השבוע שוב התבשרנו על נתונים מעודדים לכאורה מהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. לפי הפרסום, השכר הממוצע למשרת שכיר במשק הישראלי בחודש מרץ המשיך לטפס.
הכותרות בכלי התקשורת חגגו את ה"עלייה": חלק דיווחו על "שיא בשכר הממוצע במשק", אחרים קראו לציבור לבדוק "האם השכר שלכם מעל או מתחת לממוצע?" התמונה המצטיירת, לכאורה, היא של שיפור במצב הכלכלי של העובדים בישראל.
אלא שמדובר רק בחצי מהתמונה – ועוד בחצי הפחות חשוב. בחצי השני מסתתרת הטעיה סטטיסטית. הרי רבים מאיתנו ודאי הרימו גבה: איך ייתכן שהשכר עולה, אבל אנחנו מרגישים יותר עניים? התשובה נמצאת בתוך הפרסום עצמו של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.
הנתון הראשוני של הלמ"ס כולל רק את השכר הנומינלי – ואינו לוקח בחשבון את השפעת עליית המחירים על כוח הקנייה. למרות זאת, זהו הנתון שמתפרסם בכותרות החדשות ונשמע ברוב המהדורות
ההסבר פשוט. בכל פרסום חודשי של הלשכה קיימים שני סוגים של דיווחים על השכר: הראשון הוא הדיווח המהיר – "אומדני הבזק". מדובר בהצצה ראשונית ומהירה למצב השכר בחודש האחרון שנבדק – במקרה הזה, חודש מרץ.
הבעיה היא שמדובר במידע חלקי, מעין טיוטה מוקדמת, שאינה מציגה את התמונה המלאה. בעיקר, הנתון הזה כולל רק את השכר הנומינלי – ואינו לוקח בחשבון את השפעת עליית המחירים על כוח הקנייה. למרות זאת, זהו הנתון שמתפרסם בכותרות החדשות ונשמע ברוב המהדורות.
הדיווח השני הוא "הנתונים המקוריים" – התמונה המדויקת והמלאה, שמגיעה באיחור ומתייחסת לחודש שקדם לפרסום. בדיווח האחרון, למשל, מדובר בנתוני חודש פברואר. בניגוד לאומדנים המהירים, "הנתונים המקוריים" כוללים גם את השפעת האינפלציה – ומציגים את מצב כוח הקנייה האמיתי של השכר.
כשבודקים כמה באמת אפשר לקנות עם הסכום הזה, מגלים תמונה שונה: עליית המחירים בסופר, בתחנות הדלק ובשירותים הבסיסיים הביאה לכך שכוח הקנייה של השכר דווקא ירד ב־1.4%
כך למשל, אם השכר הנומינלי עלה ב־5% אך המחירים עלו באותה תקופה ב־6% – הרי שכוח הקנייה של הציבור נחלש באחוז, אף על פי שהשכר עלה.
למה זה חשוב? ניקח לדוגמה את הנתונים המלאים שפרסמה הלשכה עבור חודש פברואר האחרון: השכר הממוצע עמד על 13,773 שקלים. הכותרות יכלו לדווח על עלייה של 2% לעומת פברואר אשתקד – וזה אכן נשמע מעודד.
אבל – וזה אבל גדול – כשבודקים כמה באמת אפשר לקנות עם הסכום הזה, מגלים תמונה שונה: עליית המחירים בסופר, בתחנות הדלק ובשירותים הבסיסיים הביאה לכך שכוח הקנייה של השכר דווקא ירד ב־1.4% לעומת אותה תקופה בשנה שעברה. במילים אחרות, אותם 13,773 שקלים של פברואר השנה שווים פחות ממה שהיה שווה שכר נמוך יותר בפברואר הקודם.
בשורה התחתונה, גם אם נדמה שההכנסה בבנק עולה, יוקר המחיה שוחק את העלייה – ולעיתים אף מעבר לכך. הציבור עובד קשה, אולי אפילו מקבל תוספת שכר, אך מגלה שהוא מצליח לקנות פחות מבעבר. בפועל, ביחס לעליית המחירים, כוח הקנייה נשחק באופן מתמשך.
ההתמקדות בתקשורת בשכר הנומינלי – שאינו לוקח בחשבון את האינפלציה – יוצרת אשליה מסוכנת. היא עלולה לגרום לציבור לחשוב שמצבו הכלכלי משתפר, או לפחות נותר יציב, בעוד שבפועל הוא נשחק
הפער הזה איננו שולי או סמנטי – הוא לב ליבה של החוויה הכלכלית של רוב אזרחי ישראל. כשאנחנו הולכים לסופר, ממלאים דלק, משלמים חשבונות או מחפשים דיור, אנחנו חווים באופן ישיר את השחיקה בכוח הקנייה.
ההתמקדות בתקשורת בשכר הנומינלי – שאינו לוקח בחשבון את האינפלציה – יוצרת אשליה מסוכנת. היא עלולה לגרום לציבור לחשוב שמצבו הכלכלי משתפר, או לפחות נותר יציב, בעוד שבפועל הוא נשחק.
כך הולך ונעשה קשה יותר לנהל דיון ציבורי כן ואמיתי על יוקר המחיה – ועל הצורך הדחוף במדיניות שתבטיח שהשכר בישראל לא רק יעלה על הנייר, אלא ידביק ואף יעקוף את קצב ההתייקרות של החיים עצמם.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם