כשמגיעים לעיר העתיקה של סנטיאגו דה קומפוסטלה, בירת חבל גליסיה בצפון־מערב ספרד, לרגע אחד קשה להאמין שהגעת לספרד. כן, האנשים מדברים כאן ספרדית ואין מסעדה פתוחה לפני 20:30 בערב, אבל זה נראה שונה לגמרי מאנדלוסיה, למשל.
במקום עצי תפוז ברחובות, ניצבים ארמונות בעלי השפעות מוסלמיות, תרבות יהודית ואווירה ים־תיכונית. העיר נראית בסוף החורף יפה כמעט כמו אדינבורו, בירת סקוטלנד – או כבדה כמו אברדין ביום פחות חגיגי. השמיים קודרים, בנייני הענק עשויים גרניט כהה ורטוב, ובכל פינה פזורים צדפות גדולות, כוכבים וצלבים. אלו אינם בתי האבן הלבנים של סביליה.
לעיתים נדמה שספרד היא אוסף של לאומים שמוחזקים יחד בכבלים רופפים: שפה, דת, הצלחות ספורטיביות, טינה הדדית ולעיתים גם תיעוב של ממש. שרידיה הישנים של מלחמת האזרחים והדיקטטורה של פרנסיסקו פרנקו עדיין מצויים מתחת לפני השטח – ולעיתים גם מעליהם.
נדמה שיש דבר אחד הנטוע עמוק בזהות הספרדית הקולקטיבית, הרופפת ככל שתהיה: קמינו דה סנטיאגו דה קומפוסטלה – הדרך לעיר, נתיב העלייה לרגל של צליינים זה מילניום
הבאסקים והקטלונים שואפים לעצמאות, וגם ברחובות סנטיאגו דה קומפוסטלה נתלות כרזות עממיות שעליהן נכתב: "Queremos Galego" – אנחנו רוצים את השפה של גליסיה. עליהן מופיעה גם הזמנה להפגנה שתיערך בסוף השבוע.
ישנן גם קריאות למהפכה של העם הגליסיאני, אם כי לא נראה שהרשויות במדריד צריכות לדאוג: מדובר יותר בביטוי לזהות גליסיאנית מתעוררת ולשיח שמאלי – ולא בקריאה ממשית למרד.
אבל נדמה שיש דבר אחד המשותף ונטוע עמוק בזהות הספרדית הקולקטיבית, הרופפת ככל שתהיה: קמינו דה סנטיאגו דה קומפוסטלה – הדרך לעיר, נתיב העלייה לרגל של צליינים זה מילניום, המוביל אל הקתדרלה הגדולה שבה קבור סנט ג'יימס, שליחו של ישו, המוכר בספרדית כסנטיאגו.
זוהי רשת של מסלולים החוצה את צרפת, ספרד ופורטוגל, ונמתחת לאורך מאות ואף אלפי קילומטרים – כולם מובילים אל העיר הקדושה ואל הקתדרלה הגדולה.
פיל בול, אקדמאי אנגלי המתגורר בסן סבסטיאן שבחבל הבאסקים מזה שנים רבות, מסביר: "היום הקמינו הפך לחלק ממסלול ה־Wellness של אירופאים ואמריקאים, אבל זה לא ממעיט מחשיבותו – המסלול באמת פנטסטי. מבחינה היסטורית, אי אפשר להמעיט בחשיבותו.
"היום הקמינו הפך לחלק ממסלול ה־Wellness של אירופאים ואמריקאים, אבל זה לא ממעיט מחשיבותו – המסלול באמת פנטסטי. מבחינה היסטורית, אי אפשר להמעיט בחשיבותו"
"אם אתה עוקב אחרי המסלולים, בעיקר בצפון ספרד, אתה בעצם עוקב אחרי תהליך ההתפתחות של ספרד. קהילות שלמות צמחו וגדלו כנותנות שירותים לעולי הרגל. הקמינו אפילו מוזכר ב'סיפורי קנטרברי' של [ג'פרי] צ'וסר באנגליה, במאה ה־14.
