בימי חול המועד הללו מתבקש איזה טקסט שבכוחו לרומם את הנפש למרות צוק העתים. ספרה החדש הקטן והיפה של חוה אלברשטיין "סמטת כנען", נראה לי כמעיין מים חיים.
סגולותיה המוכרות של חוה כזמרת וכמרואיינת ניכרות גם בכתיבתה: החוכמה, הצלילות, בהירות הביטוי, ההומור הדק, המעודן, כישרון הניסוח וכן גם הצירוף הנהדר של עומק ופשטות.
סגולותיה המוכרות של חוה כזמרת וכמרואיינת ניכרות גם בכתיבתה: החוכמה, הצלילות, בהירות הביטוי, ההומור הדק, המעודן, כישרון הניסוח וכן גם הצירוף הנהדר של עומק ופשטות
"סמטת כנען" זהו שם הרחוב בקרית ביאליק שבו גדלה הזמרת עם משפחתה לאחר העלייה לארץ מפולין וימי המעברה. "לשם חזרתי", כדבריה, "על מנת לספר את הסיפור שלי". בעטיפה האחורית של הספר נאמר שהיא מזמינה את הקורא למסע בתחנות חייה: "רסיסי זיכרון מפולין, צעדים ראשונים בשרלייה (שער עלייה), ילדות בקרית ביאליק, פעילות עשירה ומגוונת לאורך שנים רבות כזמרת וכיוצרת".
רגעים קטנים מחייה נשזרים אלו באלו, מתוארים בתמונות קצרות. אלברשטיין נעה כל חייה בין המרכז לשוליים, "בין ליבה של התרבות הישראלית ובין זיקתה ומחויבותה העמוקה לעולם ההולך ונעלם של תרבות היידיש", ככתוב עוד בעטיפה האחורית של הספר המלבב, המכיל 226 עמודים בפורמט קטן.
חוה אלברשטיין נראתה לי מזמן כמקבילה הנשית של אריק איינשטיין. שניהם משוררי נשמה שאינם גולשים לקיטש ולסנטימנטליות. השירים של שניהם נכנסים עמוק ללב. אריק וגם חוה ניחנו בחכמה, באנינות, בהומור, בחוש לדקויות פסיכולוגיות, בכישרון כתיבה ומשחק. הם בחרו בקפדנות רבה את הטקסטים של שיריהם לרבות שירי ילדים, ואף חיברו בעצמם תמלילי שירים נהדרים. חוה גם הלחינה בעצמה חלק משיריה. בשיריהם של השניים מהדהדים זיכרונות אישיים וניכרים בהם זיקה עזה לארצנו, כעס וכאב על נפילותיה של הארץ האהובה. נדמה לי שאפשר למצוא ברפרטואר של אריק וגם של חוה פסקול של הישראליות.
די להיזכר בשירים אהובים של אריק איינשטיין כמו "סע לאט", "עוף גוזל", או "סן פרנציסקו על המים". לפי הגרסה של איינשטיין אין כמו ארץ ישראל. הוא "מרגיש כל כך רחוק בסן פרנציסקו על המים", מייחל ומבקש:
"תן לי חתיכת תבור
תן לי חתיכת כנרת
אני אוהב להתאהב בארץ ישראל קטנה, חמה ונהדרת".
חוה אלברשטיין נראתה לי מזמן כמקבילה הנשית של אריק איינשטיין. שני משוררי נשמה שאינם גולשים לקיטש ולסנטימנטליות, וניחנו בחכמה, אנינות, הומור, חוש לדקויות פסיכולוגיות וכישרון כתיבה ומשחק
* * *
חוה אלברשטיין בת 78, שרה ומנגנת בגיטרה מאז ילדותה. היא הופיעה לראשונה במועדון החמאם ביפו ב-1964,לפני שמלאו לה 17 שנים, ומאז לא חדלה לשיר וליצור. לפי ויקיפדיה אלברשטיין הוציאה מעל ל-70 אלבומים, יותר מכל זמרת וזמר ישראלים אחרים. שמונה מאלבומיה הם על טהרת היידיש, אחד מהם באנגלית. בצעירותה אמרה בראיון: "יידיש ישר עושה לי השראה. אני רואה צבעים, ריחות, וישר אני רוצה לשיר".
אני אוהבת במיוחד את תמליליה האישיים של חוה, המספרים על בית הוריה בקרית ביאליק ועל חבורת החברים הוותיקה המתכנסת בבית ההורים. "ובשבת בבוקר אין למי לצלצל", חוה מקוננת על הוריה המתים בשיר צובט הלב "געגועים". שיר אישי מאוד וגם כל כך אוניברסלי.
