החברה הדרוזית בישראל הייתה לאורך השנים סמל לנאמנות אזרחית. שילוב גבוה בשירות בצה"ל, הזדהות עם המדינה, השתתפות פעילה בחיים הציבוריים – כל אלה הפכו את החברה הדרוזית למקרה בוחן של אזרחות משתלבת.

אך מתחת לפני השטח, הולכת ונבנית מציאות אחרת של הדרה, אפליה מבנית, והיעדר מדיניות אמיצה שתעניק לעדה אופק ברור.

דווקא בעשור שבו צמחה המודעות הציבורית לחשיבות הגיוון והשוויון, נותרה החברה הדרוזית מאחור כמעט בכל מדד חברתי-כלכלי.

מתחת לפני השטח, נבנית מציאות של הדרה, אפליה מבנית, והיעדר מדיניות אמיצה שתעניק לעדה הדרוזית אופק ברור. דווקא בעשור בו צמחה המודעות לחשיבות הגיוון והשוויון, נותרה החברה הדרוזית מאחור

כך, למשל, שיעור התעסוקה בקרב דרוזים בגילאי העבודה המרכזיים (25–64) עמד ב-2023 על 64% בלבד – נמוך משמעותית מהשיעור בקרב יהודים 83%. הפערים גדולים עוד יותר כאשר בוחנים את שילובן של נשים דרוזיות בשוק העבודה – 40.1% בלבד, לעומת 81% בקרב נשים יהודיות.

בתחום ההשכלה הגבוהה נרשמה מגמה מדאיגה נוספת: שיעור הגברים הדרוזים הלומדים לתואר ראשון ירד מ-22.3% ב-2021 ל-19.3% בלבד ב-2023. אמנם שיעור הנשים הלומדות לתואר ראשון גבוה יותר 30.9%, אך שילובן בתעסוקה איכותית נותר מוגבל, והפערים המגדריים ממשיכים להעמיק.

גם מערכת החינוך משקפת תחושת קיפאון ואף נסיגה. נתוני ראמ"ה מצביעים על ירידה בהישגים במבחני השפה העברית בקרב דוברי ערבית, וכן על ירידה בהישגים כלליים בבגרות בקרב תלמידים דרוזים. השילוב בין ירידה באמון במערכת לבין מחסור בתשתיות פוגע בתלמידים ומקבע את הפער.

אך אולי הנתון המדאיג ביותר הוא שיעור הצעירים הדרוזים חסרי המעש שאינם לומדים ואינם עובדים (NEETs), אשר הגיע ל-25% בקרב גברים ו-32% בקרב נשים בגילאי 18–24. מדובר בצעירים שמאבדים אמון במערכות – ובמקרים רבים גם את דרכם.

לכך מצטרפת מגמה מדאיגה נוספת: שיעור הדרוזים המעורבים בפלילים (עומדים לדין ומורשעים) גבוה מהממוצע הארצי. אף שהדרוזים מהווים כ-1.6% מהאוכלוסייה, חלקם בקרב המורשעים בעבירות פליליות עומד על 2.3%.

אולי הנתון המדאיג ביותר הוא שיעור הצעירים הדרוזים חסרי המעש שאינם לומדים ואינם עובדים, אשר הגיע ל-26% בגילאי 18–24. מדובר בצעירים שמאבדים אמון במערכות – ובמקרים רבים גם את דרכם

אלו נתונים שמצביעים על כשל מערכתי מתמשך – תוצאה של מדיניות עיוורת, היעדר השקעה ומסגרות תומכות, ואובדן האמון של צעירים שמרגישים שאין להם מקום, כיוון או עתיד ברור.

הנתונים אינם אקראיים. הם תוצאה של היעדר חזון מדינתי ברור כלפי החברה הדרוזית. זהו עיוורון אסטרטגי – כזה שאינו מזהה את עומק המשבר הזהותי, הכלכלי והחינוכי שפוקד את הדרוזים, ואינו משרטט אופק לצעיר הדרוזי המבקש עתיד במדינתו.

כדי למנוע את הקרע ההולך ומעמיק, דרושה פעולה מיידית ואמיצה. החלטת הממשלה החדשה להקצות תקציבים לחברה הדרוזית היא צעד מתבקש אך היא תישאר חלולה אם לא תלווה בשינוי מבני עמוק.

יש להכיר רשמית באי השוויון המבני ולבנות תוכניות ממוקדות בתחומי החינוך, התעסוקה, התכנון והדיור, מתוך הבנה שהפערים לא יתוקנו מעצמם. חשוב לא פחות לשלב את בני ובנות העדה הדרוזית בתהליכי קבלת החלטות – ברשויות התכנון, במוסדות ההשכלה הגבוהה ובמערכת הציבורית.

צעירים דרוזים זקוקים להשקעה עקבית בהכשרות טכנולוגיות, במלגות ובתמריצים משמעותיים, כדי להפוך לכוח מניע בשוק העבודה ובחברה האזרחית. במקביל, יש לייעל את מנגנוני הקצאת המשאבים, ולבצע רה-ארגון בשלטון המקומי הדרוזי, כך שתקציבים לא יתאדו אלא יהפכו לתשתיות, שירותים ומנוע צמיחה.

הנתונים אינם אקראיים. הם תוצאה של היעדר חזון מדינתי ברור כלפי החברה הדרוזית. זהו עיוורון אסטרטגי – שאינו מזהה את עומק המשבר הזהותי, הכלכלי והחינוכי שפוקד את הדרוזים, ואינו משרטט אופק לצעיר הדרוזי

אלא שמול הצורך, בולט דווקא מסר הפוך – להכפיף את הרשות לפיתוח כלכלי ביישובים הדרוזיים והצ'רקסיים לסגן השר אלמוג כהן משיקולים פוליטיים. הפקעת ההובלה לגורם פוליטי חיצוני מחלישה את האפקטיביות שלה, פוגעת באמון הציבורי ומסכנת את עצם יישום המדיניות. כך, במקום להעניק לרשות כלים, משאבים וסמכויות – מתבצע ריקון שיטתי מתוכן. התקציבים אולי יאושרו, אבל הסיכוי שיתורגמו להשפעה בשטח, קלוש. זהו לא חיזוק, זהו חסם נוסף, שמחזיר אותנו לאותו עיוורון אסטרטגי מוכר: קבלת החלטות על העדה, ולא עם נציגיה.

עירן קייס הוא דרוזי ערבי ישראלי. חוקר ויועץ מדיניות ואסטרטגיה ופעיל חברתי