"זה כולל גם נתיבים שמתחילים בסביליה בדרום ספרד, ונתיב לאורך החוף שעובר ממש ליד הבית שלי – אני יכול לצאת מהדירה ולהמשיך עד קומפוסטלה. המהות המקורית קצת התדלדלה מאז שזה הפך לתופעה בינלאומית, אבל הקמינו הוא בעל משקל חשוב בתרבות הספרדית כולה".
השליח, החלום והכוכב שהאיר את הדרך
סנט ג'יימס, סנטיאגו או יעקב בן זבדי, היה דייג מהכינרת ואחד משליחיו הבכירים של ישו. לפי המסורת הנוצרית הוא הטיף בחצי האי האיברי ולאחר מכן שב ליהודה, שם הוצא להורג בעריפת ראש בידי הורדוס אגריפס. תלמידיו נשאו את גופתו לחיפה, ומשם הפליגו בסירת אבן שהגיעה בדרך נס אל גליסיה, שם נקבר.
בראשית המאה התשיעית האיר כוכב לרועה צאן את המקום. הכנסייה והממסד בצפון ספרד אישרו את הממצא, ובאתר החלה להתפתח עיר קטנה – יעקב הקדוש בשדה הכוכבים, היא סנטיאגו דה קומפוסטלה.
בשנת 1189 הכריז האפיפיור אלכסנדר השלישי על סנטיאגו דה קומפוסטלה כעיר קדושה, לצד ירושלים ורומא. הקתדרלה בעיר הפכה למקום השלישי בחשיבותו בעולם הנוצרי, אחרי כנסיית הקבר הקדוש בירושלים ובזיליקת פטרוס הקדוש ברומא.
בשנת 1189 הכריז האפיפיור אלכסנדר השלישי על סנטיאגו דה קומפוסטלה כעיר קדושה, לצד ירושלים ורומא. הקתדרלה בעיר הפכה למקום השלישי בחשיבותו בעולם הנוצרי
מכל רחבי אירופה החלו לעלות לרגל צליינים שביקשו לזכות בברכתו של הקדוש – לעיתים הגיע מספרם לחצי מיליון בשנה, בתקופה שבה אוכלוסיית אירופה מנתה כ־60 מיליון נפש בלבד.
הפרס הגדול שחיכה למי שהשלים את הדרך הארוכה והמסוכנת – שבמהלכה התמודדו הצליינים עם פגעי טבע, הרי הפירנאים, חיות בר, מחלות ושודדים שארבו לאורך מאות קילומטרים – היה מחילה על עוונותיהם וכרטיס כניסה מהיר לגן עדן, תוך דילוג על שלבי הביניים של העולם הנוצרי. עבור מי שחי בפחד מתמיד מפני העולם הבא, זה לא היה עניין של מה בכך.
היו גם היבטים נוספים. ההכרזה על המקום כקדוש הייתה אקט פוליטי שנועד לחזק חבלי ארץ, להרחיב השפעה וליהנות מהמשמעות הכלכלית של מיליוני צליינים. הם נזקקו למקום לישון בו, לאכול, לנוח ולהתפלל ליום בהיר לקראת הצעדה הבאה – וגם לתרום למען מטרה זו או אחרת בדרך לקבלת המחילה הקדושה. לאורך הדרכים צצו אכסניות, מסעדות, בתי חולים ובתי קברות, ויישובים קטנים הלכו והתעבו בצדי הדרך.
על פי מיתוס אחר, היה זה קרל הגדול, קיסר האימפריה הקרולינגית במרכז אירופה, שהכריז על מיקום הקבר הקדוש בניסיון להרחיב את תחום השפעתו. ספרד, שנאבקה באימפריאליזם המוסלמי, ביקשה לאחד את הכוחות והממלכות בצפונה – הן כדי לחזק את שליטתה והן כדי למחוק את המורשת הקלטית של תושבי האזור לטובת הנצרות.
מעבר לחשיבות הדתית, העלייה לרגל והקמינו מספקים צורך אנושי. בזמנו, זו הייתה הזדמנות נדירה לצאת ולראות עולם מעבר לכפר או לבירת המחוז שבו התגורר המאמין – הזדמנות להגשמה עצמית וליציקת משמעות בחיים קשים למדי. התחושה הזו – של השגת היעד, של עמידה במטרה והדרך אליה – לא התפוגגה, גם כשלא מדובר עוד במסע דתי.
מעבר לחשיבות הדתית, העלייה לרגל והקמינו מספקים צורך אנושי. בזמנו, זו הייתה הזדמנות נדירה לצאת ולראות עולם מעבר לכפר או לבירת המחוז שבו התגורר המאמין – הזדמנות להגשמה עצמית וליציקת משמעות
"הפופולריות של הקמינו השתנתה עם השנים", אומרת מריה, מדריכת הסיור בקתדרלה. "אבל אז, ב־2020, קרה משהו. הקורונה וההגבלות התפשטו בספרד ובעולם, ואחרי שהסגר הוקל – אנשים חיפשו מה לעשות, והקמינו היה מושלם: אפשר היה לצאת לחיק הטבע, לשמור על ריחוק, זה היה זול יחסית, וכך הוא הפך לפופולרי עוד יותר. כיום. מאפריל ועד החורף, העיר מוצפת בעולי רגל במספרים עצומים".
ההערכה היא שכרבע מיליון איש צועדים מדי שנה בדרכם לקומפוסטלה. הנתיב הפופולרי הוא הקמינו פרנסז – הקמינו הצרפתי – שמתחיל בעיירה סן ז'אן פייה דה פור, חוצה את הרי הפירנאים, ועובר דרך פמפלונה, בורגוס ולאון בצפון ספרד בדרכו אל היעד. 770 קילומטרים של הרים, גבעות, יערות, שדות חמניות, שדות חיטה, כרמים ויקבים – וגם שלפוחיות, פציעות, כאבים ויין.
מסלולים אחרים יוצאים מליסבון ופורטו, מסביליה, ומעיר הנמל לה קורוניה שבצפון – אליה הגיעו בספינות צליינים מהאיים הבריטיים, והעניקו למסלול הקצר יותר את שמו: קמינו אינגלס – הדרך האנגלית.
הצליינים – "פרגרינוס" בספרדית – מקבלים בתחילת הדרך "דרכון", שמקנה להם זכות לינה ב"רפוחיוס" – אכסניות בסיסיות הכוללות חדרי שינה משותפים ומקלחות קרות. בדרכון הם מחתימים אנשי כנסייה ומנהלי אכסניות, כהוכחה לכך שהם צועדים לאורך הקמינו.
באופן מעט מפתיע לחוויה דתית, מדובר במערכת גמישה למדי. לא רק המסלול מגוון, אלא גם מועד ההליכה, אורכה, ואפילו מספר הפעמים שנדרשות להשלמתו.
כדי לקבל תעודה רשמית מטעם הכנסייה ומשרדי הקמינו, על הצליין להשלים לפחות 100 קילומטרים ברגל או 150 קילומטרים באופניים – בכל אחד מהמסלולים האפשריים
כדי לקבל תעודה רשמית מטעם הכנסייה ומשרדי הקמינו, על הצליין להשלים לפחות 100 קילומטרים ברגל או 150 קילומטרים באופניים – בכל אחד מהמסלולים האפשריים. הוא יכול לבחור את נקודת ההתחלה, ואף לפצל את הדרך ולהשלימה בכמה פעמים.
עולי הרגל הדתיים המחמירים, לעומת זאת, יעדיפו לצעוד בשנה הקדושה – כאשר יום החג של סנט ג'יימס, 25 ביולי, חל ביום ראשון. הפעם הבאה שזה יקרה תהיה בשנת 2027. אז הם ייכנסו לקתדרלה דרך שער מיוחד שנפתח רק בשנה כזו, יתוודו על חטאיהם, יחבקו את פסלו של סנט ג'יימס – ורק אז יזכו למחיקת חובות מלאה.
עיר שנבנתה על ברכיים עייפות ותרמילים מלאי תקווה
אלף שנות קמינו עיצבו את סנטיאגו דה קומפוסטלה והפכו אותה לעיר מיוחדת ומרתקת מבחינה תרבותית, אדריכלית ותיירותית. זו אחת מאותן ערים שבהן העבר מדבר אליך מהקירות – ובמקרה הזה, אלה קירות מרשימים במיוחד.