הנה מספר טעימות, לטעמי מענגות, מתוך ספרה החדש של חוה אלברשטיין. ותחילה ציטוטים שבכוחם אולי להסביר את סוד הישרדותה המקצועית ארוכת הימים, הנדירה למדי.
נראה ששיתוף הפעולה בין שלומי שבן לאלברשטיין סייע לאותה הישרדות. שבן, מלחין, זמר, פסנתרן, בן 49, הציע לחוה לשיר יחד איתו. "ואני", היא כותבת, "זכיתי בחבר חדש, שלומי, שאי אפשר שלא לאמץ אותו למשפחה: גם מוזיקאי נפלא, וגם אדם מתוק, אינטליגנטי ומלא חוש הומור. הומור הוא אחת התכונות שהכי חשובות לי בעבודה עם אנשים. אם לא צוחקים הרבה באולפן אין טעם בכל העניין, הרי אנחנו לא בונים צוללות".
אני אוהבת במיוחד את תמליליה האישיים של חוה, המספרים על בית הוריה בקרית ביאליק ועל חבורת החברים הוותיקה המתכנסת בבית ההורים. "ובשבת בבוקר אין למי לצלצל", חוה מקוננת על הוריה המתים
חוה, כדרכה, נזהרה "לא להירדם בשמירה". שלומי הוא שהצליח לשכנע אותה להיכנס למצעד הפזמונים:
"הוא התעקש שנופיע יחד. רק שנינו והפסנתר. לקח הרבה זמן עד שהסכמתי…לא הייתי בטוחה שיש לי כוח להרפתקה חדשה. לא ממש הבנתי לאן זה ילך…לצאת לפגוש אנשים חדשים כשכל כך טוב לי בבית. אבל כנראה שזה השלב הכי מתעתע והכי מסוכן בעסק שלנו. כשטוב לך מדי אתה מתחיל לנמנם מבחינה אמנותית, לנוח על זרי הדפנה קוראים לזה. נעלמת תחושת המאבק. יורדת שלווה שנדב כל כך הזהיר אותי מפניה כל הזמן (נדב לויתן היה בעלה המנוח של אלברשטיין – ש.ט). והנה אני נפגשת בתווכו של שלומי בשירים שלא שרתי…היה מוזר ונעים לשיר בלי גיטרה, כל הגוף מתנהל אחרת, אתה נושם אחרת. הבנתי שהעולם באמת מסתחרר. העולם הוא ספירלה ולא נע בקו ישר למעלה או למטה, אלא קדימה ואחורה…המופע היה דיאלוג אינטימי בין שלומי וביני. כשהמופעים באולם הפכו למופעי פירוטכניקה מרהיבים עם להטוטי תאורה ומסכי וידיאו ענקיים, דווקא המופע שלנו ריגש הרבה אנשים. גם אותנו. השקט הזה הוא כמו בד קנבס לבן של צייר, שכל ערב אתה מצייר עליו את השירים מחדש".
אלברשטיין נמנעת מלשיר כל פעם אותם שירים. נזהרת מדשדוש ב"עוד מאותו דבר". היא משתוקקת להיחשף בלי הרף לקולות שונים, לזמרים ברחבי העולם, לכלי נגינה אחרים, למלחינים, למעבדים. דברים ששלומי אמר על חוה אף הם מלמדים משהו על חיוניותה ועל סוד הישרדותה המקצועית. באפריל שנת 2023 צוטטו אמירות מתפעלות של שבן במוסף 7 לילות של "ידיעות אחרונות":
"חוה שרה כל הזמן. בהסעה, מאחורי הקלעים, בדרך מהבמה לבמה. שירים שלה ושל אחרים, שירי עם בעברית, אנגלית וכמובן ביידיש. היא לא מפסיקה לשיר…רק ששם, עם המיקרופון קורה דבר אחר. הטבעיות, הפשטות, אהבת השיר, חוכמת הפיסוק, מתנפצות ברכות מכעיסה אל תוך הממברנה של המיקרופון – ומתקבל ביצוע של מאסטרית…ישבתי מול ומאחורי הפסנתר ערב ערב ונשמתי את הגדולה הזאת…חוה קוראת בקדחתנות ומחפשת טקסטים פוטנציאליים בכל כתוב שנקרא בדרכה…היא אחת מציידי ההשראה, בדומה לשלום חנוך, יוני רכטר, שמעוררים השראה".
