התקופה הנוכחית מתאפיינת בלחצים כבדים על בתי הספר הממלכתיים, בעיקר בשלושה תחומים: החינוך הממלכתי זוכה לתקציבים נמוכים יחסית לתקציבים הניתנים לבתי הספר הדתיים למיניהם, חל בו איסור על חשיבה עצמאית בנושאים מרכזיים של המציאות הישראלית ועל הזמנת מרצים בנושאים אלו לבתי הספר, ועולה בו הדרישה לאפשר פעילות דתית פומבית לתלמידים. אני מבקש להתמקד בתחום האחרון מבין השלושה בבתי הספר היהודיים.

העשורים האחרונים יצרו בלבול ואי-בהירות לגבי אופיים של בתי הספר הממלכתיים העל-יסודיים. לא ברור מהי זיקתם של משפחות התלמידים בהם למסורת היהודית ולדת היהודית, או מאידך לחילוניות. 25 שנותיה של המאה ה-21 בבתי הספר הללו החריפו את הבעיות הללו.

העשורים האחרונים יצרו בלבול ואי-בהירות לגבי אופיים של בתי הספר הממלכתיים העל-יסודיים. לא ברור מהי זיקתם של משפחות התלמידים בהם למסורת היהודית ולדת היהודית, או מאידך לחילוניות

דווקא המרכיב המיותר ביותר בבתי-הספר – בחינות הבגרות – נותר יציב כאילו עמד הזמן מלכת. השאלה המהותית "למה בכלל בית ספר?" כלל לא מגיעה לדיון, והאינרציה, שהופכת לכאוס, היא החוק השולט בעולם החינוך הממלכתי בישראל.

מן הראוי להתבונן תחילה בחוק החינוך הממלכתי, שביסודו נותר כפי שהיה בעת שחוקק ב-1953. ההחלטה לחוקק התקבלה לאחר שנוסדה המדינה, ומוסדות שונים הפכו ממפלגתיים או פרטיים – לממלכתיים.

בחינוך התקבל חוק החינוך הממלכתי לאחר שמפא"י, מפלגת השלטון ויוזמת החוק, שינתה את דעתה ותמכה במעבר מחינוך מפלגתי – לממלכתי. הסעיפים הראשונים של החוק עשו הבחנה ברורה בין חינוך ממלכתי לחינוך ממלכתי-דתי.

חוק חינוך ממלכתי, תשי"ג-1953

"חינוך ממלכתי" פירושו – חינוך הניתן מאת המדינה על פי תכנית הלימודים, ללא זיקה לגוף מפלגתי, עדתי או ארגון אחר מחוץ לממשלה, ובפיקוחו של השר או של מי שהוסמך לכך על ידיו;

"חינוך ממלכתי דתי" פירושו – חינוך ממלכתי, אלא שמוסדותיו הם דתיים לפי אורח חייהם, תכנית לימודיהם, מוריהם ומפקחיהם ובהם מחנכים לחיי תורה ומצוות על פי המסורת הדתית וברוח הציונות הדתית;

"תכנית הלימודים" פירושו – תכנית לימודים שנקבעה על ידי השר למוסדות החינוך הרשמיים להשגת המטרה האמורה בסעיף 2; וכולל "תכנית היסוד" שהשר יקבעה כתכנית חובה על כל מוסד כזה;

"מוסד חינוך ממלכתי" פירושו – מוסד חינוך רשמי שניתן בו חינוך ממלכתי, למעט מוסד חינוך ממלכתי דתי.

השר יקבע כללים לשם מניעת פעילות במוסד חינוך של אדם או של גוף שאינו חלק ממערכת החינוך (בסעיף קטן זה – גורם חיצוני) שפעילותו עומדת בסתירה חמורה ומשמעותית למטרות החינוך הממלכתי…".

החוק עושה הבחנה ברורה בין "ממלכתי" ל"ממלכתי דתי", ו"מוסד חינוך ממלכתי" הוא כזה שלא ניתן בו חינוך דתי. כן ניתן בו חינוך יהודי, עיסוק בזהות יהודית ובענייני מורשת. אבל תלמיד שמבקש חינוך דתי יפנה לבית ספר ממלכתי-דתי. להשלים את התמונה: בסעיף 2ב נאמר בחוק שייקבעו כללים למנוע את פעילותם של גורמים חיצוניים, שאינם חלק מן המערכת, בתוך בתי הספר.

