זוכרים את הקאץ'-פרייז "לא יהיה כלום כי אין כלום"? המנטרה הזו, שטבע בנימין נתניהו בניסיון לסלק אשמה אישית, הפכה בפועל לסיסמת פתיחה של מהלך עמוק ומסוכן הרבה יותר.

זה לא ניסיון רגעי לגונן על ראש ממשלה מכהן, אלא סדק תודעתי, שממנו ואילך נבנתה שיטה שלמה. מסע פירוק סדור של מוסדות המדינה והחברה. לא מתוך בורות – אלא בכוונת מכוון.

הקאץ' פרייז "לא יהיה כלום כין אין כלום" זה לא ניסיון רגעי לגונן על רה"מ מכהן, אלא סדק תודעתי, שממנו ואילך נבנתה שיטה שלמה. מסע פירוק סדור של מוסדות המדינה והחברה. לא מתוך בורות – אלא בכוונה

זה לא נועד רק כדי לבטל באופן מזלזל או לרסק את ההאשמות נגדו – אלא כדי לרסק מוסדות. לפרק את מערכת המשפט, לערער על חוקיות החוק, להציף את המרחב הציבורי בחוסר אמון, ולפצל את הציבור לקבוצות יריבות, חשדניות ולעומתיות.

המנגנון הדמוקרטי – זה שנבנה על יסודות של אמון הדדי, אחריות משותפת והגינות חוקתית – הוצג שוב ושוב כמעכב, כמיותר, כבעיה שצריך לעקוף. כך הפכה הדמוקרטיה לנטל. שלטון החוק – לאויב. והאחריות הציבורית – למכשול בדרך לשלטון אישי הישרדותי, בכל מחיר.

המהלך הזה לא נותר במישור השלטוני בלבד. הוא חלחל אל תוך הזהות הלאומית שלנו. ערכים שבעבר נתפסו כמכנה משותף הפכו לשדות מוקשים. שפה, שבעבר איחדה, הפכה לכלי נשק. והאזרחים – מצאו את עצמם שקועים במציאות של גזליטינג ציבורי מתעלל: ערפול גבולות מוסרי, מחיקת אמת, הפיכת עובדות ל"רושם", הפחדה שקטה עטופה במסרים ובספינים מחושבים היטב.

האמת הפכה למוצר שיווקי – תלוי הקשר, תלוי אינטרס, תלוי צורך.
שוב ושוב נאמר ש"הכול בסדר", ש"המבצר לא נופל והדמוקרטיה לא בסכנה", ושכל מי שעמד בשער להתריע – הוא "קפלניסט", "אנרכיסט", או "בוגד".

הדימוי החזותי של הדגל המתפורר נולד מתוך המקום הזה. מתוך ההכרה שהסמל הלאומי – דגל ישראל – איננו רק פיסת בד, אלא מבט. ובמבט הזה, נחרב משהו.
הפסים הכחולים, מגן הדוד – אותם חלקים בדגל שמסמלים חזון, זהות ותקווה – רוסקו בכוח פטיש אוויר פוליטי. הם נשאבו לתוך תהום. לא כקישוט צורני – אלא כביטוי לפצע פתוח.

הדימוי החזותי של הדגל המתפורר נולד מתוך ההכרה שהסמל הלאומי – דגל ישראל – איננו רק פיסת בד, אלא מבט. ובמבט הזה נחרב משהו. הפסים הכחולים, מגן הדוד – שמסמלים חזון, זהות ותקווה – רוסקו

ה־7 באוקטובר סימן את רגע ההתפכחות. לא משום שהיה בלתי צפוי – אלא מפני שחשף את התוצאה של תהליך מתמשך. בעוד ההנהגה שקועה בפירוק פנימי – האויב שמעבר לגדר זיהה את החולשה והכה בעוצמה.

הסדקים הפנימיים הפכו למכתש. ומאז – התהליכים הואצו. האמון רוסק. ההחלטות התקבלו מתוך אינטרסים אישיים. חיי אדם הפכו למשניים – בדרך להצלת פוליטיקאי אחד ולהצלת שלטונו המנותק, החזירי, האדיש, החסר כל אמפתיה, המלא ברחמים עצמיים ונהנתנות אינסופית.

החטופים הופקרו. המלחמה הפכה לשגרה. המילואימניקים ומשפחותיהם נשחקו.
הצפון ננטש. החוסן האזרחי נשחק. המחדלים החלו לצוף – אך ועדת חקירה ממלכתית לא נראית באופק.

בעת שהציבור מצוי בהלם, מבולבל וחסר אונים – מתקבלות החלטות רדיקליות:
העברת חוקי הפיכת משטר והשתלטות על מוסדות החוק, פיטורי שומרי סף, האשמת עובדי מדינה מסורים כ"דיפ סטייט", תקציב שנבזז לטובת סקטורים לא יצרניים ולא תורמים, חקיקה המקדמת השתמטות, ודחיקת ערכים של שוויון, סולידריות ואחריות.

זו מציאות שמזכירה את חזון הבלהות שתיארה נעמי קליין ב"דוקטרינת ההלם", שבה רגעי משבר מנוצלים – לא לשיקום, אלא לחיזוק כוחו של השלטון ולדיכוי ההתנגדות.

והאדם הערכי – העובד, המשרת, היוצר – נדחק לשוליים. נרמס תחת משאית אידיאולוגית משיחית, שאינה עוצרת באדום – אך מקפידה שלא לנסוע בשבת.

הסדקים הפנימיים הפכו למכתש. ומאז – התהליכים הואצו. האמון רוסק. ההחלטות התקבלו מתוך אינטרסים אישיים. חיי אדם הפכו למשניים – בדרך להצלת פוליטיקאי אחד ולהצלת שלטונו המנותק, החזירי, האדיש

העבודה הדיגיטלית של דגל השיש המרוסק שיצרתי – איננה ניסיון לזעזע. זו אינה פרובוקציה – אלא שיקוף. לא מטאפורה בוערת – אלא שבר מוחשי. חורבן. ומול השבר הזה עולה שאלה פתוחה, אמיצה, כנה: האם נוכל לתקן?
האם תיתכן תקומה מתוך הקריסה הזו? או שמא נלמד לחיות בתוכה – ונקרא לה, בפשטות מצמררת: "המצב"?

כי כל עוד יש עין שרואה את הפצע –  אולי נוכל להתחיל בתהליך ההחלמה.

אורן (Oran) אדלר הוא אמן דיגיטלי ואוטודידקט, בוגר קאמרה אובסקורה, מומחה ב-AI ויזואלי, אפטר אפקטס ותלת־ממד. יוצר, מלמד ופעיל מחאה ותיק, עם שני עשורים של ניסיון בעיצוב, הדמיה ועריכה. משלב אמנות חזותית עם ניתוח חברתי; יוצר ממים עם עוקץ פוליטי חד, נע בין עולמות הדמיון לפרינט מחאתי – ומפסל מציאות בפיקסלים, ב־300dpi.