זעקי ארץ אהובה, כי הופקרו בניך בידי שרים גבהי לב.
זעקי ארץ אהובה, כי חסרי אונים אנחנו מול אנשים האוחזים בשלטון והם אטומים וחסרי רחמים. הם שכחו מה זה להיות יהודים.

מעולם לא ניצבה החברה הישראלית כה שסועה וכל כך מפולגת. השבים ממנהרות עזה האפלות והטחובות מנסים להציל את חבריהם שנשארו מאחור, משתדלים בקולם – אותו מצאו מחדש לאחר שובם – להסביר שהחטופים שם מעבר לגדר, מחכים לנו שנבוא להצילם. ובשעה שממשלת הדמים החליטה לשלוח את הצבא, את הילדים של כולנו, לחזור ולהילחם, אנחנו הורגים אותם.

מעולם לא ניצבה החברה הישראלית כה שסועה ומפולגת. השבים ממנהרות עזה האפלות משתדלים בקולם – אותו מצאו מחדש בשובם – להסביר שהחטופים שם מעבר לגדר מחכים לנו שנבוא להצילם

לראשונה בתולדות מדינת ישראל קמים בזה אחר זה קבוצות אנשי מילואים ואומרים "עד כאן". קמים הורים בעיצומה של מלחמה ואומרים "לא". במנשר שפרסמו אזרחים שהציגו עצמם כיהודים וערבים כתבו: "על רקע חידוש המלחמה וההחלטה שהתקבלה בממשלה להקריב את החטופים שעדיין נמצאים בחיים ולהקריב את ההסכם להפסקת אש, אנו האזרחים שמייצגים את רוב הציבור בישראל מסרבים כאזרחים לסייע לממשלה במלחמה, שתגזור גזר דין מוות על החטופים שבעזה. מסרבים להביא להרג משפחות שלמות, רק כי הימין הקיצוני מכור לאלימות. אנחנו מתנגדים לכך שהילדים שלנו ייהרגו בעזה, ונאבק שילדינו לא יהפכו לחיילים בשדה ההישרדות הפוליטית של נתניהו".

במלחמת לבנון הראשונה היה אחד שקם וצעק בקול גדול "המלך הוא עירום". היה זה אלי גבע, אליו הצטרפו מעטים, מעטים מאוד. כאן אנו רואים סחף שרק ילך ויתרחב. מספר המתייצבים למילואים עוד ידאיג את דרג מקבלי ההחלטות.

זה קורה כשממש באותה עת בצלאל סמוטריץ', שר בממשלת הכישלון, המבקש להפוך את המדינה למדינת הלכה, גוער בהורים ממשפחות החטופים והחללים באחת מוועדות הכנסת בקול מתנשא, אטום לכאבם ולתחושותיהם.

זה קורה כשירדן ביבס, אביהם של אריאל וכפיר שחטיפתם והירצחם בידי חמאס, יחד עם אמם שירי, מלווים אותנו מהיום הראשון למלחמה, מבקש על נפשם של אלו שנשארו שם ואומר: "ההחלטה לחזור למלחמה מחזירה אותי לעזה, לרגעים בהם שמעתי פיצוצים וחששתי לחיי".

במלחמת לבנון הראשונה היה אחד, אלי גבע, שקם וצעק בקול גדול "המלך הוא עירום". אליו הצטרפו מעטים. כאן אנו רואים סחף שרק ילך ויתרחב. מספר המתייצבים למילואים עוד ידאיג את דרג מקבלי ההחלטות

זה קורה כשלירי אלבג מעלה פוסט שכולו תחינה, והלב בוכה והזעקה עצורה בגרון: "אני לא יודעת כמה זמן הם יחזיקו מעמד. אני כותבת אליכם כמי שהייתה שם, הכירה אותם, שמעה את הקולות והבינה בדיוק מה המשמעות של להישאר מאחור. אי אפשר להמשיך הלאה בזמן שהם נמקים!", וקרינה ארייב ששבה מן השבי כותבת: "מהדהדות באוזניי זעקות אחיי שעוד נמצאים בגיהינום, אני רואה את המבט המבוהל וחסר הישע בעיניהם".

או הפוסט של טייס הקרב אלון גור שכותב: "שמי אלון גור. ‏בן 43, נשוי, אבא ל-2 מתוקים ועוד מתוקה. ‏הארץ הזו חשובה לי מאוד מאוד…‏‏ב-16 שנים האחרונות בשירות מילואים פעיל (על בסיס שבועי) כנווט קרב בחיל האוויר – תחת ממשלות רבות שלא הצבעתי להן ולא תמיד הסכמתי עם הצעדים שלהן שאני בעצמי הוצאתי לפועל. אבל לכל אורך הדרך היה לי אמון במנגנון, בשומרי הסף, בכוונות הטהורות כשזה מגיע לביטחון ולחיי אדם. האמנתי (ועדיין מאמין) שזה תפקידי וזו דמוקרטיה, גם כשלא הכל מחליק בקלות בגרון.

"‏ככה קרה גם ב-7.10 – התייצבתי מייד בלי להסס, כי זה מה שהיה צריך. ומשם במשך שנה וחצי של מאות ימי מילואים וטיסות ולילות ללא שינה. בלב כבד, אבל עם ההבנה שבתוך זה יש גם היגיון רב שמבטיח עתיד טוב יותר. אולי אפילו שלום לא עלינו. ‏

"היום בבוקר נשברתי. ‏לפני כמה שעות נפגשתי עם מפקד הטייסת שלי והודעתי שלו שעד כאן. ‏הגבול נחצה ‏בנקודה בה המדינה שוב מפקירה את אזרחיה ביודעין ובאור יום.

"‏בנקודה בה השיקולים הפוליטיים הציניים והקרים עולים על כל שיקול אחר. ‏בנקודה בה חיי אדם איבדו את הערך שלהם. ‏בנקודה בה ממשלה מתנקשת בשומרי הסף שלה בכל דרך אפשרית. ‏בנקודה בה המלך נהיה יותר חשוב מהממלכה. ‏עד כאן. ‏אני גאה על כל השנים ששירתתי בצבא. ‏אני אמשיך להיאבק על דמותה של הארץ הזו בכל דרך אפשרית שאינה אלימה. ‏אני אמשיך לחנך א.נשים לאזרחות פעילה, לאחריות חברתית ולשירות משמעותי בצבא (ולא, אין סתירה בין ההחלטה שלי לבין זה). ‏אני אמשיך להאמין תמיד שיכול להיות פה אחרת".

בערבו של היום בו נכתב המכתב גילינו שהוא הודח לצמיתות משירות המילואים.

וכשדברים אלה נכתבו ביד רועדת, שמענו ברקע דיווחים מוועדות הכנסת על המשך החקיקה הדיקטטורית, על העברת אין סוף תקציבים למגזרים מקורבי השלטון – על חשבון המגזר האחר, מגזר משלמי המסים שתורמים לביטחון. שוב הועברו עוד ועוד מיליונים למורשת והתיישבות וזהות יהודית, וברגעים אלה כבר ברור לכל שהם מטילים כתם על החברה כולה.

ובבוא היום, כשישאלו אותנו איפה הייתם כשחרב הקיצוצים הונפה על הזהות הישראלית, על תגמולים לחיילים, על סיוע לחד-הוריות, על המגזר הציבורי – להוציא את אלו המזוהים עם תרבות תורה – נאמר: היינו ונאבקנו וניסינו לבלום, אבל הכל נעשה על פי כללי הדמוקרטיה. זה היה מאבק דמוקרטי ללא אלימות, ואז גם נדע מה עלה בגורל המאבק הזה.

זעקי, בכי, ארץ ציון אהובה, כי נשכחו ערכיך עליהם נבנית. מעולם לא ניצבה כך האומה קרועת לב אך נושמת, כשמגש הכסף נותץ על מזבח האינטרסים האישיים של ממשלתה.

פאר לי שחר היא עיתונאית, חברה בוועד הפעיל של מפקדים למען ביטחון ישראל, בוועדת ההיגוי של פורום ארגוני השלום ופעילת שלום בתנועת נשים עושות שלום. היא חברה במועצה הדתית של עיריית תל אביב. בעלת ותק של עשרות שנים בתקשורת - בגלי צה"ל (ככתבת הראשונה ביומני החדשות) וככתבת מדינית ופוליטית בעיתונים חדשות ועל המשמר ועורכת ומגישה יומני חדשות ותוכניות מלל ברשת ב של קול ישראל.