החוק עושה הבחנה ברורה בין "ממלכתי" ל"ממלכתי דתי". ב"מוסד חינוך ממלכתי" לא ניתן חינוך דתי. יש בו חינוך יהודי ועיסוק בזהות יהודית ובענייני מורשת. אך מבקשי חינוך דתי יפנו לביה"ס ממלכתי-דתי

כל אלה אינם מונעים את הבלבול שנוצר, כפי שציינתי, במהלך השנים. את חוק החינוך הממלכתי כבר אין מזכירים. קמו רשתות חינוכיות פרטיות, השקפת העולם של הצוותים החינוכיים הממלכתיים התערפלה, והשלטון בעידן בנימין נתניהו מבקש להעניק אִפיון פוליטי "ימני" (איני מחזיק מהביטוי הזה, שאיני יודע אלא באינטואיציה מהו מחזיק) לבתי הספר הממלכתיים.

גורמים שאינם שייכים למערכת החינוך מתקרבים לתחומי בתי הספר בכדי להחזיר תלמידים בתשובה. בעיקר מקבל העניין ביטוי בשנה האחרונה בהעמדת דוכנים להנחת תפילין. המעוניינים יכולים למצוא מאמרים רבים בתקשורת בנושא זה.

המלחמה היא בעלת השפעה רבה על התהליך הזה, שבו החזרה אל האמונה באל התחזקה. "בעזרת השם" הפכה לאמירה רווחת מאוד – באין אמת יציבה ומוכרת אחרת להיאחז בה.

למרבה הצער, אבל מסיבות מובנות, הולכת ההדתה החינוכית עם לאומנות גוברת. הלאומנות והשנאה מכוונות לכל מה שנקשר לערביות, גם כאשר אותה ערביות אינה מכוונת נגדנו, והיום ישנן מדינות ערביות רבות שמבקשות דווקא יחסי שלום עם ישראל.

העניין הוא שישראל אינה עושה את המאמצים הדרושים כדי לקדם הסכמים, הסדרים ושיתופי פעולה. "היום שאחרי" כבר מאחורינו, ולא נראים באופק הסדרים שאינם כרוכים בעוד מלחמה ובעוד נפגעים. ובכן, גם את הדברים הללו יש לומר.

ארגונים חינוכיים שונים שקמו בשנתיים האחרונות עדיין אינם נותנים תשובה מספקת להגנה הדרושה לחינוך הממלכתי, בשלושת הפנים שהוזכרו למעלה: תקציבים נמוכים יחסית, צנזורה – רשמית של המשרד או עצמית – על נושאים רעיוניים-פוליטיים שנויים במחלוקת, והדרישה לאפשר פעילות דתית פומבית בבית הספר הממלכתי.

ארגונים חינוכיים שקמו לאחרונה לא נותנים עדיין תשובה מספקת להגנה הדרושה לחינוך הממלכתי באשר לתקצובו הנמוך, לצנזורה על נושאים רעיוניים-פוליטיים שנויים במחלוקת, ולדרישה לפעילות דתית פומבית בו

דווקא העובדה שהחינוך הממלכתי ליברלי והומניסטי נתון במגננה – צריכה לעודד את הארגונים החינוכיים לעשות יותר, ולאייר קווים ברורים למה שברבות השנים הלך והיטשטש.

ד"ר אברהם פרנק נולד בקיבוץ גן שמואל ב-1945, והוא חבר בו עד היום. מ-1972 עד 2007 עסק בחינוך פורמלי, מחצית התקופה כמנהל תיכון. ב-2008 עשה דוקטורט על מנהלי בתי ספר, הפך לפעיל חברתי בנושא החינוך, וכתב מספר ספרים ולא מעט מאמרים על המערכת. החל מ-2018 פעיל גם בנושא הקיימות; זהו בעיניו האתגר הראשי העומד בפני האנושות.