שלומי שבן: "ישבתי מול ומאחורי הפסנתר ערב ערב ונשמתי את הגדולה הזאת…חוה קוראת בקדחתנות ומחפשת טקסטים פוטנציאליים בכל כתוב שנקרא בדרכה…היא אחת מציידי ההשראה"
* * *
ההקדמה לספרה של חוה אלברשטיין נפתחת באזכור בעלה, נדב לויתן ז"ל. הוא היה יליד קיבוץ כפר מסריק, במאי קולנוע, סופר, תסריטאי ופזמונאי. נדב הלך לעולמו בשנת 2010, בגיל 67. בספר מתוודה חוה:
"אני כותבת מפני שאין לי עם מי לדבר מזמן שנדב עזב אותנו ורוב שעות היום אני שותקת. ממש שעות של שתיקה…אני אדם שספרים הם מרכז חייו ודווקא משום כך לא עלה בדעתי לכתוב ספר. אף פעם לא חשבתי שסיפור חיי יש בו כדי למלא ספר. אבל לאט לאט מפה ומשם עלו שאלות מהילדים והנכדים שלי ומאוהבי הזמר העברי על ראשית דרכי ועל המוזיקה שיצרתי…השנים חולפות ועמן עולה החרדה מפני השכחה והחלטתי לנסות. הכתיבה העירה רגעים רבים שבכלל לא זכרתי שעודם חבויים בי. היה מרתק לגלות אותם. את כולם".
אלברשטיין, כדבריה, לא הצליחה, לצערה, לחמוק מהפיכתה לפסקול הנוגה של המלחמות, הפיגועים, הטראומות והאירועים האסוניים. מהפיכת שיריה לשירי אבל או נחמה. היא מנסה, כדבריה, לחמוק מהשירים הללו למחוזות אישיים ופרטיים. ספרה נחתם בציטוט פקס שנדב שלח לה בעת שהייתה בחו"ל "הפקס היה תחליף למכתבים לפני שהמיילים פלשו לחיינו ושינו הכל…הפקסים היו מעין יומן משותף לשנינו".
הקשר הדיאלוגי בין חוה לנדב מצטייר בספר כמיוחד במינו. נדב ליווה בעקביות ובתבונה את יצירתה של חוה, ייעץ, תמך, עודד וגם השמיע ביקורת. וכך הוא כתב בפקס שנשלח אל חוה בעקבות פיגוע קשה שהיכה את הישראלים בהלם:
"…אני יודע שזה מכעיס אותך. אבל מייד כשמתרחש אירוע דמים הרדיו מתחיל להשמיע אותך בתכיפות גדולה. מתי הפכו שיריך למבשרי אסון? למבשרי אסון פרטי וגם לאומי? מתי הפך קולך לקול העצב דווקא? איך קרה שניכסו אותך, לא תמיד בטובתך, למטרות ואירועים שאליהם לא כיוונת כלל? אין לי אלא להזכיר לך שכבר נוכחנו בזה לא פעם בעבר, שלשירים יש חיים משלהם וגם אם תרצי או לא המוניטין שלך כבר לא בשליטתך".
חוה מספרת בשורות החותמות את ספרה איך היא נענתה בלי התלהבות, כמעט בעל כורחה, לשיר בטקס לציון חמישים שנה למלחמת יום כיפור. היא נענתה "בשל הצורך להגן על השיר ועל האנשים שהוא נכתב עליהם". מדובר בשירה של דורית צמרת "החיטה צומחת שוב".
נדב לויתן: "אני יודע שזה מכעיס אותך. אבל מייד כשמתרחש אירוע דמים הרדיו מתחיל להשמיע אותך בתכיפות גדולה. מתי הפכו שיריך למבשרי אסון? למבשרי אסון פרטי וגם לאומי? מתי הפך קולך לקול העצב דווקא?"
"הסכמתי", כותבת אלברשטיין, "ובאמת הייתי בטוחה שזהו, הגיעו ימים שקטים, השירים יישארו שירי זיכרון לטקסים כמו תמונות באלבום, רק זיכרונות. ופתאום אסון גדול קרה. ושוב משמיעים את 'החטה צומחת שוב' ו'השכם השכם בבוקר'. ושוב קולי הפך למבשר אסון. הלב נשבר".
שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
אני שומעת את חווה אלברשטיין מילדות אוהבת שירי ישראל ואת היחוד שלה בשירה ובהגשה אהבתי מאוד את הספר סמטת כנען . נתתי אותו במתנה לבן לחברה . אני קוראת ספרים מילדות אהבתי את כתיבתה את ההומור העומק הפשטות . גם בשיריה החדשים אהבתי שכתבה על אמא על ילדיה . הזכירה לי את אימי . ואת ילדיה המוזיקלים . את השיר סרנדה מנגינה של שוברט ביקשתי מבני גיא שינגן בחתונה של הבת. את המילים של השיר הקראתי ביום הולדתו . ילדי )) בבת מיצווה של ביתי ביקשצי מבני שינגן את שירי חווה . חווה אלברשטיין היא חלק מחיי ומחיי ילדי . תודה לך חווה