים של קינג היה הקשר הישיר בין המלחמה בווייטנאם לבין העוולות החברתיות באמריקה. הוא אמר:

"נאלצתי יותר ויותר לראות במלחמה אויב של העניים ולתקוף אותה ככזו".

הוא תיאר כיצד משאבים שהיו אמורים לשמש לשיקום העניים הופנו למימון המלחמה, וכיצד צעירים שחורים נשלחו למות במלחמה שבה לא מצאו את החירויות שהובטחו להם בבית.

בישראל אנו רואים דפוס דומה: המשאבים המופנים למלחמות, לשימור והרחבת הכיבוש ולסכסוכים מתמשכים, באים על חשבון השקעה בחינוך, ברווחה ובבריאות. המאבק לשחרור החטופים אינו רק עניין צבאי – הוא עניין מוסרי שדורש מאתנו להשקיע את כל כוחנו כחברה, ולא להסתפק בהבטחות ריקות.

גם בישראל, המחאה אינה קלה. היא דורשת להתמודד עם האשמות בחוסר פטריוטיות, עם פחד מהשלכות אישיות ועם תחושת חוסר האונים מול ממסד חזק. אבל אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להיכנע

קינג גם הזהיר מפני האלימות כפתרון:

"ידעתי שלעולם לא אוכל להרים שוב את קולי נגד האלימות של המדוכאים בגטאות מבלי שאדבר תחילה בצורה ברורה אל המפיץ הגדול ביותר של האלימות בעולם כיום – ממשלתי שלי".

בישראל אנו חייבים לשאול – האם האלימות המתמשכת היא הפתרון היחיד? האם לא הגיע הזמן לחפש דרך של הסכמים, שתשחרר את החטופים ותביא ליציבות אמיתית? סיסמאות "הניצחון המוחלט" לא מציעות פתרון אלא רק מלחמה לנצח. כאשר קינג נשא את נאומו, סרה הפופולריות מקריאתו למאבק לא אלים, ודור חדש של מנהיגים מיליטנטים בגטאות האפיל עליו. למרות זאת נשאר קינג נאמן לעקרונותיו ונשא נאום אנטי מלחמתי – שבע שנים והמון הרוגים לפני שארה"ב יצאה מווייטנאם.

קינג האמין שיש רגעים שבהם ההיסטוריה דורשת פעולה:

"יש לנו עדיין בחירה היום: דו-קיום בלתי אלים או השמדה אלימה הדדית. עלינו לעבור מהססנות לפעולה".

בישראל של מרץ 2025 אנו נמצאים ברגע כזה. החטופים ממתינים כבר יותר משנה וחצי והזמן אוזל. כל יום שבו אנו ממשיכים בשגרה כאילו הכל כרגיל הוא יום שבו אנו בוגדים בהם ובמשפחותיהם. במקביל, הדמוקרטיה שלנו נשחקת – אם לא נפעל עכשיו, אנו עלולים למצוא את עצמנו במדינה שבה חופש הביטוי והצדק הם זיכרון רחוק. נכון, גם הפלסטינים צריכים להתבגר ולהשתנות. אבל להפוך לתמונת ראי שלהם איננה ברירה לעם החפץ חיים.

המחאה היא לא רק זכות – היא חובה. קינג קרא:

"עלינו להמשיך להרים את קולנו ואת חיינו אם אומתנו מתעקשת בדרכיה המעוותות".

בישראל, המחאה לשחרור החטופים ולשמירה על הדמוקרטיה היא קריאה להציל את נשמתה של המדינה. אנו חייבים לדרוש מהממשלה לפעול בדחיפות לשחרור החטופים, ולוודא שהיא פועלת מתוך ערכים דמוקרטיים ולא מתוך שיקולים צרים.

בסיום נאומו, קינג הציע חזון של "מהפכה רדיקלית של ערכים":

"עלינו להתחיל במהירות במעבר מחברה המתמקדת בחפצים לחברה המתמקדת בבני אדם".

הוא דיבר על הצורך להתגבר על גזענות, מטריאליזם ומיליטריזם, ולהחליפם בחמלה, צדק ואהבה. בישראל, אנו זקוקים למהפכה כזו – מהפכה שתשים את החטופים ואת האזרחים במרכז, ולא את האינטרסים הפוליטיים או הצבאיים. מהפכה שתבטיח שמדינת ישראל תישאר דמוקרטיה אמיתית, שבה כל קול נשמע וכל אדם מוגן.

סיסמאות "הניצחון המוחלט" לא מציעות פתרון אלא רק מלחמה לנצח. כאשר קינג נשא את נאומו, סרה הפופולריות מקריאתו למאבק לא אלים, ודור חדש של מנהיגים מיליטנטים בגטאות האפיל עליו

קינג סיים את נאומו במילים של תקווה ובחירה:

"אם רק נעשה את הבחירה הנכונה, נוכל להפוך את הדיסוננסים המצלצלים של עולמנו לסימפוניה יפהפייה של אחווה".

גם לנו יש בחירה – להמשיך בשתיקה או לפעול. המאבק לשחרור החטופים ולשמירה על הדמוקרטיה הוא המאבק להציל את נשמתה של ישראל. עכשיו הזמן לשבור את השתיקה, להרים קול ולפעול – למען החטופים, למען הדמוקרטיה, ולמען עתיד בו נוכל להתגאות.

פרופ׳ אלון קורנגרין הוא ביופיזיקאי. ראש המרכז לחקר המוח של אוניברסיטת בר-אילן. אב מודאג, בעל צייתן, מדען משוטט, רץ איטי, צלם חובב, קורא נלהב, חצי-חנון, אנטרופאי ראשי, עצלן כושל.