זו עיר קטנה, בת פחות מ־100 אלף תושבים, והעיר העתיקה שבה השתמרה היטב. בלבה שוכנת הקתדרלה הרומנסקית, וסביבה מבני דת וציבור מרשימים, סמטאות, כנסיות, מנזרים, הוסטלים ושירותים נוספים לעולי הרגל. הכול בנוי מאבן גרניט כבדה, ומסביב מרכזי בילוי עם עשרות מסעדות וחנויות. לא במקרה, היא מזכירה – בקנה מידה זעיר – את רומא, וגם את העיר העתיקה בירושלים.
האתר החשוב ביותר הוא הקתדרלה המרשימה, שנבנתה במשך כ־200 שנה לאחר שנחרבה בידי הפולשים המוסלמים במאה התשיעית. הצורך לבנותה מחדש הביא לתנופה במספר עולי הרגל ובתרומות
ביקור בסנטיאגו דה קומפוסטלה הוא הזדמנות למסע לימי הביניים – עם טאפאס מצוינים ונוף אנושי מרתק. על פני שטח קטן מרוכזים עשרות מבנים יפהפיים: מנזרים עם חצרות פנימיות, מבני אבן המטילים צל מאיים, וכיכרות הממתינות ליום שמש אחד כדי לשבת בהן ולצפות בעולם עולה לרגל.
האתר החשוב ביותר הוא הקתדרלה המרשימה, שנבנתה במשך כ־200 שנה לאחר שנחרבה בידי הפולשים המוסלמים במאה התשיעית. הצורך לבנותה מחדש הביא לתנופה במספר עולי הרגל ובתרומות – והתוצאה מרשימה.
זו כנסיית צליינים: מלבד המזבח הראשי, היא אינה מעוטרת בכבדות, ורוב החלל מוקדש לצורכיהם של ה"פרגרינוס" – עולי הרגל. בקיץ היא מתמלאת לחלוטין במתפללים, ותאי הווידוי שבה פועלים במספר שפות.
בלב הכנסייה ניצב מזבח בארוק, שעליו שלושה ייצוגים של סנטיאגו. הראשון הוא סנטיאגו הלוחם, קוטל המוסלמים. לפי המסורת, ערב הקרב הגדול בין הנוצרים והמוסלמים במאה התשיעית – שבו סבלו הספרדים מנחיתות מספרית – הופיע סנטיאגו בחלום והבטיח למפקד הקתולי ניצחון. כך זה תמיד: הקדושים מופיעים בחלומות של המנצחים.
בחלום הופיע סנטיאגו בשדה הקרב, רכוב על סוס לבן ובידו חרב אדומה – שהפכה לצלב סנטיאגו, המופיע מאז בכל פינה בעיר: מעוגות מקומיות, דרך מזכרות, ועד חולצות קבוצות הכדורגל של העיר ושל סלטה ויגו הסמוכה. הקריאה "סנטיאגו!" הפכה מאז לקריאת הקרב של כוחות ספרד לאורך הדורות, והכינוי הלא מועדן דבק בשליח מטבריה.
הייצוג השני הוא של הצליין בעל הכובע, מקל ההליכה והצדפה – הסימן המובהק ביותר של הקמינו. הצדפה המתולמת היא סמל הקמינו וסמל הקדוש. על פי האגדות, שרידיו הגיעו לגליסיה על צדפות או כשהם מכוסים בצדפות. כמו כן, הצדפה הפכה לסמל הדרך משום שכל התלמים והדרכים מובילים לנקודה אחת. ייתכן גם שהנצרות ניכסה סמל רומאי וקלטי, שהיה נפוץ בקרב עמי צפון ספרד.
הצדפה המתולמת היא סמל הקמינו וסמל הקדוש. על פי האגדות, שרידיו הגיעו לגליסיה על צדפות או כשהם מכוסים בצדפות. כמו כן, הצדפה הפכה לסמל הדרך משום שכל התלמים והדרכים מובילים לנקודה אחת
במרכז הקתדרלה והמזבח, ובעצם בלב הקיום הקומפוסטלי, ניצב פסלו של סנטיאגו הקדוש – השליח, המרטיר ומבשר הנצרות בספרד. המבקרים עוברים דרך הקריפטה, שבה נמצאים שרידיו (וגם בכנסיית סנט ג'יימס הארמנית בעיר העתיקה בירושלים), ועולים אל הפסל, שם הם יכולים לחבק אותו ולזכות בברכתו.
מעל למזבח מתנוסס כלי קטורת גדול עשוי כסף – הבוטפומיירו (Botafumeiro). במהלך המיסות, הצליינים ממלאים את הכלי בגחלים וחומרי קטורת, ולטענת המדריכה והמאמינה מריה, הריח נעים מאוד וממלא את חלל המבנה הגדול. שמונה גברים אוחזים בחבלים עבים וכבדים ומניעים את הכלי מצד אל צד בעוצמה, בטקס שהפך לאטרקציה תיירותית של ממש.
"הכלי נזרק בחלל הכנסייה בעוצמה גדולה", מספרת מריה, "ופעמיים קרו תאונות. פעם אחת כלי הכסף, הבוטפומיירו, פגע בחלון ושבר אותו, ובפעם אחרת הוא פגע בחזה של אדם, אבל האיש שרד והמקרה נחשב לנס". כמובן. גם כשתאונות קורות במוסדות הדת הן הופכות לנס ולרצון האל.
הכניסה לקתדרלה היא בחינם, אך בעונות התיירות היא כרוכה לעיתים בהמתנה ארוכה. מומלץ להצטרף לאחד הסיורים המודרכים, שפוסחים על התור וכוללים ביקור במוזאון הקתדרלה, חדר השרידים הקדושים והספרייה. שם נמצא כלי קטורת זהה לזה שבשימוש – מתנה מהרודן הפשיסטי פרנקו – ועליו סמלי המפלגה והצבא הספרדי. דת, פשיזם וצבא הם שילוב מקובל.
גולת הכותרת היא "דלת התפארת" – שער הכניסה הישן לקתדרלה ואחת מיצירות האומנות הנוצריות החשובות ביותר, רוויה בסמלים ומשמעויות. הסיור מומלץ במיוחד לחובבי אומנות, היסטוריה ותולדות הנצרות. אחרים עשויים להעדיף סיור שכולל עלייה לגגות המבנה ותצפית מרשימה על העיר.
אם יש מקום אחד שבו כדאי לעצור ולספוג את האווירה כולה, זוהי פלאסה דל אוברדוירו – כיכר הסדנה, או "מרכז בעלי המלאכה", אם תרצו – מול חזית הקתדרלה
לא רחוק משם שוכן השוק העירוני המקורה, שבו אפשר להצטייד במבחר מוצרים מקומיים: פירות ים, גבינות מצוינות מגליסיה, מוצרי בשר כמו חמון וצ'וריסו, לחמים, פירות וירקות. בשוק פועלות גם כמה מסעדות עממיות מצוינות, המתמחות בעיקר בפירות ים.
לא חסרים מבנים יפים בעיר. כמעט בכל פינה מסתתר מנזר או כנסייה עם עיטורים מרשימים, או כיכר קטנה ומקסימה. אך אם יש מקום אחד שבו כדאי לעצור ולספוג את האווירה כולה, זוהי פלאסה דל אוברדוירו – כיכר הסדנה, או "מרכז בעלי המלאכה", אם תרצו – מול חזית הקתדרלה.
בכיכר התרכזו בוני הקתדרלה: הסתתים, הנגרים, אנשי המקצוע שחצבו בגרניט, פיסלו ובנו את המבנה המרשים שכיום, יחד עם הקמינו, נחשב לחלק ממורשת התרבות העולמית של אונסק"ו.
כדאי להגיע אל הכיכר ולהתרשם מחזית הקתדרלה, ממגדלי הפעמונים ומצלצולם. הפעמונים נבזזו בידי המורים והוסבו לנברשות במסגד הגדול בקורדובה, אך לאחר הרקונקיסטה – ניצחון הנצרות בחצי האי – הוחזרו לביתם.
