המשוררת בכל סרלואי (צילום: יונתן בלום)
יונתן בלום
מצב הרוח
שיחה עם המשוררת בכל סרלואי

"האם אפשר להמשיך כרגיל כשיש פה אסון שלא היה כדוגמתו?"

"אנחנו באסון בסדר גודל תנ"כי שלא הסתיים ויוצאים מאיתנו כאבים וכוחות בסדר גודל תנ"כי. אני מאמינה בכוחה של הציבוריות הישראלית לשקם את עצמה" ● המשוררת בכל סרלואי מספרת איך זה להיות אישה דתית שממוקמת בצד ימין של הפוליטיקה אבל מאמינה שבלי השבת החטופים, אין לנו זכות קיום: "אני חושבת שהעמדה המוסרית הראויה בזמן הזה, היא עמדה של לב שבור. עמדה שמולידה גם ענווה"

בַּכֹּל סֶרְלוּאִי מחזיקה בזהות מורכבת. היא אישה דתית מקפידה במצוות, משוררת מוערכת ועטורת פרסים, מסאית, מורה לספרות ומבקרת ספרות. היא ממוקמת בצד ימין של המפה הפוליטית אך לא מהססת להשמיע ביקורת נגד הממשלה שבחר הציבור שלה.

היא סבורה שבלי השבת החטופים אין לנו זכות קיום וגם פוחדת פחד מוות משחרור רוצחים (דילמה שלא ברא השטן). חסד היא מילת מפתח במילון הפנימי שלה, ועל השאלה בדבר מקומה של אומנות בימי שבר, היא עונה בשיר שכתבה במיוחד.

מה שלומך?
"שלומי הוא: מתפללת. היום מציינים את שושן פורים. זה היום שבו חוגגים פורים בחברון, ירושלים, עכו, לוד, טבריה ובקיצור: בערים המוקפות חומה מימי יהושע בן נון. כאן בבית שמש ובשאר המקומות בארץ, חגגו את פורים ביום שישי, כך שבשבילנו זה יום התאוששות.

למה הפיצול הזה בעצם?
"יהודים שגרו מחוץ לשושן, בערי פרזות, חגגו את פורים בי"ד באדר ואילו יהודי שושן חגגו ב-15 בחודש, זכר לשמחת היהודים שניצלו מאימת הגזירה (זה הכי: ניסו להרוג אותנו, בואו נאכל!).

"כמה שבועות אחרי הגזירה, אסתר הולכת לאחשוורוש ומבקשת מבני עמה, תצומו עלי. אף אחד לא מערער על בקשתה לצום בליל הסדר, ואני מזכירה לך שמדובר באישה"

"המגילה מאריכה בתיאור האימה שנפלה על היהודים בממלכת אחשוורוש, מהודו ועד אזור מצרים ומזרח אפריקה. כמה שבועות אחרי הגזירה, אסתר הולכת לאחשוורוש ומבקשת מבני עמה, תצומו עלי. היא נכנסת אליו בזמן ליל הסדר, אנוסה בתוך הרמון בתולות ובתוך כך, מורה הלכה לכלל ישראל. אף אחד לא מערער על בקשתה לצום בליל הסדר, ואני מזכירה לך שמדובר באישה.

אחשוורוש והמן במשתה אסתר – יצירה של רמברנדט משנת 1660 המתארת את הרגע שבו אסתר המלכה מתוודה בפני אחשוורוש על יהדותה ומאשימה את המן במזימתו (צילום: מוזאון פושקין, ויקיפדיה)
אחשוורוש והמן במשתה אסתר – יצירה של רמברנדט משנת 1660 המתארת את הרגע שבו אסתר המלכה מתוודה בפני אחשוורוש על יהדותה ומאשימה את המן במזימתו (צילום: מוזאון פושקין, ויקיפדיה)

"הזמן של פורים מסוגל לתפילה. אז אני מבקשת על העם שלי, על החטופים שלנו בעזה שאסונם מדיר שינה מעיניי. על החיילים. על בניו של בעלי שמשרתים בצה"ל. זה שלומי".

את אישה דתית מאוד ומחוברת לישראליות ולמה שעובר על העם שלנו, על אף שלא עובר על כולם במידה דומה. איך את מרגישה נוכח הבדלי המידה?
"אענה במענה סוציולוגי ואז במענה אינטימי. אני לא חרדית. אני דתית. אני משתדלת להקפיד על שמירת תורה ומצוות כך שגם חרדי יוכל לאכול במטבח שלי. אנחנו מקיימים את אותן מצוות: שבת, כשרות, נידה וכו' אבל מבחינה השקפתית, תהום פעורה ביננו.

"אני נשואה לְרַב (פרופ' מעוז כהנא) ומלמדת תורה במדרשת מתת בכרמיאל, מדרשה לבנות לפני צבא שמגיעות מבתים דתיים, שומרות מצוות, לומדות תורה ומתנדבות בעשייה קהילתית. אני מאמינה באמונה שלמה בחיי האמונה והמצוות.

"יש שתי קטגוריות של מצוות, שני לוחות ברית. באחד כתובות המצוות שבין האדם לאלוהים. הלוח השני, מפרט את המצוות בין אדם לחברו. גדלתי באמונה שצריך להחזיק קרוב בשני הלוחות.

"יש שתי קטגוריות של מצוות, שני לוחות ברית. באחד כתובות המצוות שבין האדם לאלוהים. הלוח השני, מפרט את המצוות בין אדם לחברו. גדלתי באמונה שצריך להחזיק קרוב בשני הלוחות"

"ביום הכיפורים האחרון השתתפתי עם הבת שלי בתפילה משותפת לדתיים וחילונים במסעדת 'האחים' בתל אביב. זו הייתה הזמנה נדיבה מאין כמותה. יום כיפור הוא אחד הימים היקרים לי בשנה וקשה לי לצאת מבית הכנסת, אבל היה לי חשוב הרבה יותר לפגוש אנשים שחושבים שונה ממני.

"מישהו שאל אם אני לוחצת יד, ועניתי שאני לוחצת יד למי שמושיט לי יד. זו עמדה הלכתית ומוסרית ואני שמחה שהבת שלי באה איתי. אני רוצה – שלא כמוני – שהיא תגדל בעולם שמאפשר מפגש מגיל צעיר".

ומה התשובה האינטימית?
"אני לא נכנסת לסירים של אף אחד בעולם. זה לא מעניין אותי. אבל אם מישהו צריך עזרה ברחוב – זה מעניין אותי מאוד. רוב מצוות פורים הן מול בני אדם: להיכנס לבתי השכנים, להביא משלוח מנות, לתת מתנות לאביונים. אין שמחה אם אתה רק לעצמך.

"אני לא נכנסת לסירים של אף אחד בעולם. זה לא מעניין אותי. אבל אם מישהו צריך עזרה ברחוב – זה מעניין אותי מאוד. רוב מצוות פורים הן מול בני אדם: להיכנס לבתי השכנים, להביא משלוח מנות, לתת מתנות לאביונים"

"זאת התורה שעליה גדלתי, ולכן כשאני קוראת בתורה אני רואה הרבה יותר מצוות בין אדם לחברו ובתוכן מצווה מאוד יפה: 'לא תוכל להתעלם'. זאת מצווה של השבת אבדה".

וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם.

(דברים כב ג')

"כלומר, תהיה אדם שהאמירה המוסרית שלו היא היענות לאדם במצוקה".

הפסוק הזה זורק אותי לטרגדיה של החטופים. האם אני מדי אסוציאטיבית?
"את לא אסוציאטיבית. אין שום דבר אחר בנפש. אנחנו חיים במציאות שעם ישראל לא ידע כמוה מאז שיש לנו מדינה.

דיוקנותיהם של חטופים ושל חללים, המוחזקים ברצועת עזה, בתל אביב, 3 בפברואר 2025 (צילום: מרים אלסטר/פלאש90)
דיוקנותיהם של חטופים ושל חללים, המוחזקים ברצועת עזה, בתל אביב, 3 בפברואר 2025 (צילום: מרים אלסטר/פלאש90)

"אגב, יש סיפורים בגמרא על התקופה שבה אבדה הריבונות. תקופה שבה היו חוטפים אנשים לזנות ולעבדות עבור כופר נפש. ויש מחלוקת נוראה בחז"ל, איך מתייחסים לחטיפות?

"מצד אחד, חובה לפדות שבויים. מצד שני: אֵין פּוֹדִין אֶת הַשְּׁבוּיִין יָתֵר עַל כְּדֵי דְּמֵיהֶן מִפְּנֵי תִּקּוּן הָעוֹלָם, אחרת כל הזמן יחטפו אותנו. זאת דילמה שאין עליה מענה. אין לנו איך לשפוט את הקטסטרופה הזאת – והסיפור של החטופים הוא קטסטרופה – בכלים שמוכרים לנו.

"מצד אחד, חובה לפדות שבויים. מצד שני: אֵין פּוֹדִין אֶת הַשְּׁבוּיִין יָתֵר עַל כְּדֵי דְּמֵיהֶן מִפְּנֵי תִּקּוּן הָעוֹלָם, אחרת כל הזמן יחטפו אותנו. זאת דילמה שאין עליה מענה. אין לנו איך לשפוט את הקטסטרופה הזאת בכלים שמוכרים לנו"

"לפני כחודשיים, השתתפתי בעצרת בירושלים, כדי לעודד את ראש הממשלה להגיע לעסקה. לא ידעתי שיש אנשים שלא ישוחררו. לא ידעתי שאנחנו ניצבים בפני משפט שלמה. למעשה, חמאס דורש שישראל תפסיד במלחמה כדי להציל את חיי החטופים".

ערלות לב של שני הצדדים.
"ההנהגה שלנו היא ערלת לב ואת יכולה לכתוב ולהדגיש את זה. דעותיי והשקפותיי הפוליטיות ממוקמות בצד ימין של המפה, אבל הממשלה הזאת היא האפשרות הרעה ביותר בגלל שחיתות המידות ושיסוי העם".

מה אמרת בעצרת?
"דיברתי על גשם. עבורי גשם הוא לא רק תופעת טבע מטאורולוגית שקשורה למערך האידוי. גשם הוא גם נייר לקמוס ליחסים בין אדם לאלוהים ובין אדם לאדם. כשבני אדם נוהגים כראוי, יש גשמי ברכה. השנה – לא זכינו להם ואני מאמינה שיש קשר בין לב ערל לבין שמיים סגורים. הפוך מחסד.

בכל סרלואי נואמת בבית הנשיא שם קיבלה ציון שבח במסגרת פרס רעיית נשיא המדינה לשירה עברית על ספרה "מפחדך בשרי", 25 באפריל 2021 (צילום: מרק ניימן/לע"מ)
בכל סרלואי נואמת בבית הנשיא שם קיבלה ציון שבח במסגרת פרס רעיית נשיא המדינה לשירה עברית על ספרה "מפחדך בשרי", 25 באפריל 2021 (צילום: מרק ניימן/לע"מ)

"בגמרא יש תפילה שנאמרת במצבי קיצון של בצורת: 'עֲנֵנוּ בּוֹרֵא עוֹלָם בְּמִדַּת רַחֲמֶיךָ… שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה, תֵּן טַל וּמָטָר לִבְרָכָה עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה…' עשיתי וריאציה על התפילה הזאת בעניין החטופים.

"כשיהודה ערב לשלומו של בנימין, הוא יוצא נגד מסורת האח הדחוי שרווחת בספר בראשית. כך נוצרת ערבות הדדית. אותה ערבות – אח שמוכן לקחת אחריות על אחיו גם במחירים קשים – היא שמביאה רפואה למשפחה ולעולם ומאחה את השבר, המחלוקת והרעב.

איפה את ממוקמת מול שאלת המחיר?
"אח של  גיסתי, מלאכי רוזנפלד הי"ד, נרצח בידי משוחרר מעסקת שליט. אנחנו מתמודדים מול ארגון טרור פסיכופתי, רצחני, ציני, נוראי. יש לנו דילמה מחרידה בין לאבד את עצמנו – כי אם אנחנו מפקירים את האחים שלנו לעינויים ומוות אנחנו מאבדים את עצמנו – לבין לאבד את עצמנו כמדינה, כריבונות, אם ניכנע לארגון טרור. לא מדובר רק על חילופי שבויים, אלא על כניעה. זאת דילמה שלא ברא השטן.

"יש לנו דילמה מחרידה בין לאבד את עצמנו – כי אם אנחנו מפקירים את האחים שלנו לעינויים ומוות אנחנו מאבדים את עצמנו – לבין לאבד את עצמנו כמדינה, כריבונות, אם ניכנע לארגון טרור"

"בימים שבהם הודיעו על העסקה לא הפסקתי לבכות. בירכתי בשם ומלכות הטוב והמיטיב, בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם הַטּוֹב וְהַמֵּיטִיב, אבל גם פחדתי פחד מוות. אני כל כך מפחדת שבעתיד ייחטפו אלף אנשים. מפחדת מעוד שבעה באוקטובר.

"כן, צריך לדעת שיש גם אנשים שפוחדים מהעסקה הזאת ולא להיות אטומים כלפי פחד אמיתי. שרה רוזנפלד – אמא של מלאכי – אמרה לי ביום ששחררו את רוצחי בנה כדי שהתצפיתניות השבויות תחזורנה – אני כל כך שמחה שתהיה אמא שתזכה לחבק את הבן או הבת שלה שיחזרו מהשבי. ואני חושבת שיש לי זכות לחיות בקרב אנשים כאלה.

התצפיתניות ששוחררו משבי חמאס – דניאלה גלבוע, נעמה לוי, אגם ברגר, לירי אלבג וקרינה ארייב – צופות בקונצרט במרכז הרפואי בילינסון בפתח תקווה, 4 בפברואר 2025 (צילום: אבשלום ששוני/פלאש90)
התצפיתניות ששוחררו משבי חמאס – דניאלה גלבוע, נעמה לוי, אגם ברגר, לירי אלבג וקרינה ארייב – צופות בקונצרט במרכז הרפואי בילינסון בפתח תקווה, 4 בפברואר 2025 (צילום: אבשלום ששוני/פלאש90)

"אז אני מחזיקה בקרבי את שני החלקים, השמחה והפחד. וביניהם, הלב שלי שבור. ואני חושבת שהעמדה המוסרית הראויה בזמן הזה, היא עמדה של לב שבור. עמדה שמולידה גם ענווה".

תוכלי להרחיב בזה?
"אנחנו משליכים את כל מה שאנחנו שונאים – בצדק – במנהיגים שלנו, על הציבורים שבחרו בהם. אני חושבת שזה לא הגון. רוב מי שהצביעו למפלגות הימין, לא חשבו שתהיה ממשלה כל כך רעה. מי שבחרו במפלגות המרכז-שמאל לא חשבו שייתקלו בסוללת מנהיגים כה נרפים.

"רוב מי שהצביעו למפלגות הימין, לא חשבו שתהיה ממשלה כל כך רעה. מי שבחרו במפלגות המרכז-שמאל לא חשבו שייתקלו בסוללת מנהיגים כה נרפים"

"לכן אני מעדיפה לשמוע את האנשים, כי הסיפור שלהם שובר לי את הלב וכשאני באה עם לב שבור, אני פתוחה לכאב של מי שאיבד ילד, שנחטף לו ילד, שאיבד בית ושחרב עליו עולמו. זו עיקר הביקורת כלפי הציבור החרדי. האם אפשר להמשיך כרגיל כשיש פה אסון שלא היה כדוגמתו?

"הרמב"ם כותב בהלכה שכאשר יש חס ושלום מלחמה, מגפה, בצורת, גם האדם החזק מבחינה חברתית או כלכלית שלא נפגע מהאסון ישירות חייב להצטער בצער הציבור. אתה לא יכול לגזור את עצמך מהכלל. אנחנו עדיין מצויים בתוך אסון מחריד. אין לנו כלים היסטוריים, תרבותיים ודתיים להעריך אותו. אז לפחות לבוא בכאב, בענווה בשתיקה, בחסד".

איך שומרים על חסד ועל לב פתוח תוך שמירה על גבול?
"גבול מכונן חסד. יש הלכה שלפיה אדם צריך לתת מעשר מכספו לצדקה – ואם הוא עשיר, הוא יכול לתת חומש, לא יותר. למה? כי אתה לא יכול, בגלל אהבתך לנתינה, לגרוע אוכל מילדיך. זה גם מה שנדרש מאיתנו אם אנחנו רוצים לכונן חיים מתוקנים. אנחנו צריכים לכונן גבולות. קודם בתוך עצמנו, ואז מול אחרים.

"כשפרצה המלחמה, עשיתי 'שִׁלּוּחַ הַכֵּן'. אמרתי כן לכל מה שביקשו ממני. אמרתי, כמו שחיילים מתמסרים עכשיו גוף ונפש למה שצריך, כך גם אני. רוצים שאבשל? אין בעיה. לכתוב שיר ולשלוח עד מחר? כן.

"כשפרצה המלחמה, עשיתי 'שִׁלּוּחַ הַכֵּן'. אמרתי כן לכל מה שביקשו ממני. אמרתי, כמו שחיילים מתמסרים עכשיו גוף ונפש למה שצריך, כך גם אני. רוצים שאבשל? אין בעיה. לכתוב שיר ולשלוח עד מחר? כן"

"הרגשתי שאני מבורכת בעצם החיים. בזה שאני בבית שלי, במיטה שלי, יש לי אור שמש. יש אנשים שאין להם את זה. הכתיבה נתנה לי עמוד שדרה בימים שבהם הייתי עלה נידף. בעצם הכתיבה, יש חסד".

עד כה פרסמת ארבעה ספרי שירה וביקורות ספרות ב"מקור ראשון" ועכשיו ב"ידיעות אחרונות". לאחרונה יצא ספר מסות ראשון שכתבת, משקל עודף.
"את 'משקל עודף' כתבתי ברובו לפני המלחמה מתוך רצון להניח משהו בעולם. פעם הייתה לי שכנה שבכל פעם שתלתה כביסה, הייתה קוראת לי להצטרף. חצר מול חצר. שתי נשים תולות כביסה ומדברות. הדקות האלה היו מרפאות.

"העולם המערבי בודד אותנו ואני מאמינה שכשאנחנו מדברות על החיים שלנו, וכותבות את 'הסיפור הנשי', אנחנו עושות מעשה של חסד. מעשה של תיקון עולם".

הספר הזה הוא מסמך מרתק ופיוטי על חייה הכמוסים של אישה דתית, כותבת. ספר אינטימי, שנוגע דרך רגעים אוטוביוגרפיים בתמונות מחיי אישה שומרת מצוות.
"כתיבה היא מעשה משונה. היא גם מערערת וגם מעניקה עוגן. אני מגיעה אל הכתיבה כמו אל התפילה, עם הכאב והשאלות, ומקווה שהמילים והכוונה יהיו לי מצפן. מהבחינה הזו, הסוגה הספרותית של המסה, בצורה הגמישה שלה, מאפשרת לשאול שאלות, להביא חוויה ולחשוב עליה בכתב".

מספריה של בכל סרלואי
מספריה של בכל סרלואי

איזו תפילה, פסוק, פיוט, סיפור מן המקורות, את אוהבת במיוחד?
"את הסיפור מהגמרא על הלל ושמאי. שמאי היה דוגמטי והלל – איש חסד פרגמטי. יום אחד הגיע איש אחד לשמאי שעבד כפועל בניין – אגב, כל הרבנים של פעם עבדו – ואמר לו אמירה די מעצבנת: למד אותי את כל התורה על רגל אחת.

"חז"ל מספרים ששמאי 'דחפו באמת הבניין שבידו' – גירש אותו על ידי חומרי בנייה. הלך האיש להלל שאמר לו: מָה שֶׁשָּׂנוּא עָלֶיךָ, לַחֲבֵרְךָ לֹא תַּעֲשֶׂה – זֶהוּ כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ".

מהן הסוגיות שמעסיקות היום את בנות הציונות הדתית?
"אני מסתייגת מהמונח 'בנות הציונות הדתית', בגלל ששם המגזר נחטף בידי המפלגה שמתיימרת לייצג את הציבור הזה.

"בנות המדרשה עסוקות בשאלות כמו מה נדרש עכשיו ואיך הן תעשינה שירות משמעותי בזמן כה קשה. איך לא לוותר לעצמן, לא בלימוד התורה ולא בשירות. הן חלק מדור שכול. איבדו אחים, קרובי משפחה, בני זוג. אבל הן גם דור מאוד שקול, שיודע מה כבד העול ולא מוותרות לעצמן. אני רואה אותן ונמלאת תקווה".

"בנות המדרשה עסוקות בשאלות כמו מה נדרש עכשיו ואיך הן תעשינה שירות משמעותי בזמן כה קשה. איך לא לוותר לעצמן, לא בלימוד התורה ולא בשירות. הן חלק מדור שכול. אבל הן גם דור מאוד שקול"

איפה עוד את פוגשת תקווה?
"כשאני רואה את האנשים סביבי – ואני לא מתכוונת רק לבני ביתי – ולא רואה חדשות, אני מתמלאת תקווה, חמלה ואהבה. אנחנו חברה באֵבֶל. אנחנו נדרשים לדון זה את זה לכף זכות.

המשוררת בכור סרלואי (צילום: הלל סרלואי)
המשוררת בכור סרלואי (צילום: הלל סרלואי)

"אנחנו באסון בסדר גודל תנ"כי שלא הסתיים ויוצאים מאיתנו כאבים וכוחות בסדר גודל תנ"כי. מנחם אותי לראות גדלות נפש ואני מאמינה בכוחה של הציבוריות הישראלית לשקם את עצמה".

"אנחנו באסון בסדר גודל תנ"כי שלא הסתיים ויוצאים מאיתנו כאבים וכוחות בסדר גודל תנ"כי. מנחם אותי לראות גדלות נפש ואני מאמינה בכוחה של הציבוריות הישראלית לשקם את עצמה"

ועכשיו מה?
"להרבות חיים. להרבות אהבה. כך נהגו סבא וסבתא שלי, משני הצדדים, שהיו ניצולי שואה.  סבא שלי היה בן שמונה כשנלקח לברגן בלזן. סבתא שלי הייתה בת 12 כשהוריה ואחיה נרצחו והיא הסתתרה בבתי איכרים בצפון הולנד. סבא שלי היה בן 15 ויצא עם גב שבור ושיער לבן מהמחבוא. כולם עלו לארץ יתומים, הקימו בתים, ילדו וגידלו ילדים. כמה אומץ צריך לאהוב אחרי שהכול הופקע ממך".

מה מקומה של אומנות (ספרות) בימי פורענות ושבר?

לְהַגִּיד אֱמֶת, כְּבִימוֹת שָׁלוֹם.
לְהֵישִׁיר מַבָּט גַּם כְּשֶׁדּוֹרְשִׁים שֶׁלֹּא נַבִּיט.
לִזְכֹּר אֶת הַנַּעֲלֶה שֶׁבָּאָדָם, גַּם כְּשֶׁהוּא עָסוּק בְּהֶרֶג.
לִזְכֹּר אֶת הַפְּרָט גַּם כְּשֶׁהַכְּלָל נִרְתַּם כֻּלּוֹ.
לְהַחֲזִיק בְּחוּט שֶׁל תִּקְוָה, כִּי זֶה מוֹתַר הָאָדָם מֵהַטַּנְק.
לְהַבִּיט בִּתְנוּעַת הַנְּמָלִים עַל רִגְבֵי הָאֲדָמָה,
אֵינֶנּוּ הַיְּחִידִים הַחַיִּים וּמֵתִים עָלֶיהָ.
לְהַקְשִׁיב לָזֶה שֶׁבִּכְיוֹ הַחֲרִישִׁי נִדְרַס בִּידֵי
מַלְאַךְ הַהִסְטוֹרְיָה, בְּשִׁבְתּוֹ כְּמִפְלֶצֶת.
לִהְיוֹת שְׁלִיחַת צִבּוּר לְחַסְרֵי הַצִּבּוּר
לִבְכִי וְתִקְוָה וּתְפִלָּה,
כְּדֵי שֶׁלֹּא נִשְׁכַּח אֶת צֶלֶם הָאֱ-לֹהִים שֶׁבָּאָדָם.

עוד 2,056 מילים ו-1 תגובות
סגירה