אבא ז״ל היה לו מנהג. היה לוקח מפתח וחורץ על הקיר סימן של איקס. סוג של  חותמת שעם. היום בו עברתי לגור לבד קיבל גם הוא חריץ שכזה. ״אתה עושה טעות ותחזור הביתה בלי כלום כמו שאתה עוזב״, אמר לי. אבא צדק. ההורים תמיד צודקים.

כבר בכיתה א׳ הרגשתי משיכה לבנים. לא, לא שיחקתי בבובות. אני לא חושב שהיו לאחיותיי בובות. לא היה כסף למותרות כמו צעצועים. מעולם לא ביקשתי מהוריי דבר.

לא קינאתי בבני הדודים כשרכבו על האופניים החדשות שקיבלו. זה לא עניין אותי. אני לא אדם של שופינג. יריב שלי ממש מכריח אותי לקנות בגדים. אהבתי מאוד לצייר. תמיד ציירתי וכתבתי. להיות צייר היה תמיד במחשבות שלי. הציור היה חיים.

כבר בכיתה א׳ הרגשתי משיכה לבנים. לא, לא שיחקתי בבובות. אני לא חושב שהיו לאחיותיי בובות. לא היה כסף למותרות כמו צעצועים. מעולם לא ביקשתי מהוריי דבר

עד שהגעתי לצבא לא הכרתי הומואים. בחטיבה הייתה לי חברה. הייתי בן 15. זה לא החזיק. בצבא הכרתי בחורה. קיבוצניקית. היה לנו רומן קצר. שירתתי בצריפין. בה״ד 6. בית ספר לתחזוקה, לשם הגעתי אחרי טירונות אי שם בדרום. תחזוקה זה אפסנאות. עברתי קורס בנושא. מרתק (סתם). בבסיס זה למדו חיילים להיות נהגים של, ולהפוך טבחים של סירי ענק.

נשארתי בבסיס כחלק ממחלקות ההדרכה. בשל לימודי האמנות והגרפיקה בתיכון שילבו אותי כשרטט בהוצאה לאור. סיפקנו שקפים וחומרים מודפסים למחלקות ההדרכה בבסיס. את כישרון הציור שלי ניצלו לקישוט הבסיס.

היו מצמידים לי חיילים טריים (אם התמזל מזלי היו בהם חתיכים). שירטטתי להם קווי מיתאר ומילאו אותו בצבע. ממש כמו בגן ילדים. העיקר לא לצאת מהקווים. את סיכת חיל תחזוקה אני עיצבתי. נדמה לי שיש כבר אחרת במקומה.

בהוצאה לאור הכרתי את מי שיהיו חברים שלי וילוו את חיי בעשורים הבאים. היינו רביעייה. נותרתי עם אחת, את השניים האחרים שיחררתי מחיי. השתחררה המועקה שלא רצתה לצאת. בסוף יצאה והיום אני משוחרר, בעיקר מביקורת

את כישרון הציור שלי ניצלו לקישוט הבסיס. היו מצמידים לי חיילים טריים (אם התמזל מזלי היו בהם חתיכים). שירטטתי להם קווי מיתאר והם מילאו אותו בצבע. ממש כמו בגן ילדים. העיקר לא לצאת מהקווים

בצבא הכרתי את א׳. ההתוודות שלו שהוא הומו הייתה קסומה. חדשה. מרגשת. יום אחרי אמרתי שגם אני חושב שאני ״כזה״. למ׳ לקח הרבה מאוד זמן לצאת מהארון. אני תמיד אומר שצריך לתת לכל אדם את הזמן שלו להיפתח. לכל אחד התפרחת שלו.

דרך א׳ ידעתי שיש דבר כזה מועדונים. קודם לכן לא יצאתי לבלות. גם לא כשהייתי בתיכון. עם חברים בחטיבה שהיתה בשכונה הקרובה אלינו נהגנו ״להסתובב״ בדיזנגוף, ואולי הייתה גם גלידה אמריקאית על הדרך.

לא יצאתי קודם לכן למועדון גם לא כשלמדתי בתיכון הצפונבוני. א׳ מסתבר הכיר את עולם הבנים כבר מגיל 15. לי היה זה עולם חדש. לא היו לי הרבה עולמות מלבד ספרים וכן ציור. גם ״כן״ לא בטוח שהיה לי. אחרי הצבא כן.

בצבא הכרתי את א׳. ההתוודות שלו שהוא הומו הייתה קסומה. חדשה. מרגשת. יום אחרי אמרתי שגם אני חושב שאני ״כזה״

״דיווין״, מועדון ריקודים להומואים, היה אז מקום מפגש יחיד. חיים כהן (הזמר אדם) היה התקליטן. אחרי הצבא הכרתי את ״גן העצמאות״ שהיה ה״מקום״ למצוא בו זיון, ואם התמזל המזל יותר מסקס.

ב״דיווין״ הכרתי את האהבה הראשונה שלי. קראו לו ג׳קי. יעקב טלבי. מעולם קודם לכן לא התרגשתי בבטן כמו עם היפה הזה. היו עוד יפים. תמיד אזכור לו את הרגשות הראשונים שלי.

תמיד ידעתי שאני נמשך לגברים. בנעורי היו התנסויות. מעולם לא שאלתי את עצמי יותר מדי שאלות על הזהות המינית שלי. התמזל מזלי וניחנתי באופי אדיש, שקיבל את החיים כי שהם בלי התפלספויות.

כשהשתחררתי מהצבא עברתי לגור עם א׳ ומ׳ בדירה שכורה ברחוב סירקין פינת מנדלי מוכר ספרים. יריקה מהים והליכה קצרה מבן יהודה וממועדון ״התיאטרון״. שם הכרתי בחור בשם דויד לה שאפל שעצר בתל אביב בדרכו ממצרים. אז צילם עבור הנשיונל גי׳אוגרפיק. ״בילינו״ לילה אחד במלון שלו.

עבדתי במלצרות, הייתי ברמן, מנהל משמרת״. תמיד פיטרו אותי. אהבתי את אורח החיים החדש. עבודה בשעות שמאפשרת לחוות לעתים את היום לרב את הלילה והייתי איש של לילה.

כשהשתחררתי מהצבא עברתי לגור בדירה שכורה ברחוב סירקין פינת מנדלי מוכר ספרים. שם הכרתי בחור בשם דויד לה שאפל שעצר בת"א בדרכו ממצרים. אז צילם לנשיונל ג׳אוגרפיק. ״בילינו״ לילה אחד במלון שלו

לא פעם מצאתי עצמי חוזר (אחרי משמרת בקפה בו עבדתי) עם האופניים מ״גן העצמאות״ אחרי סקס או בלי סקס. היו לילות שהבאתי לדירה השכורה בחורים והיו לילות לבנים של ציור. הרבה לילות לבנים של ציור.

בלי שרציתי או תכננתי, מצאתי עצמי בזוגיות מוזרה עם עולה חדש מאמריקה, צעיר ממני בכמה שנים. הייתי אז בן 23.

אחרי שנפרדנו הוא שב לארצו והתגורר קרוב לבוסטון בעיירה של הומואים מזדקנים. אמנים ומשוררים. פרובינסטאון קראו לה. הוא שלח לי כרטיס טיסה הלוך ושוב. וזו הייתה הנסיעה של אחריי צבא. לבד. פעם ראשונה בארץ זרה. עם אקס ממנו ברחתי אחרי חודשיים הישר לניו-יורק. העיר הגדולה.

הוא שלח לי כרטיס טיסה הלוך ושוב. וזו הייתה הנסיעה של אחריי צבא. לבד. פעם ראשונה בארץ זרה. עם אקס ממנו ברחתי אחרי חודשיים הישר לניו-יורק. העיר הגדולה

אני זוכר את הלילה הראשון. הייתי רשום במועדון הלוהט באותם ימים ״ליים לייט״. רשם אותי מעצב תפאורות שהכרתי בעיירה ההיא. לקחתי איתי את האיש הנחמד שנתן לי לישון בדירתו. הבחור הכי יפה, מוקף בנות, הביט לעברי.

בשירותים מול המראה כבר הבטנו אחד לשני בעיניים. והיו לי עיניים. שלחתי את הנחמד הביתה ומצאתי את עצמי נוסע בארבע לפנות בוקר בסאבווי ל״ברונקס״ עם היפיוף האיטלקי שהדבר הראשון שעשה כשירדנו מהרכבת היה לקנות דלי ענק של קנטאקי פרייד צ׳יקן.

הקשרים שיצרתי בעיירה הציורית חיברו אותי לצלמים והפכתי חבר של הצלם דויד אמסטרונג ז״ל ונאן גולדין, היום צלמת מאוד ידועה בעולם, אז היתה מורה באוניברסיטת ניו יורק. היא היתה המורה הרוחנית של דויד. שניהם צילמו אותי הרבה. אני מופיע במספר ספרי צילום, מיצגי צילום ב״מומה״ בניו יורק, אפילו רכשו פורטרט שלי בגלריה בלונדון. הייתי מוזה. מוזה יפה.

אפי אליסי (צילום: דיויד ארמסטרונג)

כשהזכרתי את השם דויד לה שאפל שהכרתי בלילה תל אביבי, דחקו בי כולם לחדש את הקשר עימו וכך עשיתי. לה שאפל, מגדולי הצלמים של דורנו, ניהלנו רומן קצר. אפילו עבדתי איתו. זה נמוג כמו שזה בא. הייתי קישוט לא יותר.

הצלם דויד אמסטרונג ז״ל והצלמת נאן גולדין צילמו אותי הרבה. אני מופיע בכמה ספרי צילום, מיצגי צילום ב״מומה״ בניו יורק, אפילו רכשו פורטרט שלי בגלריה בלונדון. הייתי מוזה. מוזה יפה

איזה כיף שמגדת עתידות צועניה וקשישה שישבה בחלון ראוווה בוילג׳ של מנהטן, אמרה לי לחזור לישראל, שם מחכה לי אהבה גדולה. היא צדקה. יריב ואני בזוגיות בריאה כבר כמעט 27 שנים. אנחנו מגדלים את רואי (20) ואת יאן (מכשפה בת 13). בסוף בסוף אין כמו הבית. אין כמו משפחה. למזלי היא טובה. לא לכולם יש המזל הזה ועדיין, תעשו הכל כדי להיות מאושרים. חגים שמחים.

אפי אליסי, בן 53, בזוגיות עם יריב מזה 26 שנים, מגדל את רואי בן ה-20 ואת יאן בת ה-13. מייסד ועורך אחראי של מגזין אופנה Fashion Israel, מרצה על בריאות הנפש מטעם ״אנוש״, ״נגישות ישראל״ ובאופן פרטי.

בכל מקום שהיס"מ מופיע בו – תדע שמישהו הולך לספוג אלימות. מי? פשוט מאד: מי שבצד הלא-נכון. איך יודעים איפה הצד הלא-נכון? הצד שעומדים בו מפקדי המשטרה הבכירים באירוע.

במוצאי-שבת האחרונה עמדו מפקד מחוז מרכז של המשטרה, עמי אשד; מפקד משטרת פתח-תקווה, ברק מרדכי, וסגנו, שי גז; והתובע במשטרת פתח-תקווה, גרגורי פוקס  – בצדה המערבי של כיכר גורן בפתח-תקווה. הצד בו מתנהלת כבר שלוש שנים בקביעות המחאה נגד השחיתות השלטונית והרס הדמוקרטיה. מנגד, ביציע המזרחי, היתה ההפגנה בהזמנת הליכוד, למען ראש-הממשלה, בהשתתפות ראש מערך ההסברה בליכוד ואחרים.

ככה זה נראה בפועל: אדם מעוכב בידי המשטרה. איש יס"מ אוחז בו. הוא אזוק. הוא לא מנסה להשתחרר. הוא לא מביע התנגדות. הוא לא מוציא מילה. מגיע איש יס"מ מימינו ומאגרף לו את הפרצוף, כמו שרואים בסרטים

ככה זה נראה בפועל: אדם מעוכב בידי המשטרה. איש יס"מ אוחז בו. הוא אזוק. הוא לא מנסה להשתחרר. הוא לא מביע התנגדות. הוא לא מוציא מילה. מגיע איש יס"מ מימינו ומאגרף לו את הפרצוף, כמו שרואים בסרטים.

אדם אחר, איש שקט ומהוגן, מוחזק בידי שוטרים כשהוא שכוב על הכביש ופניו לאספלט. הוא לא מנסה להתנגד, הוא לא הפעיל אלימות. הוא מנוטרל. עוברות כמה שניות. ראשו מוטח באספלט. השניים נוטרלו מלכתחילה, כי נשאו שלט ענק "CRIME MINISTER". המשטרה קבעה שאסור להניף את השלט, רק לפרוש אותו על הכביש.

קרוב לחודשיים אני עם דלקת חריפה בשריר הכתף. שוטר הגיע מאחורי הגב שלי בהפגנה שקיימנו בבת-ים מול רדיו בלה-בלה-רגב מארח את שרה נתניהו, העבריינית המורשעת, עיקם אותה מאחורי הגב שלי (נוהל משטרתי ידוע). בכח, בסיבוב. לא הפעלתי אלימות על איש, לא החלפתי דברים קשים עם אף-אחד. למעשה, להיפך: איש ליכוד, ממארגני האירוע בבת-ים, ואני, דיברנו בינינו. בכבוד וברוח טובה. הבהרנו שמה שלא יהיה – אלימות משני צדדי הנוכחים (ליכוד ואנחנו) לא תהיה.

לא הפעלתי אלימות על איש, לא החלפתי דברים קשים עם אף-אחד. למעשה, להיפך: איש ליכוד, ממארגני האירוע בבת-ים, ואני, דיברנו בינינו. בכבוד וברוח טובה

הנסיון העשיר שיש לי עם המושג "משטרת ישראל: אבטחת שלום הציבור" לימד אותי שעל המשטרה אסור לסמוך. אז אני מסתובב באירועים מסוימים עם אמצעי הגנה עצמית. כדי לא להבהיל את איש הליכוד או ליצור תחושת איום כלפיו, החזקתי אותו מאחורי הגב. זה לא היה דיאלוג ראשון שלנו באירוע. השוטרים שחצצו בין שתי הקבוצות ראו את זה. יש היגיון ששוטר יבקש לדעת מה פתאום בנאדם מחזיק אמצעי הגנה עצמית באירוע עם פוטנציאל רגיש. אבל ההיגיון אומר שהגיוני שאזרח יחזיק ברשותו אמצעי כזה באירוע כזה. אפשר לברר, אפשר לבקש. לא חייבים לקרוע שריר בכתף.

באירועים מהסוג הזה, המשטרה חוצצת בין קבוצות המפגינים. הגיוני. איש ליכוד חצה את קו השוטרים והגיע אלינו. "אם לא תסתלקו תוך דקה…", הוא לחש באוזנו של חברי להפגנה, ישי הדס, שבאותו רגע היה עם מיקרופון הגברה ביד. "אם לא נסתלק תוך דקה, יקרה מה? ספר לנו", חזר אחריו הדס למיקרופון.

ההיגיון אומר שאחד כזה צריך להרחיק מיידית מהזירה. אולי אפילו לעכב אותו. ודאי לא להתיר לו להסתובב אחר-כך שוב ושוב בשטח ההפגנה שלנו. אז ההיגיון אומר, אז מה. ההיגיון הרי חייב להיעצר איפה שהוא. והוא לעולם נעצר איפה שאזרחים שומרי חוק מאוימים בו.

יש היגיון ששוטר יבקש לדעת למה בנאדם מחזיק אמצעי הגנה עצמית באירוע עם פוטנציאל רגיש. אבל הגיוני שאזרח יחזיק ברשותו אמצעי כזה באירוע כזה. אפשר לברר, אפשר לבקש. לא חייבים לקרוע שריר בכתף

בכלי-נשק אוטומטי שלופים, אחד עם אצבע על ההדק, עמדו השוטרים ואנשי היס"מ שחצצו בין הצדדים באירוע בבת-ים. עם הפנים אלינו, עם הגב לאנשי הימין.

סוף יולי האחרון. הפגנת מחאה קבועה ביום שישי שעה שהיועץ-המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, עושה דרכו לבית-הכנסת. מפגין מוכנס בידי שוטר לניידת וממנה לתחנה.

הוא סירב להזדהות בפני השוטר, כיוון שלא התקיימה עילה בדבר חשד סביר לביצוע עבירה, כמתחייב בחוק. מאחר והמפגין שידר לייב לפייסבוק תוך כדי הליכה ברחוב, אפשר להיווכח שהסירוב להזדהות מוצדק.

מפגין אחר שהגיע למקום ותיעד במצלמת הטלפון את השתלשלות האירוע, מעוכב גם הוא. מופעל עליו כח רב, כדי אלימות, בידי מספר שוטרים, הוא מוכנס לניידת. הוא מתנדב במשטרה, למרבה האירוניה. הוא נושא אקדח. אבל כשאין שיקול דעת או היגיון – זו עילה לאלימות חסרת פרופורציה ומעצר מיותר. מה זו אלימות חסרת פרופורציה? זעזוע מוח, כאבים עזים, בחילות וסחרחורות, יום בבית-חולים.

מפגין אחר מעוכב, ומופעל עליו כח רב, כדי אלימות, בידי מספר שוטרים. הוא מתנדב במשטרה, למרבה האירוניה. מה זו אלימות חסרת פרופורציה? זעזוע מוח, כאבים עזים, בחילות וסחרחורות, יום בבית-חולים

הלאה. שבע שנים אחורה. קיץ 2012. מוצאי-שבת, שעת לילה מאוחרת. צומת עזריאלי חסום במסגרת הפגנה נגד השחיתות ויוקר המחייה. הצומת חסום כמה שעות במסגרת נוהל לא-כתוב שנוצר בין המשטרה למוחים: מאפשרים לשחרר קצת לחץ באמצעות חסימת צומת.

עמדנו כחמישה אנשים בלב הצומת. לידינו שוטר. אווירה רגועה, אין עימותים. השוטר מדבר עם אחד מהחמישה. אחרי רגע הוא שולף תרסיס גז ומתיז על כולנו. סתם ככה. בנונשלנטיות. כאילו מדובר בעניין טבעי.

שישי. 16 אוגוסט, לפני כחודשיים. שעת לילה מאוחרת. שישה אנשים מוחזקים בכלוב העצורים במשטרת פתח-תקווה, נעולים מאחורי סורג ובריח. הרקע: עיכוב אחד מפעילי המחאה נגד השחיתות והרס הדמוקרטיה, והובלתו למעצר בתחנה.

הפעיל לא עבר על החוק. גם לא על הוראות מפקד מחוז מרכז, אשד. דווקא הוראות מפקד המחוז הן אלה שבמובהק מנוגדות לחוק ולפסיקת בג"צ. הפעיל הלך ברחוב. הוא "נשלף" ממנו למעצר כי ככה בא לה, למשטרה.

אחריו מעוכבת ונלקחת פעילה אחרת. בעקבות מעצר השניים, כבר הגיעו עשרות פעילים למחות מחוץ לתחנת משטרת פתח-תקווה. אז כבר עלה מניין המעוכבים והעצורים לעשרים. אנשים הוטחו לכביש, אחרים הורמו ממנו כאילו הם סחבות. הפעיל שעוכב? הוא אני. זאת לא עדות שמיעה; אני יודע מה היה שם.

עמדנו כחמישה אנשים בלב הצומת. לידינו שוטר. אווירה רגועה, אין עימותים. השוטר מדבר עם אחד מהחמישה. אחרי רגע הוא שולף תרסיס גז ומתיז על כולנו. סתם ככה. בנונשלנטיות. כאילו מדובר בעניין טבעי

ניגש שוטר לכלוב, מצביע על אחד העצורים ובקול רם ומאיים אומר לו:

"אתה צילמת אותי. אתה העלית לפייסבוק את התמונה. אתה עוד תשלם על זה. אתה עוד תראה מה יקרה לך".

אני נצמד לסורג ואומר לשוטר, "מה אתה עושה?! אתה מאיים על עצור ועוד לפני חקירה. אתה לא יכול לעשות את זה!"

"סתום ת'פה, מי דיבר אליך?!", הוא עונה. עצור נוסף, יוסף זרניק, מצטרף לוויכוח. הוא אומר לשוטר, "מה זה צריך להיות? זה איום על עצור!"

"בוא אתה לחיפוש", אומר מייד השוטר לזרניק.

הוא פותח את התא ומוציא אותו משם לחיפוש. לא חודרני, לשם ההבהרה. אגב, כל העצורים, איש בתורו, נלקחו לחיפוש. מגיעים שני שוטרים, האדיב והקשוח, שמים על הידיים כפפות לייטקס, מתייצבים מחוץ לכלוב. המסר מהכפפות ברור לעצורים. הם לא יודעים בשלב זה שהחיפוש לא יהיה חודרני.

החיפוש נעשה בתא שירותי נכים. שואלים את השוטרים למה בשירותים. השוטר האדיב אומר שזה כדי לשמור על הפרטיות שלהם. "לא", ענינו בחיוך, כל אחד בתורו, "זה בגלל שזה החדר היחיד בלי מצלמות"

אחד-אחד מוציאים אותנו משם. החיפוש נעשה בתא שירותי נכים. זרניק ואני, כל אחד בתורו (ייתכן וגם אחרים), שואלים את השוטרים למה בשירותים. השוטר האדיב אומר שזה כדי לשמור על הפרטיות שלהם. "לא", ענינו בחיוך, כל אחד בתורו, "זה בגלל שזה החדר היחיד בלי מצלמות".

יוני 2017. עוד הפגנה בכיכר גורן יוצאת לדרך. הצעדה מתקדמת במעלה אחד הרחובות. המשטרה כבר נערכה מראש: היא הביאה איתה אוטובוס לאסוף משם עצורים. מי אמר שיהיו עצורים? מי אמר שבכמות שתצריך אוטובוס(!)? אבל הביאו. ואוטובוס שמגיע ריק במערכה הראשונה להפגנה, יעזוב מלא במערכה האחרונה. כי צריך למלא מכסות.

המשטרה כבר נערכה מראש: הביאה איתה אוטובוס לאסוף משם עצורים. מי אמר שיהיו עצורים? מי אמר שבכמות שתצריך אוטובוס(!)? אבל הביאו. ואוטובוס שמגיע ריק במערכה הראשונה להפגנה, יעזוב מלא במערכה האחרונה

סגן-מפקד משטרת פתח-תקווה אז, סהר שיין, ניגש לאחד המפגינים בצעדה, חוסם אותו ושואל:

"תגיד, אתה אמרת לי קודם 'עוד פעם אחת אתה קורא לי זרניק ואני נותן לך…'?" אני לא זוכר בוודאות מה הקצין אמר שההוא איים שייתן לו, אבל לצורך העניין נניח שמדובר ב"סטירה". כלומר, קצין המשטרה פנה למפגין בשם של מישהו אחר והמפגין ענה לו שלא יקרא לו ככה. הגיוני.

עונה המוחה: "כן, אני אמרתי. אני באמת לא זרניק".

עונה השוטר: "אז למה אמרת את זה? בשביל מה הפרובוקציה?"

מתנהלים חילופי דברים קצרים ביניהם שבשפת הכדורסל קוראים לזה, השוטר נעמד לסחוט "עבירת תוקף" (אני אוציא ממך עבירה בזמן שאני שומר עליך), ניגש מפגין אחר ושואל את שיין:

"רגע, הוא (קרי מי ש"נחשד" כזרניק) מעוכב או עצור?"

"לא", עונה השוטר.

"אה", אומר המפגין שאיננו זרניק, "אז אני יכול ללכת", והולך.

אומר השוטר למפגין שהתערב והכניס היגיון לשיגעון: "הוא לא, אבל עכשיו, אתה מעוכב",

ומפקיד אותו בידי שוטרים שהפקידו אותו באוטובוס העצורים. מספר דו-ספרתי של מפגינים עזב את אזור כיכר גורן באותו ערב באוטובוס שהביאה המשטרה.

כל הסיפורים כאן, לא יותר מדוגמיות, מייצגות אמנם, אבל דוגמיות ספורות, הם המחשות להתנהלות המשטרה והיס"מ, מי הפרובוקטור האמיתי, ועל מי (ליתר דיוק, על מה) באמת מגנה המשטרה בישראל.

כל הסיפורים כאן, לא יותר מדוגמיות ספורות, הם המחשות להתנהלות המשטרה והיס"מ, מי הפרובוקטור האמיתי, ועל מי (ליתר דיוק, על מה) באמת מגנה המשטרה בישראל

אף לא אחד מהם הוא במסגרת "התנגשויות אלימות" עם משטרה. "התנגשויות אלימות" עם משטרה הן עניין נפרד. הכלל "כשלוקחים סיכון, עלולים לחטוף", שרלוונטי ל"התנגשויות אלימות" עם המשטרה, לא מתקיים כאן.

לילה במעצר, שחרור בערבות, הליכים משפטיים, העמסה על אוטובוסים כמו גרעינים במשקל. בימוי הגבלות שלא מתיישרות עם החוק (אסור להניף שלט; אבל לפרוש מותר! אותו שלט, אגב, הונף ללא הפרעה בפתח-תקווה ובערים רבות אחרות בארץ עד אותו יום). זו אלימות. אלימות חמורה. היא כזו כיוון שהיא שוללת בהינד עפעף עצמאות מאזרחים שלא עברו על חוק, שהופכת את החופש שלהם לבן-ערובה. הטחת ראש באספלט, אגרוף לפרצוף, זעזוע מוח, עיקום יד. זה כבר נגזרת. מובן מאליו, דבר של מה בכך.

לילה במעצר, שחרור בערבות, הליכים משפטיים, העמסה על אוטובוסים כגרעינים במשקל – זו אלימות, השוללת חופש מאזרחים שומרי חוק. הטחת ראש באספלט, אגרוף לפרצוף, זעזוע מוח, עיקום יד – זה כבר נגזרת

משטרה פועלת על-פי חוק. למשטרה יש מרחב מסוים שנקרא "שיקול דעת". שיקול דעת מופעל לעולם לטובת האזרח. הוא מתקיים במקרים שבהם אזרח עשה מעשה שלא עולה בקנה אחד עם החוק, אבל הנסיבות (אי-ידיעה, "חוסר דרמה", פעם ראשונה, וכדומה) מצדיקות את הפעלתו. אחרת זה לא היה "שיקול דעת", אלא היצמדות להוראות החוק.

גם בתי-משפט מפעילים שיקול דעת. למעשה, כל גוף ציבורי או ממשלתי בעל סמכויות ענישה ואכיפה פועל ככה. בישראל, המשטרה פועלת שלא על-פי חוק ואת שיקול הדעת מפעילים לרעת האזרח. היגיון הפוך.

חיים שדמי עושה סרטים, כותב ספרים והרבה שנים שהוא עיתונאי (לרוב בפרינט או בכתובה, אבל גם בטלוויזיה). הוא פיראט מחבורת הקריים-מיניסטר גאנג ובסוף יפליג בנחת אל האופק, אבל עד אז – יש לו כמה עניינים לסדר