השיח הציבורי בישראל לוכד אותנו בדיכוטומיה מטעה: בין הצלת חטופים לבין "ניצחון מוחלט". אך בחינה אסטרטגית מעמיקה מגלה אמת הפוכה: דווקא עסקת חטופים וסיום הלחימה בתנאים הנוכחיים ייצרו את העמדה החזקה ביותר לישראל, לא החלשה. זהו אינו טיעון מוסרי גרידא, אלא ניתוח אסטרטגי קר של מאזן עלות-תועלת.
לאחר מעל 500 ימי לחימה, הדוקטרינה הצבאית הנוכחית נכשלה בהשגת יעדיה המוצהרים. חמאס עדיין מחזיק בחטופים, ואף שיכולתו לשגר רקטות נפגעה משמעותית, האיום הביטחוני לא הוסר לחלוטין.
לאחר מעל 500 ימי לחימה, הדוקטרינה הצבאית הנוכחית נכשלה בהשגת יעדיה המוצהרים. חמאס עדיין מחזיק בחטופים, ואף שיכולתו לשגר רקטות נפגעה משמעותית, האיום הביטחוני לא הוסר לחלוטין
עם כל יום שחולף, מחיר הכלכלה המגויסת מתעצם, עם עלות מצטברת של מיליארדים, ענפי תיירות, חקלאות וייצוא בדרום קורסים, והאבטלה המוסווית כמילואים מכרסמת בחוסן הכלכלי. במקביל, המעמד הדיפלומטי של ישראל נשחק והבידוד הבינלאומי הופך למציאות מדאיגה. התמדה באסטרטגיה כושלת אינה עדות לעוצמה. זוהי עקשנות יקרה שמחלישה את ישראל.
התביעה ל"ניצחון מוחלט" על חמאס יצרה מלכודת רטורית שמכשילה כל פתרון פרגמטי. הצבת יעד בלתי ניתן להשגה מביאה להחמצת פתרונות אפקטיביים. האם יש בסיס להניח שעוד חודשיים או שלושה של לחימה, נוסף על שנה וחצי של לחימה שכבר מתנהלת, יובילו להכרעה מוחלטת?
ההיסטוריה הבינלאומית מספקת תובנה ברורה: אין במלחמות מודרניות אסימטריות "ניצחונות מוחלטים" אלא הכרעות פרגמטיות. ארה"ב בעיראק ובאפגניסטן, רוסיה בצ'צ'ניה, בריטניה מול ה-IRA, וקולומביה מול ארגון הפארק – כולן הגיעו להבנה שהכרעה צבאית מוחלטת של ארגון הטמון באוכלוסייה אזרחית אינה אפשרית.
לאור ההבטחה למיגור חמאס ובאופן מנותק מרציונליות קרה, כל הסכמה לעסקה שלא תכלול פירוק מוחלט של חמאס נתפסת כתבוסה. האבסורד צורם. שהרי התועלת העתידית המובטחת היא ספקולטיבית, בעוד הנזקים הם ודאיים וקונקרטיים – לחטופים המתענים בשבי, לחיילים המסכנים את חייהם ברצועה, לאזרחים המפונים שאינם יכולים לשוב לבתיהם, לכלכלה המדממת, ולמעמד הבינלאומי המתדרדר של ישראל.
לאחר יותר משנה וחצי של לחימה, עזה הרוסה לחלוטין – שכונות נמחקו, תשתיות קרסו ומאות אלפים הפכו לפליטים. בתוך ההרס הזה, חמאס ממשיך לפעול בין האוכלוסייה האזרחית.
גם הציבור הישראלי, שבחלקו הגדול אינו נחשף להיקף ההרס האמיתי בעזה, מתחיל להבין שאין הצדקה להמשך הלחימה ללא יעדים ברורים ובני-השגה. הציבור המוחה ברחובות רואה בצדק בהחזרת החטופים משימה עליונה – וזו לא רק עליונות מבחינה מוסרית, אלא מבחינה אסטרטגית, וכמובן – חשובה מהשגת "ניצחון מוחלט" – מושג שאיבד מתוכנו המעשי.
התועלת העתידית המובטחת ספקולטיבית, בעוד הנזקים ודאיים וקונקרטיים – לחטופים המתענים, לחיילים המסתכנים ברצועה, לאזרחים המפונים, לכלכלה המדממת, ולמעמד הבינלאומי המתדרדר של ישראל
למעשה, בחינה של המהלכים שנקטה ישראל במלחמה מראה, כי האסטרטגיה שננקטת שוב ושוב על ידי הדרג המדיני היא ארכאית וחד-ממדית. היא נשענת על תפיסה מיושנת של הרתעה באמצעים צבאיים בלבד, ומתעלמת ממורכבות הזירה המודרנית.
כאשר אסטרטגיה כושלת זו משתלבת במניעים פוליטיים צרים של ראש ממשלה החושש לשרידות הקואליציה שלו, נוצר מצב בלתי נסבל: החלטות הרות גורל על חיי אדם, ביטחון המדינה ועתידה האסטרטגי מתקבלות משיקולים של הישרדות פוליטית, שאינה מחשיבה אסטרטגית ארוכת טווח.
במציאות המורכבת של המזרח התיכון, כוח אמיתי אינו נמדד ביכולת להרוס, אלא ביכולת להשיג יעדים אסטרטגיים מורכבים. הפרדיגמה האסטרטגית המתקדמת רואה בגמישות, בתחכום ובראייה רב-ממדית את מקור העוצמה האמיתית. דווקא היכולת לסיים עימות בתנאים המאפשרים להשיג את היעדים החשובים ביותר ולהפנות משאבים לאיומים משמעותיים יותר היא ביטוי של עוצמה.
המסקנה הנגזרת מקריאת המציאות דרך פריזמה רציונלית מנוגדת לחלוטין לשיח שהדרג המדיני מנסה לקדם. השבת החטופים וסיום הלחימה בהסכם יהוו את המהלך האסטרטגי החכם ביותר כעת – שיאפשר ניצול הזדמנויות דיפלומטיות לבניית מערך אזורי יציב יותר; הפניית משאבים לאיומים ביטחוניים אחרים; שיקום כלכלי וחברתי מהיר; ובנייה מחדש של לגיטימציה בינלאומית שתאפשר פעולה נחושה בזירות הכרחיות אחרות.
לאלו הטוענים שללא חיסול חמאס יגיע "שבעה באוקטובר" נוסף, יש להשיב: המחשבה שישראל יכולה "לחסל" לחלוטין תנועה אידיאולוגית היא פשטנית ומנותקת מהמציאות ההיסטורית. הביטחון מושג לא רק באמצעות כוח צבאי, אלא גם ובעיקר באמצעות הסדרים מדיניים שמייצרים יציבות.
בחינת מהלכי ישראל במלחמה מראה שהאסטרטגיה הננקטת שוב ושוב על ידי הדרג המדיני ארכאית וחד-ממדית. היא נשענת על תפיסה מיושנת של הרתעה באמצעים צבאיים בלבד, ומתעלמת ממורכבות הזירה המודרנית
עלינו לאמץ חשיבה אסטרטגית מורכבת ולהבין – דווקא מי שמתעקש על המשך הלחימה ללא עסקה מקדם את הכניעה האסטרטגית האמיתית: כניעה לקיבעון מחשבתי והחמצת ההזדמנות האחרונה לסיום המערכה בתנאים שעדיין יאפשרו לישראל עמדת פתיחה חזקה לאתגרים הקיומיים הבאים.
הכישלון של השבעה באוקטובר לא יתוקן באמצעות הריסה טוטלית של עזה, אלא באמצעות רפורמה יסודית במערכות המדיניות והביטחוניות ועם נכונות לאפשר צמיחה לא רק לישראל אלא גם לפלסטינים. הקרבת החטופים על מזבח של אי רציונליות בוטה במסווה של "ניצחון מוחלט" צריכה לרדת מסדר היום המדיני.
שגית אלקובי פישמן היא דוקטורנטית בחוג לתקשורת באוניברסיטת בר-אילן; חוקרת את האופנים בהם מתפתחים נרטיבים בסביבות שיתופיות ודיגיטליות והשלכותיהם על זהויות קולקטיביות מתהוות, בדגש על אירועים בעלי השפעה גלובלית.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
הניתוח שמוצג כאן הוא נכון ומדויק.
כדי להשלים את התמונה צריך להבין שמלחמה מתמדת, כאוס וסבל הם אנם תוצאה אלא מטרה.
בזמן מלחמה, יש צידוק להגביל חירויות אדם, יותר קל לסמן אויבים, גם אם הם היו עד לפני רגע הצמרת הביטחונית, הכלכלית , המשפטית או הפוליטית.
בזמן מלחמה, אפשר לשלוף כל יום סיבה להתחמקות מהתייצבות למשפט.
בזמן מלחמה, אפשר לחזק את הכוח של השלטון שגם היום הוא כמעט בלתי מוגבל.
אני גם לא מאמין בכוונות הטובות של נתניהו ש"נאלץ" לוותר לסמוטריץ או לבן גביר.
הם כולם חבילת רוע אחת.