מריו ואלנה, זוג ממדריד, צעדו במשך שבוע 150 קילומטרים מהעיירה או סבריירו. הם הציבו את המצלמה בזווית הנכונה, התנשקו ארוכות, אכלו טורטה דה סנטיאגו, והסבירו לי: "עשינו את זה בשביל החוויה"
אחרי שמסיימים להתפעל מהמבנים סביב הכיכר, מתמקדת תשומת הלב באנשים. בפינה מנגן תושב מקומי בחמת חלילים – תזכורת למוצאם הקלטי של תושבי גליסיה – ולאט לאט, אפילו בסוף החורף, עולי הרגל מתחילים לטפטף אל הכיכר: קבוצת נזירות במדים אפורים־כחולים חולפת בשורה ארוכה; צליינים מגיעים, פורשים את המוצ'ילה – התרמיל הגדול – עם הצדפה, מקל ההליכה, דלעת סמלית ותג שמבהיר לכולם באיזה מסלול צעדו.
חלקם פשוט יושבים, מעט המומים מגודל הרגע. הצעירים יותר מצטלמים בתזזית. מריו ואלנה, זוג ממדריד, צעדו במשך שבוע 150 קילומטרים מהעיירה או סבריירו. הם הציבו את המצלמה בזווית הנכונה, התנשקו ארוכות, אכלו טורטה דה סנטיאגו מקומית עשויה שקדים, והסבירו לי: "עשינו את זה בשביל החוויה, ההתנסות – וזה היה נהדר. למדנו לאורך הדרך שהבדידות טובה בחברת שניים".
מכאן השניים ימשיכו עוד 100 קילומטרים לפינסטרה – קצה העולם – כמסלול בונוס, בעוד עולי רגל אחרים בוחרים לסיים את המסע בצעדה אחרונה של 14 קילומטרים אל שדה התעופה המודרני. מה זה עוד 14 קילומטרים אחרי 770?
יאן הצ'כי והאנה הגרמנייה הם זוג שהכיר בדרך מפורטו. הם צעדו יחד עשרה ימים, וכעת הם נהנים מהימים האחרונים לפני החזרה לחיים שלפני הקמינו. "זה מסע פנימי של אמונה – גם אם אתה לא דתי", היא אומרת. "יש הרבה התבוננויות פנימיות לאורך הדרך, וזה סוג של מדיטציה".
האם זה היה קשה? שאלתי. "אני רק יכולה להגיד שכל קילומטר הרגשתי שהתיק נהיה קל יותר והצעדים ארוכים יותר", עונה האנה. בשלב הזה, במקום הזה, כל הכאבים, הפציעות והקשיים כבר נשכחו.
"הסוד הוא הפוקוס: כל מה שאתה עושה זה לשים רגל אחת לפני השנייה, ואז שוב – ולחשוב רק על איך להגיע ליעד הבא. וזה כל מה שאתה חושב עליו. כל שאר הבעיות פשוט עוזבות אותך"
"צעדתי חלק מהקמינו מפמפלונה עד בורגוס, ופעם אחרת עשיתי עוד כמה מקטעים", אומר פיל בול. "יום אחד אשלים את הקמינו. אני מרגיש שהבנתי את סוד הקסם שלו. אולי צריך לעשות את זה לבד כדי להיכנס לזה באמת. אנשים עושים את זה מסיבות שונות – דתיות, רוחניות, מה שזה לא יהיה. חלקם מנסים להבין את עצמם או פשוט לשפר את הכושר הגופני.
"הגיס שלי עשה את זה כמה פעמים. הוא בחור די דפוק, מתמודד עם השדים שלו – ובקמינו הם ניתנים לשליטה. הוא טיפוס כזה. הוא אמר לי שהסוד הוא הפוקוס: כל מה שאתה עושה זה לשים רגל אחת לפני השנייה, ואז שוב – ולחשוב רק על איך להגיע ליעד הבא. וזה כל מה שאתה חושב עליו. כל שאר הבעיות פשוט עוזבות אותך. וגם אני הרגשתי ככה.
"הלכתי עם אשתי, ובמשך שעות לא דיברנו. אתה צריך להחליט אם אתה עושה את הקמינו בשיחה עם אחרים או לבד לגמרי – ואנשים מבינים את זה, ומכבדים את הרצון שלך".
בפתח אכסנייה גדולה בכיכר האימקולטה המרשימה עמד ברנדן, אירי־קנדי בן 70, שזהו הקמינו השלישי שלו. "ברחתי מהחורף באונטריו, אבל השנה זה היה קשה מדי. התחלתי בצרפת לפני שלושה חודשים, והיו ימים שטבעתי בבוץ ובמים. היה קשה מאוד פיזית – אבל הקושי הגדול יותר היה לגלות שהקמינו השתנה.
"היום הכול בסמארטפון. כשעשיתי את הקמינו בפעם הראשונה, ב־2012, לא היו אפליקציות. לא הזמנו מקומות מראש – פשוט הגעתי לאכסניות, וגם אם היה מלא, תמיד היו מוצאים לך מקום. היום אתה מזמין מראש – ומשלם עם הסמארטפון.
"הגעתי לכמה מקומות שהיו אמורים להיות פתוחים ועם מקומות לינה – והם היו סגורים. הלב פשוט צונח. אתה לא רוצה לישון בחוץ בחורף. פעם זה לא היה קורה – תמיד היו מוצאים לך חדר"
"ביליתי 13 שנים בשירת תהילתו של הקמינו, אבל היום אני כבר לא בטוח. הגעתי לכמה מקומות שהיו אמורים להיות פתוחים ועם מקומות לינה – והם היו סגורים. הלב פשוט צונח. אתה לא רוצה לישון בחוץ בחורף. פעם זה לא היה קורה – תמיד היו מוצאים לך חדר. היום זה הרבה יותר מסחרי. הכול מתוכנת, ואני לא טיפוס מודרני".
היו נקודות שבירה?
"אני חושב שהיו איזה תריסר רגעים כאלה. הגעתי למצב שהתפללתי לאלוהים שלא יהיו עוד זוועות או הפתעות. הזמנתי מקום בדרך וזה היה צ'ק־אין עצמי – ומעולם לא שמעתי על זה. הם שולחים לך אימייל עם כל הפרטים ולא הסתדרתי עם זה. מזל שצליינים אחרים עזרו לי.
![חותמות ב"פספורט" של צליין במסלול הקמינו דה סנטיאגו (צילום: Jane023, ויקיפדיה)](https://static.zman.co.il/www/uploads/2025/04/Pilgrim_Passport2.jpg "חותמות ב"פספורט" של צליין במסלול הקמינו דה סנטיאגו (צילום: Jane023, ויקיפדיה)")
"זה לא אותו קמינו. היום יש אנשים שמשלמים סכומים גדולים, ישנים במלונות, והתיקים שלהם מועברים מדי יום ליעד הבא. הכול מאורגן מראש על ידי חברות תיירות. ב־2012 זה היה קמינו רוחני־דתי – אתה מתחיל בצרפת, ואתה פשוט הולך. באכסניות אתה משלם כמה שאתה יכול, והכול היה כמו פעם, כמו בתקופות הנושנות של הקמינו. אבל זה נעלם.
"בפעם הראשונה היו לי יבלות איומות, אבל אהבתי כל רגע – את החברה, את העזרה, את הלילות באכסניות. היו רגעים שממש הרגשתי שישו האל הולך איתי ונוגע בי. כאדם מאמין, זו הייתה חוויה אדירה להגיע לכיכר ולקתדרלה. אני מאושר שזכיתי להם, גם אם הפעם הזו הייתה קשה מדי עבורי. מעט כואב לי הלב: אחרי שהתאהבתי כל כך בקמינו – אני כל כך שונא אותו עכשיו".
"תראה", אמר יאן הצ'כי, "זו חוויה עצומה. אני לא יכול להסביר את זה במילים. אתה חייב לעשות את זה בעצמך".
אוקיי.
אני הסתפקתי במונית מהירה אל פארק דו גוזו, שעל הר גוזו – "הר השמחה" – שם ניצב פסל של זוג צליינים המביטים לראשונה אל צריחי הקתדרלה שכל כך ייחלו לראות
כל אחד יכול לטעום מהקמינו. אפשר להגיע ברכב לנקודה המרוחקת 20 או אפילו 10 קילומטרים מהעיר ולהמשיך משם ברגל – ויש גם סיורים מאורגנים שעושים בדיוק את זה. אני הסתפקתי במונית מהירה אל פארק דו גוזו, שעל הר גוזו – "הר השמחה" – שם ניצב פסל של זוג צליינים המביטים לראשונה אל צריחי הקתדרלה שכל כך ייחלו לראות במשך חודשים.
ניתן רק לדמיין את מיליוני האנשים שהגיעו לכאן במאות הקודמות – בלי הכנה ויזואלית, בלי רישום מוקדם באכסניות, עם כל הציוד על הגב – והתרגשו עמוקות מהמראה, במרחק של חמישה קילומטרים בלבד מהעיר. באותו מקום התקבצו ארבעה ספרדים צעירים שהכירו בדרך, הצטלמו בפעם האחרונה, ואפילו התרגשו.
משם הדרך מתפתלת במורד ההר אל העיר, קלה ונעימה. אפשר להיעזר במפות של גוגל, אבל מומלץ פשוט להיסחף בגילוי השלטים עם החיצים והצדפה בצבעי כחול־צהוב. זה רגע קטן של אושר כשאתה מוצא אותם ויודע שאתה על הדרך הנכונה, כמו מיליונים שעשו זאת לפניך, מעל פלגים קטנים בדרכם אל העיר.
אחרי עוד צדפה ועוד חץ, מתגלה שלט "סנטיאגו דה קומפוסטלה" – מכוסה בסטיקרים. מייד אחריו מופיעים בתי קפה, מסעדות, מרכולים ומכבסות. האכסניות הולכות ומתרבות, והנוף העירוני משתנה בהדרגה: משיממון פרברי לשכונות מסקרנות, עד לירידה האחרונה ברחוב סן פדרו, שם נחשפים גגות הרעפים של העיר העתיקה ומגדלי הקתדרלה.
בכיכר אוברדוירו הגיעה בדיוק קבוצה של כ־20 צליינים דתיים. הם לא עשו את הדרך למען החוויה או הזיכרונות – הם עשו אותה לשם שמיים. סנטיאגו דה קומפוסטלה היא לא רק עיר יפה ומתוקה – היא גם מכונת זמן
אלו רק חמישה קילומטרים – שלא מקנים תעודה, מחיקת עוונות או כרטיס כניסה לגן עדן – אבל מעניקים משהו מהחוויה. לפחות הם מקנים את הזכות לרכוש מגנט קרמיקה של צדפה באחת מחנויות המזכרות הרבות.
בכיכר אוברדוירו הגיעה בדיוק קבוצה של כ־20 צליינים דתיים. הם לא עשו את הדרך למען החוויה או הזיכרונות – הם עשו אותה לשם שמיים. הם חלצו את נעליהם על רצפת האבן הקרה מאוד, ירדו על ברכיהם, נאחזו במקלות ההליכה והתפללו באקסטזה. סנטיאגו דה קומפוסטלה היא לא רק עיר יפה ומתוקה – היא גם מכונת זמן.
טיפים קדושים לצליינים חילונים
מה לקנות: בשוק אבסטוס תמצאו גבינות מגליסיה, גבינת מנצ'גו מלה מנשה, נקניקים וחמון. רוב המוצרים ניתנים לטעימה, והמוכרים יארזו אותם עבורכם באריזת ואקום.
איפה לאכול: רחוב פרנקו הוא מרכז הבילויים של העיר, ובו – ובסביבתו – פועלות עשרות מסעדות. אהבתי במיוחד את מסעדת "A Noiesa". שמעתי המלצות חמות על מסעדת "46" הסמוכה, ונהניתי גם ממסעדת "16" ברחוב סן פדרו, שמתפארת בתצפית יפהפייה לעבר העיר.
כאמור, סמוך לשוק תמצאו מסעדות ובארים מצוינים, המגישים תמנונים, שרימפס, צדפות ושלל מטעמים מן האוקיינוס האטלנטי.
פארקים: עיר של מבני גרניט עצומים, כנסיות ומנזרים יכולה לעיתים גם להכביד. מומלץ לצאת לפארקים הסמוכים ולהתרענן – אחרי הצטיידות במוצרים מקומיים בשוק. בפארק בונאוול (Bonaval), שמאחורי מוזיאון העם הגליסי, יש חורבות, מדשאות ופינות ישיבה שמהן ניתן להשקיף על העיר, כמו גם ברחוב הנושא את אותו השם. גם פארק אלאמדה (Parque de la Alameda) מומלץ לביקור.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם