בשבעה באוקטובר בבוקר שלח סמל ראשון נטע ברעם להוריו הודעת פרידה מנחל עוז: "תמשיכו לאסוף ולבנות לגו בשבילי. אני אוהב אתכם יותר משאתם יכולים לתאר". הוא נהרג בקרב על המוצב באותו בוקר.
הוריו לקחו את בקשתו האחרונה בלב שלם. "מגיל חמש הוא בנה לגו, ובחיים שלו זה לא הפסיק", מספרת אימו, נירית, בעודה עומדת לצד הפסל שיצרה לזכרו. "מאז ההודעה אנחנו בונים בלגו בכוח, כמה שיותר".
במבט ראשון, הפסל נראה כמו פק־מן שבולע דמויות מטפסות, חלקן נופלות לתהום. נירית מתקנת: זה חצי ירח, והיא מסבירה גם למה הוא צבוע בכתום. "ברגילה האחרונה שלו, לפני שחזר לבסיס, הוא קנה ארון לגו חדש והספיק לשים בו דגם אחד מסרט של מארוול – והיום הכול כבר מלא.
"ביצירה אחרת לזכרו עשיתי פסל של דרך עם אבנים צהובות כי הוא אהב את השיר "Yellow brick road" של אלטון ג'ון. אחרי זה שאלתי אותו, 'אתה גאה בי?' לא פיסלתי בלגו קודם"
"בסוכות שעבר קיימנו, וגם השנה נקיים, תערוכת לגו ארצית לזכרו ומגיעים אנשים מכל הארץ להציג דגמים. בטקס לציון 7 באוקטובר בשנה שעברה יהודה פוליקר שר, 'ערב טוב ייאוש ולילה טוב תקווה / מי הבא בתור ומי בתור הבא'.
"זה הדליק לי את הרעיון לקרוא ככה לעבודה הזו: לא יודעים מה ואם ומתי יקרה. אבני הירח כתומות כי אימו של החייל החטוף איתי חן, חברה שלי, ביקשה ממני לבנות כדורסל בשבילו ונשארו אבנים כתומות. אמרתי זה מעולה ומתאים לירח.
"ביצירה אחרת לזכרו עשיתי גם פסל של דרך עם אבנים צהובות כי הוא אהב את השיר "Yellow brick road" של אלטון ג'ון. אחרי זה הסתכלתי על עצמי וכאילו שאלתי אותו, 'אתה גאה בי? אף פעם לא פיסלתי בלגו לפני כן".
הפסל שיצרה ברעם לזכר בנה נטע מוצג בימים אלה בתערוכה במרכז עמיעד שביפו, שתינעל ביום ראשון הקרוב. בתערוכה "כאבי רפאים" מוצגות 60 עבודות אומנות של בני משפחה וחברים של חיילים ואזרחים שנהרגו במלחמה הנוכחית.
התערוכה, ביוזמת תנועת "קומו", נאצרה בידי יוליה יבלונסקי, שמסבירה כי המושג "כאבי רפאים" – "כאבי פנטום" – מקבל כאן משמעות חדשה.
האוצרת יבלונסקי חיפשה אומנים ואנשים שחוו את האובדן על בשרם, כשהתנאי להשתתפות היה שכל העבודות ייווצרו לאחר שבעה באוקטובר
"כל עבודה היא קרע מציאות מדמם ואינטימי", כותבת האוצרת בטקסט הנלווה לתערוכה. האמירה האוצרותית מובנת מאליה – ולצד התופת והכאוס, רבות מהעבודות משקפות ניסיון עיקש להרגיש את מי שאינם. רק עוד קצת.
האוצרת יבלונסקי חיפשה אומנים ואנשים שחוו את האובדן על בשרם, כשהתנאי להשתתפות היה שכל העבודות ייווצרו לאחר שבעה באוקטובר.
בערב הפתיחה, שנערך במוצאי שבת האחרון, ביצעה טליה דנציג – נכדתו של אלכס דנציג ואחייניתו של איציק אלגרט, שנרצחו בשבי – שיר שכתבה בימים שעוד קיוותה לשובם בחיים. אורית דוקלר שרה שיר שכתבה לזכר חברתה מ"רימון", שחר טרואן מתיאס, שנרצחה עם בעלה שלומי בקיבוץ חולית.
להחזיק בגעגוע
החלל הגדול, הקירות הלבנים – וזה שנפער בלבם של הקרובים השכולים – מתמלאים בצבעים, צורות וצילומים. האוצרת מלווה אותי בסיבוב מהיר בין העבודות, מתווכת את ההקשרים והסיפורים שמאחורי היוצרות. קשה להקיף את הכול, וכשמתחילים לצלול פנימה, נדמה שאין לזה סוף.
משמאל לכניסה מציגה מיכאלה מור פרפרים לבנים המרחפים מעל סוכת אבלים, אש שחורה, וחלומות הנישאים על כפות ידיים בגוף חסר פנים. "חיפוש אחר מוחשיות שנעלמה ומשמעות בעולם שהתרסק", היא כותבת על העבודות. אחותה הצעירה, שיראל, שירתה כתצפיתנית ונרצחה בחמ"ל של נחל עוז.
רחל דנציג מציגה עבודות המשקפות את ניר עוז עולה באש – בדידות אינסופית, פיסות קרקע לא יציבה, ונווה מדבר קטן עם אופק ומשהו להיאחז בו
ליאור קמחג'י מצולמת כשהיא אוחזת בכפות ידיה את העובר שלה, בחודש התשיעי להיריון – ימים ספורים לאחר נפילתו של אחיה הצעיר, דן, שנהרג מתקיפת כטב"ם במטולה. לאחר שקיבלה את ההודעה, היא הרגישה שהעובר זז במהירות וניסתה לעטוף אותו. "כל יום הייתה התמודדות שבה אני מחזיקה בבריאה, בחיים ובגעגוע", כתבה על העבודה.
רחל דנציג מציגה עבודות המשקפות את ניר עוז עולה באש – בדידות אינסופית, פיסות קרקע לא יציבה, ונווה מדבר קטן עם אופק ומשהו להיאחז בו. לצדן מוצג גם ציור נוסף שהיא מכנה "התקף חרדה".
נעם אלגרט, סטודנט לצילום בבצלאל, הוא אחיינו של איציק אלגרט ואלכס דנציג, שנחטפו ונרצחו. בתערוכה הוא מציג אריחי בטון שעליהם אמולסיה צילומית — מעין פיסות נוף מהביקורים שלו בניר עוז, מאז ילדותו ועד שבעה באוקטובר.
הוא שבר את האריחים בצורות רנדומליות, העביר אותם לחדר חושך, ובתהליך כימי מורכב הדפיס עליהם את הצילומים.
נעם אלגרט, סטודנט לצילום בבצלאל, הוא אחיינו של איציק אלגרט ואלכס דנציג, שנחטפו ונרצחו. בתערוכה הוא מציג אריחי בטון שעליהם אמולסיה צילומית — מעין פיסות נוף מהביקורים שלו בניר עוז
מאיה רוסו בת ה־14 מציגה בתערוכה סדרת צילומים שהחלה לעבוד עליה במהלך שהותה בקיבוץ שפיים. בשבעה באוקטובר שהתה בממ"ד בכפר עזה, בזמן שאביה, אורי – רב־סרן במילואים וחבר כיתת הכוננות – נהרג בקרב עם מחבלים, כשברשותו רק האקדח האישי, בהגנה על הבית.
ברק חיים בן ואליד נהרג באסון פגיעת הטילים במבנה שבו נהרגו לוחמים רבים במרכז הרצועה. הוא אהב לטייל, ואחרי מותו בינואר האחרון, יצאה אשתו אנה לטיולים בלעדיו עם ביתם בת ה־4.5. בתערוכה היא מציגה צילומים מאותם מסעות, ובאחד מהם נראה שקנאי בודד באגם בצפון. "זאת הדרך שלי להנציח את ברק, לתעד את האדמה שהוא כל כך אהב", כתבה.
סגן הראל קוריאט, ששירת כמפעיל כטב"מים, נפל בפברואר האחרון. מאז ילדותו היה חובב טיסנאות. אימו, הלית, מציגה בתערוכה ציור של ציפור שחורה על רקע כתום־בוער. "הציפור קמה מהלהבות ומחפשת דרך לצאת מהשבר"
סגן הראל קוריאט, ששירת כמפעיל כטב"מים, נפל בפברואר האחרון. מאז ילדותו היה חובב טיסנאות. אימו, הלית, מציגה בתערוכה ציור של ציפור שחורה על רקע כתום־בוער. "זה סמל הטייסת – ציפור אש, הפניקס, עוף החול – זה אותו דבר", היא מסבירה, "קמה לתחייה מהלהבות ומחפשת דרך לצאת מהשבר, מהחורבן, מהאפר ומהשכול. חברה קרובה אמרה להי שהציפור זו בעצם אני".
"הוספתי לה נצנצים כדי שתהיה יותר אגדית וציירתי לה עין אנושית שדומה לזו של בני, עם השתקפות של האש. הציור נוצר עם מכחולים וצבעים שהוא קנה לי ליום ההולדת באוגוסט שעבר כי רצה שיהיה לי זמן לעשות דברים שאני אוהבת".
לשמוע את הזיכרון
ליה פבר מציגה בתערוכה "שרבוטי מחברת בזמן טיפול בתא לחץ", שיצרה לזכר אחיה אסף, שנרצח במהלך מאבק עם מחבלים בשכונת הצעירים בקיבוץ רעים.
יגב בוכשטב, שנחטף מקיבוץ נירים, נרצח בשבי כעבור כמה חודשים. הוא בנה כלי נגינה ניסיוניים, שהתבססו על מעגלים אלקטרוניים, חיישנים וחפצים שאסף. לאחר מותו, מצא אחיו יובל שרטוט של אחד הכלים – "קלימבה" אתנית – ובנה אותה מעצי אורן וברוש שאסף ליד ביתו. כשאני מעביר את היד על המיתרים, הכלי מפיק צליל עדין ונעים.
גילה סויסה מציגה ציורים שמזכירים תופת וערפל קרב ("הייתי שם" ו"הוא היה שם"). בנה, דקל, שימש מפקד מוצב "פגה" על גבול צפון הרצועה. בבוקר המתקפה ניהל את הקרב תחת אש, ודילג בין העמדות – עד שנפל
גילה סויסה מציגה ציורים שמזכירים תופת וערפל קרב ("הייתי שם" ו"הוא היה שם"). בנה, דקל, שימש מפקד מוצב "פגה" על גבול צפון הרצועה. בבוקר המתקפה ניהל את הקרב תחת אש, ודילג בין העמדות השונות – עד שנפל.
רב־סרן במילואים אריה ריין התגייס ביום הראשון למלחמה, ובמהלכה הספיק לשוב לביתו רק ארבע פעמים – עד שנהרג בדצמבר 2023, בעת שפיקד על כוח טנקים במבצע לחיפוש חטופים. בחייו האזרחיים היה ראש צוות בחברת סטארט־אפ בתחום המציאות הרבודה.
אשתו, מיכל, עומדת לצד ספסל זיכרון שהוקם לזכרו בקיבוץ משמרות – לשם עברו כמשפחה רק חודש וחצי לפני שנפל. "הספסל הפך לווטסאפ של שתי הבנות שלנו עם אבא שלהן. הן יוצאות מהבית אחר הצוהריים וכותבות לו מכתבי געגוע".
על הקיר תלויים שני ציורים של בתם כרמל. "היא הייתה חוזרת מהגן, מציירת את מה שהרגישה באותו רגע, והולכת לשחק. בין ציורים של גלידה וחתולים מצאתי לב שבור ואריה שמח"
על הקיר תלויים שני ציורים של בתם כרמל. "היא הייתה חוזרת מהגן, מציירת את מה שהרגישה באותו רגע, והולכת לשחק", מספרת מיכל. "בין ציורים של גלידה וחתולים מצאתי לב שבור ואריה שמח".
הודעות מארץ רחוקה
אדם אגמון, סמל בקורס מכ"ים, היה בין הראשונים שקפצו לקרב בבוקר המתקפה על עוטף עזה. הוא לחם בצומת רעים, בנירים ובכיסופים – שם החל בסריקות, בטיהור היישוב ובפריצה לבית שבו שהתה משפחה. במהלך הלחימה נהרג מאש מקלעים. ששת בני המשפחה ניצלו בתום הקרב. אביו, אורן, מציג בתערוכה את ההודעות שהוא ממשיך לכתוב לו – מדי יום.
באופן דומה, חביבה איציקזון מציגה את "המדריך לטרמפיסט בשבעה ובשכול" – טקסט אישי שכתבה לאחותה, עמית מן, פרמדיקית שטיפלה במשך שעות בפצועים, ולבסוף נרצחה במרפאה של קיבוץ בארי, באותה שבת בשעה 14:15.
במהלך הלחימה בעוטף נהרג אדם אגמון מאש מקלעים. ששת בני משפחתו ניצלו בתום הקרב. אביו, אורן, מציג בתערוכה את ההודעות שהוא ממשיך לכתוב לו – מדי יום
גלדיס פישביין פיסלה את "בובה" לזכר בתה תכלת, שנרצחה בקיבוץ בארי בגיל 18. הפסל חסר פנים וידיים וללא צבע, אך "ליבה הגדול והרחב מורגש באדום חזק, ממשיך להתקיים ולהדהד בכל מקום ובנפשות אשר נגעה בהן בחייה הקצרים", כתבה האם.
"כל צילום, ציור ופסל נולד משבר שאין לו מילים – רגע שבו נדמה שהלב מפסיק לפעול. ממקום שבו אפשר לבחור להיסגר, הם בחרו אחרת: להיפתח", אומר יונתן שמריז, מייסד תנועת "קומו", שיזמה את התערוכה. "יצירה מתוך שכול היא אומץ להביט לתוך התהום ולא לברוח – לבנות גשר בין החיים למה שנראה שאבד לעד".
שמריז הוא אחיו של אלון, שנחטף מכפר עזה ונהרג בשוגג מירי צה"ל, לצד שני חטופים נוספים. הוא גם אחד הקולות הבולטים בשינוי שאולי ינבוט מתוך הכאב האינסופי של המלחמה והתסכול מהיעדר תוחלת בהמשכה.
"מכל יצירה בוקעת זעקה וגם הבטחה שלא נרפה ולא ניתן לחושך לנצח, לא נאבד את עצמנו באבל, נקום, כי ככה מנצחים באמת וזו צוואת האהובים שלנו"
בהמשך דבריו אמר: "אין דרך לעטוף את השבר בסרטים צבעוניים, השכול הוא קצה ודווקא שם מתחילה תנועה חדשה, אני מרגיש אותה – אהבה, תקווה ובנייה מהאמת. חלק מהיצירות ישברו את הלב, חלק יבעירו זעם וחלק יפתחו חריץ של אור – לא כדי לשכוח ולא כדי להחליף כאב באשליה, אלא כדי לצעוד קדימה עם כל מה שאנחנו נושאים בלב.
"[…] מכל יצירה בוקעת זעקה וגם הבטחה שלא נרפה ולא ניתן לחושך לנצח, לא נאבד את עצמנו באבל, נקום, כי ככה מנצחים באמת וזו צוואת האהובים שלנו […] כשאני מסתכל על היצירות האלה אני יודע – יש תקווה, לא נאיבית, כזו של מי שראה את האדמה נפערת תחת רגליו ובחר לשתול בה זרעים".
האלבום של נטע
כחלק מהפרויקט "מנציחים ביחד" שיזמה תנועת "קומו", נערכו ביום ראשון האחרון אירועי זיכרון בכמאה בתים של משפחות שכולות מהמלחמה הנוכחית. המשפחות פתחו את בתיהן כדי לספר על יקיריהן שנפלו.
בחרתי להגיע לבית משפחת ברעם בחדרה, לאחר שיום קודם ראיתי בתערוכה את פסל הלגו שיצרה נירית לזכר בנה, נטע. כמה עשרות משתתפים התאספו בחצר הבית כדי לשמוע על הילד, שניתן להניח כי היה אהוב מאוד גם בחייו.
ההורים, נירית וליעד, נעזרו באלבום תמונות שנטע עצמו ערך לקראת גיוסו – ובלי שהתכוון, סלל להם את הדרך להנצחתו. האלבום הוקרן על גבי מסך, עם השלמות מתמונות משירותו הצבאי – עד הסוף הקשה
ההורים, נירית וליעד, נעזרו באלבום תמונות שנטע עצמו ערך לקראת גיוסו – ובלי שהתכוון, סלל להם את הדרך להנצחתו. האלבום הוקרן על גבי מסך, עם השלמות מתמונות משירותו הצבאי – עד הסוף הקשה: מפת תמונת הקרב על נחל עוז.
הינה הוא בגיל שלוש, מחופש לסופרמן; אחר כך בתחרות "מאסטר שף" משפחתית, מצולם עם חמור, הכלבים והחתולים של הבית, שאת חלקם הציל מהרחוב; מחופש לקנגורו, ולצד תמונות מארונות התצוגה של ערכות הלגו שרכש בכסף שחסך מעבודות מזדמנות.
נטע לא התקבל בתחילה לקורס מדריכי של"ח צעירים, אך לאחר התעקשות, ערעור, וקצת עזרה מאביו, הצליח להיכנס בדלת האחורית כמתעד וצלם. מהר מאוד התקדם, מונה לרכז כוח האדם של הקורס, ובכיתה י"ב כבר ניהל את הקורס.
באלבום שערך בעצמו הציג תמונה שבה הוא עומד בשורה אחת עם יתר המדריכים, וכתב לצדה: "ראשון בין שווים" ו"גם אם אתה מקדימה, תהיה כמו כולם" – שיקוף של תחושת אחריות כבדה, בלי בקשת זכויות יתר.
הוא טייל הרבה, עבר קורס הישרדות פעמיים, הצטיין בלימודים ריאליים, למד קרב מגע, ואהב לצחוק. הוא היה מאלה שידעו לשבת לשיחת מוטיבציה עם חניכה שרצתה לפרוש – ולגרום לה להישאר
הוא טייל הרבה, עבר קורס הישרדות פעמיים, הצטיין בלימודים ריאליים, למד קרב מגע, ואהב לצחוק. הוא היה מאלה שידעו לשבת לשיחת מוטיבציה עם חניכה שרצתה לפרוש – ולגרום לה להישאר.
והינה הוא כבר בצבא, במדים – שר את שיר הנושא מהסרט "פרוזן", או מחקה את שאולי בקול מצחיק, תחת השפעת הליום מבלון התצפית. הרמטכ"ל הנוקשה של היום כבר לא יעניש אותו על זה.
"כל דרך היא סיפור"
בערב 6 באוקטובר הודיע נטע להוריו כי הגיע בלון תצפית חדש, במקום זה שהיה תקול, וכי במהלך הלילה ייצאו להתקין אותו, והתבאס ש"הלך הלילה". כששמע שההתקנה נדחתה ליום ראשון, נשם לרווחה.
למוחרת בבוקר מחבלים הסתערו על המוצב שבו נהרגו עשרות חיילים ונחטפו התצפיתניות. נטע לחם בירי מול המחבלים. בהודעתו האחרונה כתב שהוא מטפל בפצוע ואינו יכול לדבר. הוא וארבעת חברי צוותו נלחמו מתוך המיגונית, ירו עשרות קליעים — עד שנהרגו מרסיסי רימונים שנזרקו אליהם.
הוריו של נטע עברו ימים של חוסר ודאות מטלטלת, עד שקיבלו את הבשורה הרשמית ביום הרביעי. "הם נלחמו עד טיפת הדם והכדור האחרון. לא אדבר על המחדל הגדול במוצב, זה יותר גרוע ממה שחשבתי"
הוריו של נטע עברו ימים של חוסר ודאות מטלטלת, עד שקיבלו את הבשורה הרשמית ביום הרביעי. "הם נלחמו עד טיפת הדם והכדור האחרון. לא אדבר על המחדל הגדול במוצב, זה יותר גרוע ממה שחשבתי – ולא אעכיר את האווירה", אומר ליעד על הקרב של בנו.
הוריהם של חמשת הלוחמים חברו יחד וכתבו לזכרם את "מעשה בחמישה בלונאים". הוריו של נטע עסוקים מאוד בהנצחתו: הם יוזמים חלוקת מלגות למדריכי של"ח צעירים, הקימו כיתה פתוחה בבית הספר שבו למד, גינה בבסיס אורים, "חתולייה" בחדרה, גינת כלבים, ספסלים מצוירים, הרצאות וכמובן – חלוקת ערכות לגו לחיילים פצועים.
ההרצאה מסתיימת במשפט שנטע כתב באלבום שהכין לקראת גיוסו: "כל דרך היא סיפור, וכל צעד הוא מילה, וכשתגיע לסוף הדרך תבין את הסיפור כולו ואת הדרך שעברת". נירית מציינת בחיוך שצ'אט GPT לא מזהה את מקור המשפט — כי הוא של נטע.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם