מבין אינספור סיפורי הזוועה והגבורה של שואת יהודי אירופה, סיפורו של סבי כמעט נשכח ואבד לנצח בתהום הנשייה. אשר זיגמונד זליקוביץ' זיסמן (כמו לרבים מיהודי אירופה גם לו היו שני שמות – אחד יהודי והשני פולני. פירושו של שמו היהודי אתו נולד, זיסמן, הוא "איש מתוק") היה כנראה אחד מאותם גיבורים אמיתיים שמעולם לא חיפשו הכרה, והשואה צרבה בנשמתם צלקות שהעדיפו לחסוך ממשפחתם.
סבי נפטר ב-1972 בגיל 56, בטרם אחי, נכדו הבכור, נולד. כיצד שרד את המלחמה? מה היה חלקו אחריה? איך הגיע לארץ ישראל ומה היה פועלו לאחר עלייתו ארצה? כל הפרטים האלה לא היו ידועים למשפחה. פרט אחד ידענו, שבמושב כסלון שבהרי ירושלים קרוי בית העם על שמו (בית אשר), וזאת כיוון שבשנות החמישים פעל מטעם האיחוד החקלאי והסוכנות היהודית לעזור לעולים החדשים ממרוקו להתאקלם ולקחת חלק בתקומת הארץ החדשה.
פירוש שמו היהודי אתו נולד, זיסמן, הוא "איש מתוק", והוא היה כנראה אחד מאותם גיבורים אמיתיים שמעולם לא חיפשו הכרה, והשואה צרבה בנשמתם צלקות שהעדיפו לחסוך ממשפחתם
התפנית חלה לפני כחודש, כאשר במהלך טיול בהרי ירושלים החלטתי באופן ספונטני (בדיעבד הרגשתי כאילו משהו בתוכי משך אותי לשם) להגיע למושב כסלון ולחפש את בית העם. מצאתי מבנה משופץ ושלט עם שמו שהוסר. מצאתי במקום איש מקסים שזכר את סבא שלי בתור "המדריך הראשון שעזר לכולם במושב", כך אמר. התחלתי לנבור ולבדוק האם יש דרך לגלות עוד על חייו, ופסע אחר פסע, שמו חזר ועלה בכל מיני ספרים, עדויות ותמונות.
סימן הדרך הראשון היה בספר שמצאתי בבית הוריי שנקרא "הדרך לחירות" מאת ד"ר יוסף צבי הלפרין. בהקדשה אישית לאמי כתב המחבר בכתב ידו "לבתו של זיגמונד, ידידנו הראשון בדרך לחירות".
משם כבר לא יכולתי לעצור מלקרוא. הספר מתאר קבוצת צעירים בבודפשט בקיץ 1945 אחרי המלחמה, אשר נדדו וחיפשו דרך לשרוד ולהגיע לישראל. בעודם שוהים בבית ספר נטוש (המקום היחידי שמצאו עם מקלחת) הופיע באופן מקרי סבא שלי, שסייע וחיבר אותם לפעיל בארגון הבריחה. במילותיו של ד"ר הלפרין: "אירועי השואה שמטו, אמנם, את הבסיס מתחת לרגליו של זיגמונד, אך לא שברו את רוחו. בהושטת עזרה לזולת מצא טעם וצידוק לחייו". בהמשך הספר החבורה תפגוש את סבא שלי עוד מספר פעמים.
עוד מצאתי בספר אישוש לסיפור המשפחתי אותו הכרנו, מהפרטים הבודדים שידענו על האיש: סבא זיגמונד היה חייל בצבא הפולני, נפל בשבי הגרמני בתחילת המלחמה ומתוך החשש שיגלו את יהדותו הוא הצליח לברוח ולחזור לעיירתו זדינסקה וולה, הסמוכה ללודג'. טרם בריחתו נדר, שאם יגיע בשלום לעיירת מולדתו הוא יצום בכל יום כיפור, וכך עשה עד יומו האחרון. בין השנים 1940 ו-1942 היה בגטו זדונסקה וולה, ומשם העבירו אותו הגרמנים לגטו לודג' עד ינואר 1945, אז כבר היה פעיל בנוער הציוני. הוא נותר בגטו לודג' ביחד עם 870 היהודים האחרונים שהשאירו הנאצים כדי לנקות את הגטו, ולמזלם שוחררו על ידי הרוסים לפני שנרצחו.
הספר מתאר קבוצת צעירים בבודפשט בקיץ 1945 אחרי המלחמה, שנדדו וחיפשו דרך לשרוד ולהגיע לישראל. בעודם שוהים בבית ספר נטוש (המקום היחידי שמצאו עם מקלחת) הופיע באופן מקרי סבא שלי
המשכתי לחפש, ובעזרתם של אנשים טובים (כמו אמיר רוגל מארגון מעפילי קפריסין ואירית ליברמן מארכיון "משואה") מצאתי פרטים נוספים על פועלו. בארכיון השואה של תל יצחק גיליתי את עדותה של רבקה פליישר, שסיפרה על הרעב, תחושת הכאוס והתלישות בעיר חשנוב בפולין, כאשר גם לאחר השחרור ועם תום המלחמה, היא ועוד 40 צעירות יתומות נותרו "אבודות בעולם", נרדפות ומבועתות משנאה גלויה של הפולנים כלפיהן. אך "באחד הימים הופיע בחשנוב זיגמונד זליקוביץ'. הוא הופיע כמלאך גואל, ואמר שיוביל אותנו למחרת לקרקוב". סבי עדכן אותן שבקרקוב מתארגנת קהילה יהודית ושם יהיו בטוחות. הוא הוביל אותן לשם, ולמעשה הציל אותן, והמשיך בדרכו.
עדות הצטרפה לעדות ופרט השלים עוד פרט בתמונת הפזל החסרה. בספר "עוברים כל גבול" של יוחנן כהן מצאתי את עדותו של ישראל קליסקי, שכבר בפברואר 1945, פחות מחודש ממועד שחרורם מהגטו, הצטרף לקבוצה קטנה של חמישה בעלי תושייה, חברי ה"נוער הציוני" מהגטו, בהם גם סבא שלי. הם השתלטו על דירה בלודג', מילאו אותה מצרכים עבור שורדים נוספים, ולקחו על עצמם "את הדאגה לחברי התנועה ובני הנוער שהחלו להגיח מן האפר, ובוקר בוקר יצאנו אל תחנת הרכבת וציפינו לחוזרים".
האיש אשר שרד בקושי את זוועות הגטו הקים מעפר תחנת הצלה מאולתרת, מעין בית חם ראשון עבור השורדים, כדי שיוכלו לאסוף את עצמם ולהתחיל לנוע לארץ ישראל, כי אין מקום אחר בעולם בשבילם.
רבקה סיפרה על הרעב, הכאוס והתלישות בחשנוב בפולין, כשגם לאחר השחרור, היא ועוד 40 יתומות נותרו "אבודות בעולם", נרדפות ומבועתות משנאת הפולנים. אך "באחד הימים הופיע זליקוביץ' כמלאך גואל"
בתמונה ישנה שמצאתי, דמותו נשקפת מבעד לחיוך רחב בתל אביב, לצדו של אשר בן נתן – מפקד ארגון הבריחה באוסטריה. התמונה רמזה לי להמשיך לחפש בספרי ארגון הבריחה.
אל הארגון, שהחל כתנועה ספונטנית ציונית של שורדי שואה, הצטרפו ארגונים ישראלים נוספים, וביחד הם היו אחראים על הברחת כ-300,000 יהודים מאירופה. בארכיון משואה הופיעו תמונות שלו עם התואר מפקד בארגון "הבריחה" בעיירה וילך, נקודת הבריחה מאוסטריה הבריטית לאיטליה.
עדותו של ישראל איכנולד, שהיה ככל הנראה מי שמינה את סבי למפקד בעיר וילך, מצטרפת אל המתואר בכמה ספרים, ולפיה בשלהי 1945 סבי אירגן ושכר רכבת עליה העלה 1,200 צעירים יהודים שהוברחו לאיטליה. הרכבת אמנם נתפסה בטרוויזו, אך התנגדותם של הצעירים אל מול השוטרים האיטלקים גרמה להד ציבורי גדול באיטליה, ומאז העדיפו שוטרים איטלקים להעלים עין מהמסתננים היהודים.
גם מרים מטיאס בספרה "אני אעבור את הירדן הזה" בוחרת לתאר אותו כמלאך גואל שמציל ומסייע לה בניסיונות חציית הגבול לאיטליה: "זיגמונד שהיה במשך חודשים רבים המנהיג שלנו. האח הגדול והדואג, שאליו פונים בכל צרה ומצוקה".
ב-1946 הגבול בין אוסטריה (שהייתה בשליטה בריטית) לאיטליה נסגר, אך לא לפני שסבא הספיק לעזור לעוד צעירה הונגריה ויתומה, ניצולת אושוויץ שרצתה להגיע לארץ ישראל. השניים התאהבו, וסבי וסבתי עלו לישראל באפריל 1947 על אוניית "שאר יישוב". אבל החיים לא בחרו להקל עליהם והאונייה גורשה לקפריסין, שם הם שהו במחנה למעלה משנה. רוחו של סבי ושל זוגתו הצעירה לא נשברה גם בתנאים קשים אלה – בארכיון "משואה" מצאתי שאפילו במחנה הוא לא הפסיק את פועלו ונבחר להיות המזכיר של הנוער הציוני בקפריסין. ביולי 1948 הגיעו סוף-סוף לארץ ישראל.
ב-1946 הגבול בין אוסטריה (שהייתה בשליטה בריטית) לאיטליה נסגר, אך לא לפני שסבא הספיק לעזור לעוד צעירה הונגריה ויתומה, ניצולת אושוויץ שרצתה להגיע לארץ ישראל. השניים התאהבו, וסבי וסבתי עלו לארץ
וכך, בעודי מחפש ואוסף עוד ועוד עדויות וסיפורים על סבי, אשר לא סיפר ולא שיתף מעולם מה עשה, ועד כמה היה משמעותי עבור כל כך הרבה אנשים – עולה בראשי הדימוי של רועה צאן עברי המוביל אודים מוצלים מאש בדרכם לגאולה בארץ המובטחת. לו רק יכולתי לשבת איתו לפחות פעם אחת לקפה וסיגריה, או להצטרף לאיזה ערב אתו ועם חבריו למלחמה על כוסית קוניאק, כפי שנהגו לעשות, הייתי שואל אותו מאיפה מצא את הכוחות, למה לא סיפר דבר, או פשוט שואל איך הוא מרגיש ואומר לו שהגיע העת שנוקיר את זכרו ונכיר לו תודה.
שראדו וילקנסקי הוא אבא של יעל ונוגה. גר במושב עין יהב.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם