הנאומים שלא היו

ראש הממשלה בנימין נתניהו, 13 במרץ 2025 (צילום: צילום מסך)
צילום מסך
ראש הממשלה בנימין נתניהו, 13 במרץ 2025

ביום שאחרי ה-7 באוקטובר 2023, הציבור הישראלי חיפש תשובות. האמון במנהיגים התרסק, והשאלות נותרו תלויות באוויר: איך קרסו מנגנוני ההגנה? מי אחראי? ובעיקר – האם מישהו יקום וייקח אחריות?
אבל הנאומים שציפינו לשמוע – לא נשמעו.

נתניהו – הכל חוץ מלקיחת אחריות

דמיינו לרגע את ראש הממשלה בנימין נתניהו עולה לשידור ואומר:

"אזרחי ישראל, אני מבקש סליחה. ניהלתי מדיניות של הפרד ומשול מתוך תפיסה שהיא תגן על ישראל ותמנע הקמת מדינת טרור על גבול כפר סבא – וטעיתי. זלזלתי ביכולות וכוונות חמאס, ואני אחראי לכשל. בשעה זו אני מחויב להשמדת חמאס, אך לאחר המלחמה – אתפטר ואקבל כל מסקנה של ועדת חקירה ממלכתית, בדיוק כפי שדרשתי בזמנו בעקבות פרשת הרוגלות.

"בנוסף לכך, נאמן להצהרתי בעבר כי 'ראש ממשלה השקוע עד צוואר בחקירות לא יכול לנהל מדינה' ובעקבות משפטי הקרב, אני מבטיח שלא ייווצר מצב בו תפקודי כראש ממשלת ישראל במלחמה ייפגע כתוצאה מן המשפט. כשאשב על ספסל הנאשמים – כבר לא אהיה ראש ממשלה.

"כמו כן אני רוצה להיות כן אתכם, לא אשלה אתכם: שתי המטרות של השמדת חמאס והשבת כל החטופים לא עולות בקנה אחד. בחירתי האסטרטגית היא באפשרות הראשונה ואשא בכל השלכה של עמדה זו".

נאום שכזה היה משנה לחלוטין את השיח הציבורי. הוא היה מייצר אמון מחודש, גם בקרב מתנגדיו. אלא שנתניהו, כהרגלו, בחר באסטרטגיית התחמקות. במקום להודות באחריותו, הוא משדר מסרים סותרים: מצד אחד, "לא ידעתי", ומצד שני, "ידעתי ופעלתי נכון". במקום להבין שהציבור מבקש מנהיגות אמיתית, הוא ממשיך לשמר את מעמדו הפוליטי, תוך ניסיון להדוף את הביקורת ולהאשים את הדרג הצבאי והמודיעיני בלבד.

נאום שכזה היה משנה לחלוטין את השיח הציבורי. הוא היה מייצר אמון מחודש, גם בקרב מתנגדיו. אלא שנתניהו, כהרגלו, בחר באסטרטגיית התחמקות. במקום להודות באחריותו, הוא משדר מסרים סותרים

לפיד: אופוזיציה של הזדמנויות אבודות

ומה עם יו"ר האופוזיציה? גם יאיר לפיד יכול היה לעמוד מול המצלמות ולהגיד:

"גם אני הייתי שותף לקונספציה. הכספים לחמאס זרמו גם במשמרתי. אני מקבל אחריות ואכנס לממשלה כדי לנטרל את הווטו של הימין הקיצוני ולפעול למען החטופים".

אך לפיד נשאר בחוץ. דווקא ברגע כזה, כשהמדינה זועקת למנהיגות מאחדת, הוא בחר שלא לקחת חלק. במקום להתעלות מעל הפוליטיקה ולפעול למען המטרה החשובה ביותר, לפחות בעיניו – החזרת החטופים – הוא העדיף להמשיך ולתפקד כאלטרנטיבה מבחוץ, בלי להשפיע באמת.

מערכת המשפט: האם האקטיביזם כבל את ידי צה"ל?

ומה לגבי מערכת המשפט? נשיאת בית המשפט העליון, אסתר חיות, יכלה לומר:

"האקטיביזם השיפוטי כבל את ידי צה"ל בעזה. ייתכן שטעינו כשמנענו מהמדינה לייצר הרתעה אפקטיבית. עשינו זאת מתוך כוונה לשמור על הדין הבינלאומי, אך במבחן התוצאה – ייתכן שהנזק היה גדול מהתועלת".

אך מערכת המשפט, בדיוק כמו כולם, לא לקחה גם היא אחריות. להפך, היא ממשיכה להגן על כל החלטותיה, גם כשמדיניותה תרמה – במודע או שלא במודע – לשיתוק מדיניות ההרתעה. ההחלטות שקבעו תקדימים להגבלת חופש הפעולה של צה"ל על הגדר הפכו למציאות מחייבת, והיכולת לפעול בנחישות מול איומים הצטמצמה. האם לא ראוי לפחות לקיים חשבון נפש בנושא?

מערכת המשפט, כמו כולם, לא לקחה אחריות. החלטות שקבעו תקדימים להגבלת חופש הפעולה של צה"ל על הגדר הפכו למציאות מחייבת, והיכולת לפעול בנחישות מול איומים הצטמצמה. האם לא נדרש חשבון נפש בנושא?

מה כל זה אומר עלינו?

השאלה אינה רק מה המנהיגים היו צריכים לומר, אלא מדוע לא אמרו זאת. אולי כי התרגלנו לכך שפוליטיקאים מעדיפים להימנע מאחריות. אולי כי האשמה מפוזרת בין כל כך הרבה גורמים, עד שאף אחד לא ממהר לקחת אותה על עצמו.

בסוף, אנחנו – הציבור – הם אלה שצריכים לדרוש אחריות. לא להסתפק בהצהרות ריקות, לא לתת למנהיגים להסתתר מאחורי ועדות חקירה אלטרנטיביות או ניגוחים פוליטיים המהווים מסך עשן. ההיסטוריה מוכיחה שמנהיגים לא משתנים מעצמם – הם משתנים רק כשהעם דורש זאת.

מנדי שפירו הוא יוצר ומפיק טלוויזיה (עכשיו קרוב, מחובר/ת ועוד), בן 27 ואב לילד. בוגר ישיבות ומכון הסמכה לרבנות. דתל"ש. כותב בנושאי יהדות ודתות, היסטוריה, פילוסופיה, פסיכולוגיה, תרבות, אקטואליה ופוליטיקה.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
2
עוד 565 מילים ו-2 תגובות
סגירה