• "מפיק סרטי אימה לנוער", מתוך הספר "יהודי" מאת הצלם ג'ון אופנבך (צילום: צילום: Courtesy)
    צילום: Courtesy
  • "תלמידת בית ספר II", מתוך הספר "יהודי" מאת הצלם ג'ון אופנבך (צילום: Courtesy)
    Courtesy
  • "שוחט", מתוך הספר "יהודי" מאת הצלם ג'ון אופנבך (צילום: Courtesy)
    Courtesy
  • "שף פטיסרי", מתוך הספר "יהודי" מאת הצלם ג'ון אופנבך (צילום: Courtesy)
    Courtesy
  • "איש החברה הגבוהה", מתוך הספר "יהודי" מאת הצלם ג'ון אופנבך (צילום: Courtesy)
    Courtesy
  • "מורשע ברצח", מתוך הספר "יהודי" מאת הצלם ג'ון אופנבך (צילום: Courtesy)
    Courtesy

"צילמתי יהודי רוצח, שוטר, יהודים הומלסים, יהודים מכל מקום"

הצלם ג'ון אופנבך מנפץ סטראוטיפים בספר ובתערוכה חדשים, שמציגים פורטרטים מפתיעים של יהודים ויהודיות מכל העולם ● "יש צד שלם של יהדות שמטואטא מתחת לשטיח, שאיש לא מדבר עליו", הוא אומר

על כריכת ספר הצילומים החדש של ג'ון אופנבך, תחת הכותרת הישירה "יהודי" ("Jew"), מופיעה תמונה מעודנת של גבר קירח מזוקן קלות. ממבט בתמונה הזאת אפשר לנחש שאותו גבר ודאי משתייך לקהילת יוצאי אתיופיה בישראל, אבל אין שום רמזים נוספים. הוא עשוי להיות שחקן או רקדן – אולי משהו מעולם היצירה?

לאופנבך, שספרו הוא הבסיס לתערוכה שנפתחה החודש במוזיאון היהודי בלונדון, גם היא תחת הכותרת "יהודי", יש סיפורים רבים לספר על המצולמים שלו, אך הוא אינו חושף את הזהות של כולם בפני המתבוננים.

"רציתי שלא תהיה היררכיה, שלא יהיו סלבריטאים", הוא אומר. "מעל הכול, אני רוצה לספר את האמת". כשהתבקש לחשוף בפנינו את זהות הגבר מכריכת הספר, אופנבך צחק ואמר שהוא בעליו של דוכן מאפים בשוק פתח תקווה, שהוא התמקם בשכנות לו כדי לצלם את העוברים ושבים. "הוא כל הזמן הביא לי עוגות", אומר אופנבך. "בסופו של דבר פשוט אמרתי לו, למה שאני לא אצלם אותך?".

משפחה אופנתית

התנהגותו הקלילה והידידותית של אופנבך היא רמז להצלחה הרבה שלו כצלם זוכה פרסים, שיודע להקסים את מושאי הצילום שלו ולשכנע גם את הבלתי ניתנים לשכנוע לעמוד ולהצטלם עבורו. ספרו כבר גרף את הפרס הראשון בתחרות הצילום הבינלאומית בניו יורק, בקטגוריה ספרים על אנשים. אבל הוא התחיל את הקריירה שלו בתחום שונה לגמרי – בתעשיית האופנה.

הריאיון עם אופנבך התקיים בסטודיו שלו, שנמצא בבניין משרדי חברת האופנה הבריטית האיקונית Shubette. החברה, שנוסדה ב-1913 על ידי ג'ק ושרה אופנבך, עדיין שייכת למשפחת אופנבך, ומנוהלת כעת על ידי דור הצאצאים הרביעי.

בספר יש יהודים מקועקעים, יהודים שומרי מצוות, יהודים חילונים, יהודים מכל הסוגים ומכל המינים. באחת התמונות מופיעה זרוע של אישה – זוהי דוגמנית ידיים ישראלית, אבל התמונה אינה חושפת את שאר חלקי גופה

לפיכך, ביגוד ואופנה – אם כי לאו דווקא החברה המשפחתית עצמה – נראו כמו תחום עיסוק הולם עבור אופנבך המתבגר. בגיל 19 הוא עבר לניו יורק, עבד בשדרה השביעית והתעמק בעולם האופנה, ממכונות התפירה ועד לחדר התצוגה.

אבל תעשיית הבגדים לא באמת משכה אותו, וכעבור שלוש שנים הוא חזר ללונדון וחיפש עיסוק חדש. "היה לי חבר שעבד בפרסום, והוא הכיר אותי לצלמים שעסקו בזה. אמרתי, 'מה, באמת, אפשר להתפרנס מזה?'. לא היה לי מושג", הוא אומר.

אבל מה שאופנבך כן ידע הוא שעליו ללמוד ממישהו לפני שהוא פותח בקריירה עצמאית. "החלטתי שאני צריך להתחיל כעוזר צלם. זה היה כמו לשמש כשוליה לפי האסכולה הישנה: קיבלתי שכר אפסי והייתי צריך לנקות הכול", הוא אומר.

אחרי כמה שנים שבהן עבד עבור צלם אוכל, אופנבך הלך לסטודיו של הצלם נדב קנדר, יליד תל אביב המתגורר בלונדון, ואחד הצלמים המוערכים בעולם.

"שם הכול באמת התחיל בשבילי, בסביבות 1992, כשהייתי עמוק בתוך הפרסום", אומר אופנבך. "זו הייתה עבודה קשה מאוד. הייתי קם בשלוש לפנות בוקר כשהיינו צריכים להגיע לאתר צילומים, לסדר תאורה, פילטרים… נדב היה די קשוח. אבל למדתי ממנו המון, ואחר כך יצאתי לדרך משלי".

לדבריו, בתחילת שנות ה-90, תעשיית הפרסום הייתה מקום מצוין לעבוד בו. "זה היה מעניין, תוגמלתי היטב, העבודה הייתה באיכות גבוהה, והיה לי כיף".

אם מוסיפים לכך את העובדה שהייתה רק קבוצה קטנה של צלמים שעשתה אז את רוב העבודה, לא קשה להבין למה אופנבך נהנה כל כך. לקוחות רבים נתנו לו יד חופשית לצלם תמונות כרצונו – והוא זכה בפרסים רבים.

אבל אז, הוא אומר, התחיל להיות קשה יותר ויותר להתפרנס מפרסום, מכיוון שהכוח עבר "מהקריאייטיב ללקוחות". עד מהרה הלקוחות כבר לא היו מעוניינים בעבודה המלוטשת שאופנבך התמחה בה, כל עוד הם יכלו לקבל תוצאות דומות תמורת פחות כסף. אז הוא התחיל לחפש פרויקטים אחרים.

"במובן מסוים, התחלתי את הפרויקט היהודי הזה כדי לעשות משהו עם יותר מחשבה, משהו יותר איטי, יותר שקול", הוא אומר.

במקרה, הוא היה בצילומים בברוקלין כששני חברים בארגון היהודי "שומרים" התלוו אליו, ושוחחו איתו על פשיעה יהודית מקומית. השניים ציינו רק הונאות או מעילות של צווארון לבן, אבל אופנבך היה בטוח שישנם מקרים גרועים יותר.

ב-2010 הוא החל לבדוק כמה יהודים נידונו לעונש מוות. מה שהוא גילה גרם לו לחשוב, "יש צד שלם של יהדות שמטואטא מתחת לשטיח, שאיש לא מדבר עליו". באותו זמן, הוא הבחין בריבוים של ביטויי אנטישמיות וגזענות במדיה החברתית.

נדלקה אצלו נורה כשחבר שאל אותו, "מה זה נורמלי?", והוא חשב, "מה שנורמלי הוא יהודי רוצח, שוטר, יהודים הומלסים, יהודים צבעוניים, יהודים מכל מקום".

והוא החל בפרויקט. את הנסיעה הראשונה לישראל אופנבך מימן בעצמו; הוא ישן באוטובוס של חבר וצילם אנשים בשוק התקווה בתל אביב. עם חזרתו ללונדון הוא מצא ספונסר, שהסכים לממן את תכנית הנסיעות שלו.

בסך הכול, אופנבך ביקר ב-12 מדינות בחיפוש אחר היהודי הבלתי ניתן להגדרה. ישנם בספר ילדים – ולפחות אדם אחד בן יותר ממאה; רוצח (ברוס ריץ', שהרג את הוריו בפלורידה); קאובוי יהודי-ארגנטינאי; ניצול שואה; יהודים מהודו ומסין; סופרת סת"ם, שלא נולדה יהודייה; הומלס; יהודים באומן, אוקראינה, שרוקדים סביב עצמם כמו דרווישים; ליצן; קומיקאי; ואישה ממאה שערים המכוסה מכף רגל ועד ראש, כך שלא ניתן לזהותה כלל.

ישנם יהודים מקועקעים, יהודים שומרי מצוות, יהודים חילונים, יהודים מכל הסוגים ומכל המינים. באחת התמונות מופיעה רק זרוע של אישה – זוהי דוגמנית ידיים ישראלית, אבל התמונה אינה חושפת את שאר חלקי גופה.

נדרשו לאופנבך ארבע שנים כדי להשלים את הפרויקט "יהודי", אם כי הוא מודה שלא הקדיש לו את כל זמנו. לדבריו, הוא בחר לצלם בשחור-לבן "מפני שרציתי אחידות מסוימת. רציתי להוציא כל תמונה מהקשרה. לא רציתי שזה יהיה תיעודי, או לתת את הרקע, ולא רציתי שהצילום יעסוק בסביבה של אותם אנשים. רציתי להראות בנקאי לצד אורגת באתיופיה, ולהציג את כולם בצורה אחידה".

הצלם ג'ון אופנבך לצד אחת התמונות שלו בתערוכה "יהודי" במוזיאון היהודי של לונדון (צילום: Courtesy)
הצלם ג'ון אופנבך לצד אחת התמונות שלו בתערוכה "יהודי" במוזיאון היהודי של לונדון (צילום: Courtesy)

השראה גרמנית

העובדה שהתמונות בשחור-לבן, "הופכת אותם למעין לבנים בקיר. כל אחד מהם הוא חלק ממשהו גדול יותר – והם חלק ממני, אני עשוי מכל האנשים האלה".

אופנבך שאב את ההשראה לפרויקט שלו מהצלם הגרמני הנערץ עליו אוגוסט זנדר, שמת ב-1964. לזנדר הייתה מנטרה, שמופיעה בעמודים הפותחים של הספר "יהודי": "אין דבר שאני שונא יותר מתמונות סכריניות עם טריקים, פוזות ואפקטים. אז הרשו לי להיות כן ולספר את האמת על העידן שלנו ועל אנשיו".

עבודת חייו של זנדר, שבוצעה בעיקר בגרמניה בשנים שבין שתי מלחמות העולם, כוללת אלפי תמונות בשבעה כרכים. "כרך אחד נקרא 'קרבנות רדיפה'; יש כרך שלם של יהודים – ואחד אחר של דיוקנאות של נאצים", אומר אופנבך.

אופנבך נסע לאזרבייג'ן לצלם אנשי הרים יהודים, אבל טרם נסע לרוסיה, לפריז, לאלסקה, או לחפש אחר היהודים הנסתרים של מלטה. הוא מתכנן לעשות זאת עבור כרך נוסף של תמונות, אם ימשיך לקבל מימון

הוא מעריץ את האובייקטיביות של זנדר, שקרא לתמונות שלו על פי משלח ידו של המצולם. "הרגשתי שזה מקרב את המתבונן לתמונה הגדולה יותר", הוא אומר.

התמונות של אופנבך כבר קצרו שבחים, בכלל זאת מצד השחקן והסופר הבריטי סטיבן פריי, שאמר: "מדובר באוסף מהפנט וחשוב של תצלומים. אני מוצא את עצמי מתבונן ואומר, לא בלי רגש, 'העם שלי'".

המטרה העיקרית של אופנבך, לדבריו, "היא להראות שיש יותר מסוג אחד של יהודי". והפרויקט שלו עוד לא נגמר. אף על פי שהספר כולל 120 תצלומים, לאופנבך יש לפחות עוד מספר כפול מזה של תצלומים שלא עברו את שלב העריכה הסופי – ומספר רב של מדינות שבכוונתו עוד לבקר בהן.

אופנבך נסע לאזרבייג'ן לצלם אנשי הרים יהודים, אבל טרם נסע לרוסיה, לפריז, לאלסקה, או לחפש אחר היהודים הנסתרים של מלטה. הוא מתכנן לעשות זאת עבור כרך נוסף של תמונות, אם ימשיך לקבל מימון.

"זה לא פרויקט תפוצות", הוא אומר. "זה עוסק באנשים. וקורה משהו בתהליך של יצירת הדיוקן, משהו בעיניים יוצא החוצה מהמסגרת. וזה מוביל אותנו לשאול – ובכן, מיהו בכלל יהודי?".

התערוכה "יהודי", תמונות מאת ג'ון אופנבך, מוצגת במוזיאון היהודי של לונדון החל מ-15 בנובמבר 2019 ועד 19 באפריל 2020. הספר הנלווה יצא לאור בהוצאת סקירה, מילאנו

עוד 1,166 מילים
סגירה