בקצרה – רוצו לצפות. אבל אנא, תחלקו את מועדי הצפייה בין ימים עם מרווחים. האינטנסיביות לא תותיר לכןם מקום לשאוף אוויר או לנשום, והמחשבות העמוקות שעולות בעקבות הצפייה ילוו אתכןם ימים רבים ויחלחלו לחיים עצמם.

בשעה 6:15, בבוקר של יום רגיל, פורצת המשטרה לבית משפחת מילר ועוצרת את ג'יימי בן ה-13 בחשד לרצח. בהמשך מתבררים פרטי המקרה, אך ברגעי האימה של הכניסה הכוחנית, של הוצאת הילד ממיטתו, ושל משפחתו ההמומה שמגיבה בבכי וצרחות, לא ברור מה בדיוק קרה.

בשעה 6:15, בבוקר יום רגיל, פורצת המשטרה לבית משפחת מילר ועוצרת את ג'יימי בן ה-13 בחשד לרצח. ברגעי האימה של הכניסה הכוחנית, הוצאת הילד ממיטתו ומשפחתו ההמומה, לא ברור מה בדיוק קרה

סדרת המופת הזו מתפרסת על פני 4 פרקים, שכל אחד מהם בן שעה, שצולמו בשוט אחד. כלומר, המצלמה עוקבת אחרי חברי המשפחה, השוטר והשוטרת, ושאר הציבור, משנייה לשנייה, מדקה לדקה, באופן רציף ללא קאטים כלל. תארו לכןם – התחושה היא בין ריאליטי ללא עריכה לבין סרט. המשחק ללא רבב, והתסריט גאוני.

היה אפשר לחשוב שהסדרה עוסקת בתעלומה פלילית שעובדותיה מתבהרות ככל שהסדרה מתקדמת. ובאמת – כבר מהדקות הראשונות מהדהדת בראש שלנו השאלה – האם ג'יימי אכן רצח את קייטי?

אבל האם הסדרה עוסקת ברצח? מדוע קוראים לה "התבגרות". בהתבגרות של מי מדובר בעצם?

אני רוצה להציע שלמעשה נושא הסדרה הקצרה הזו הוא יחסי אב ובן וכן על המותר והאסור בחברה שלנו מבחינת התנהגות גברית. ולמה אני אומרת את זה? כי התכנים הללו נדירים כל כך על המסך, אבל הכרחיים לחברה שלנו. אולי דוקא עכשיו יותר מתמיד.

בזכות צורת הצילום הזו של קאט אחד מתמשך ללא עריכה, אנחנו צופים, בכאב רב, ובמתח מתגבר, בקמטים המשתנים של פניהם, בהבעות, בתנועות העיניים, ובהרבה הרבה בכי אמיתי ואותנטי.

זו הצצה כמעט חושפנית לרגעים ערומים של התמודדות שאף משפחה לא רוצה לעבור לעולם. ברגע אחד – חייהם השתנו לתמיד. הבן שלהם מואשם ברצח, נלקח ממיטתו הישר לחדר נעול, ומציאות חדשה בחייהן החלה. הקרע והצלקת לא יוכלו להגליד לעולם.

אני רוצה להציע שלמעשה נושא הסדרה הקצרה הזו הוא יחסי אב ובן ועל המותר והאסור בחברה שלנו מבחינת התנהגות גברית. מדוע? כי התכנים הללו נדירים כל כך על המסך, אבל הכרחיים לחברה

יחסי האב, אדי, והבן החשוד שלו, ג'יימי. יחסי השוטר שמנהל את חקירת התיק עם הבן שלו שלומד באותו בית ספר של ג'יימי, והשיחות של הפסיכיאטרית עם ג'יימי, נמצאים בחזית הסדרה ופותחים צוהר מרתק ומטריד למחשבות, כוונות, רגשות והתנהגויות. הרגע הבא שנראה על המסך לעולם אינו צפוי. ומה שחשבנו שנראה, אינו מה שהמצלמה מציגה.

האם עשיתי מספיק?

אדי שואל את עצמו במילים ולא במילים – איזו דמות אב שידרתי לבן שלי שאותו גידלתי? האם עשיתי מספיק כדי להנחיל לו ערכים? האם עקבתי אחריו מספיק ופיקחתי על מעשיו גם כשהדלת של חדרו הייתה סגורה?

מה הוא עשה שם עם המחשב שלו כשהיה עם אזניות? האם העברתי לו את החינוך של אבא שלי שנהג בי באלימות? האם הייתי יכול לעשות יותר? אילו מחשבות עברו במוחו של הבן שלי? כיצד השפיעה הרשת החברתית על האישיות שפיתח בשנים הללו?

מהי גבריות בעיניך?

הפסיכיאטרית מבצעת הערכה לג'יימי, במפגשים ארוכים ומתוחים, ולעיתים מפחידים, שנמשכים חודשים ארוכה, ומנסה להעריך את ההבנה שלו. או כפי שמגדיר זאת ג'יימי – understanding what i'm understanding.

היא שואלת אותו פעם אחר פעם – מה זו גבריות בעיניך? האם זה לשחק כדורגל וללכת לשתות בירה בפאב? או אולי זה לגרום לאם הבית לעשות את כל עבודות הבית ולצפות מהצד? מה זה אומר שאתה גבר גבר ואיך זה משתקף בעיניך כשאתה מתבונן באבא שלך? בסבא שלך?

אדי שואל את עצמו במילים ולא במילים – איזו דמות אב שידרתי לבן שלי שאותו גידלתי? האם עשיתי מספיק כדי להנחיל לו ערכים? האם עקבתי אחריו מספיק ופיקחתי על מעשיו גם כשהדלת של חדרו הייתה סגורה?

אבל עשינו אותו, אומר אדי לאמנדה אשתו. ג'יימי הוא בשר מבשרנו, דם מדמנו, הוא חלק מהגנטיקה שלנו והחינוך שלנו. מה זה אומר עלינו כהורים, הוא תוהה.

הסדרה מלאה ברגעי רגש ורוך של מי שאנחנו לא רגילות לראות על המסך בפוזיציות כאלה. רגש עוצמתי שמתפרץ מגבר שרירי וחזק, ראש המשפחה, שמתייפח בקול, שמכה על חטא, ששואל את עצמו שאלות פנימיות של חינוך וגידול ילדים, ובעיקר – תוהה אם היה מודל לחיקוי עבור בנו וכיצד.

בחזית הסדרה מערכות יחסי אב ובן של שני הגברים שמנהלים יחסים עם בניהם. אחד לבן אחד שחור, אחד איש פשוט שעובד בשרברבות והשני מייצג את החוק. הם דומים במבנה הגוף – גוף אסוף וחזק, שרירי ידיים עצומים בתוך בגדים צמודים שמבליטים את השרירים, לסת מרובעת וקשיחות למראה.

שני הבנים שלהם הם ההפך הגמור – לא ספורטיביים, לא מקובלים חברתית, רכרוכיים למראה, אך חדים במילותיהם. לרגעים, כל אחד מהבנים מספק תובנות משמעותיות על החיים לאבות שלהם. בצורה כמעט בוגרת, ולא ממש הולמת לגילם הצעיר. התובנות ישהו איתם זמן רב לאחר מכן.

מה יכול ללמוד גבר חזק, שרירי ועוצמתי, מילד בן 13, שמהווה לו מראה? מה סופג ילד בן 13 מאביו שלוקח אותו לשחק בספורט קבוצתי על אף חוסר רצונו ומתאכזב כשמגלה שבנו אינו ספורטיבי כלל אלא מעדיף לצייר?

הסיפורים הקטנים והגדולים שהסדרה מציגה, לפעמים ללא מילים, מציעים לנו הצופים והצופות מקום רחב מאוד לפרשנות וחשוב מזה – אלו סיפורים שמשתקפים גם בחיים שלנו, וכמעט מחייבים אותנו להסתכל פנימה. כיצד אני מחנכת את הבנים שלי? כיצד אני מחנכת את הבנות שלי? מה הדוגמה והמודל שאני משקפת? באילו מילים אני משתמשת? עד כמה אני עוקבת ומפקחת אחרי מה שקורה מאחורי דלת חדר סגורה? ומה ההשפעה שלי על ההתפתחות של הילדים שלי? אך חשוב מכך – האם אני מייצגת עבורם חוזק ועוצמה בלבד ולא מותירה מקום לחולשה ורוך? ואם זה כך, כיצד הדוגמאות הללו מייצגות את התרבות שלנו היום?

הסיפורים בסדרה שמשתקפים גם בחיינו, וכמעט מחייבים אותנו להסתכל פנימה. מה השפעתי על התפתחות ילדיי? וחשוב מכך – האם אני מייצגת עבורם חוזק ועוצמה בלבד ולא מותירה מקום לחולשה ורוך?

הצפייה בסדרה קשה. כל רגע קשה מקודמו. אבל היא צפייה חובה. כי זו פעם ראשונה שהמסך מציג רגעים אותנטיים של משבר, אולי הכי גדול שיכול לקרות למשפחה. משבר מפרק ומרסק שאין דרך לייפות אותו. משבר שלא ברור אם אפשר בכלל לצמוח ממנו או לראות את הצדדים החיוביים וההזדמנויות שהוא מזמן.

והמשבר מוצג בדרך אנושית שצמודה לאמת, ללא הסתרה או התייפייפות, ככה שכל עווית ומצמוץ מוצגים לראווה – כאילו איזו זרוע בלתי נראית יוצאת מהמסך אל הלב שלך ולופתת אותו בחוזקה.

ד״ר אילנה קוורטין היא מחברת הספר "כלואות: שתלטנות קיצונית בזוגיות". היא עורכת דין המתמחה בגירושין, אקטיביסטית פמיניסטית בתחום בריאות נשים וזכויות נשים ושותפה לחקיקה בתחומים אלה. היא יזמת פמטק ופועלת לפיתוח אמצעים טכנולוגיים לקידום נשים. בשירותה הצבאי הייתה מ״מ קורס תצפיתניות וכתצפיתנית הייתה ממקימות עמדת נחל עוז ועמדת נצרים. כיום היא גם חניכת טיס ובצוות המוביל של קהילת הטייסות הישראליות. אילנה היא אם לארבעה, מתגוררת בישוב אליאב.