זה קרה לפני כשבועיים. בוקר קשוח. האוויר היה דחוס, כבד כמעט כמו הלב שלי. הכנתי ארוחת בוקר לבן שלי, לוחם.

תוך רגעים ספורים הוא עתיד היה לקפוץ להסעה בדרכו לשטחי כינוס. הסתבר לנו שעוד פעם הונחה תכנית לכניסה לעזה, בפעם הלא יודעת כמה. רק המחשבה על כך ריסקה עוד קצת מהשפיות שלי.

התנועות שלי בבית היו מכניות, שקטות. אין באמת מילים שיכולות לתאר את מה שהרגשתי ואני עדיין מרגישה. אני מניחה שבעיקר פחד עמוק ותסכול אינסופי.

שוב עלתה תכנית לכניסה לעזה. בפעם המי יודע כמה. רק המחשבה על כך ריסקה עוד קצת מהשפיות שלי. אין באמת מילים שיכולות לתאר את מה שהרגשתי. בעיקר פחד עמוק ותסכול אינסופי

ברקע הדהדה בראשי הידיעה ששבעה חברי ועדת חוץ וביטחון מהקואליציה, לא פחות, שלחו מכתב חסוי לרמטכ"ל. מסתבר שהם ביקרו שם את תכניות המלחמה, וטענו שהמבצע המתוכנן יחזור על טעויות העבר.

בניגוד למה שהציבור היה רגיל, זה כבר לא היו אותם קולות מחאה שמנסים להפיל את הממשלה, כפי שאוהבים לצייר אותם. אלה אנשים מתוך המערכת, חלק מהשלטון, אנשים שהבינו שמשהו כאן פשוט לא עובד. הם ראו את הכיוון שאליו המדינה הולכת, וכיוון זה הדאיג אותם מספיק כדי לשלוח מכתב ישירות לרמטכ"ל.

זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי, אפילו מאותם אנשים שחתמו על המכתב, טענות כל כך חריפות על כשלים בתכנית המבצעית עצמה ועל הסיכונים המיותרים לחיילים.

אבל מה יוצא מזה אם זה אמור היה להישאר חסוי? אנחנו, האימהות ששולחות את הילדים שלנו אל הלא נודע, לא יכולנו לראות את המכתב הזה. אותנו תכננו להשאיר באפלה, עם החרדות שלנו.

הם הזהירו, כך פורסם, מפני סיכון חיילים מיותר, מפני שליטה לקויה בסיוע ההומניטרי, מפני בריחת מחבלים. הם דרשו שם לתקן את התכנית לפני שכוחות גדולים ייכנסו שוב לרצועה.

כותבי המכתב החסוי הזהירו, כך פורסם, מפני סיכון חיילים מיותר, מפני שליטה לקויה בסיוע ההומניטרי, מפני בריחת מחבלים. הם דרשו שם לתקן את התכנית לפני שכוחות גדולים ייכנסו שוב לרצועה

ותגובת דובר צה"ל? הסתפקה באמירה לפיה התוכנית אושרה פה אחד בקבינט (!) – תגובה שרק העצימה את התחושה המבשרת רעות. איך יכול להיות שחברי ועדת חוץ וביטחון, שאמורים להיות מעודכנים ומעורבים, חושבים אחרת מחברי הקבינט? איפה כאן האמת? איפה האחריות? איך אפשר לישון ככה בלילה?

ומייד עלתה בי המחשבה המטרידה הזו – האם המכתב הזה, למרות שהוא מגיע מתוך הקואליציה, הוא בכלל חלק מתרגיל מתוחכם? ואולי בנימין נתניהו עומד מאחורי זה? מנסה להכין את הקרקע להטיל את האשמה על הרמטכ"ל אם המבצע ייכשל? אולי זהו בכלל עוד ניסיון להתנער מאחריות?

אם זו המטרה, האם זה אמור להרגיע אותי כאמא לשני לוחמים? האם זה אמור לגרום לי לישון יותר טוב בלילה? בפועל זה רק מעצים את תחושת חוסר האונים, את התחושה שהילדים שלנו ממשיכים להיות כלי משחק בידי פוליטיקאים.

אני אמא ערה, ואני רואה את הכאב, את התסכול ואת חוסר הוודאות. אני שומעת את השתיקות של הבן שלי בבוקר, שתיקות שמלאות ביותר מדי מילים שלא נאמרות. אני חוששת לעתיד שלו, ולכל הילדים והלוחמים שלנו שנמצאים שם.

אני לא יודעת מה נכון ומה לא. אני רק יודעת שהלב שלי דואג, מפחד. ולצערי אני כבר לא מאמינה שההחלטות שמתקבלות שם למעלה הן באמת לטובת הלוחמים שלנו.

אני אמא ערה, ואני רואה את הכאב, התסכול וחוסר הוודאות. אני שומעת את השתיקות של בני בבוקר, שתיקות שמלאות ביותר מדי מילים שלא נאמרות. אני חוששת לעתידו, ולכל הילדים והלוחמים שלנו שנמצאים שם

לכן עליהם לזכור שם למעלה בדרגים המנותקים, כי מעבר לכל המשחקים הפוליטיים והאינטרסים האישיים, מעבר לספינים ולניסיונות להתנער מאחריות, עומדים הבנים והבנות שלנו, עם הגוף והנפש החשופים – ואי אפשר להמשיך להתייחס אליהם כאל סתם פיונים בשחמט של פוליטיקאים.

גבי ויטלה, ממובילות תנועת "אמא ערה", המאגדת אימהות ללוחמים ולוחמות בסדיר ובמילואים ואמא בעצמה לקצין לוחם, ללוחם ביחידה מובחרת ולבת שבקרוב תהיה מלש"בית. אדריכלית ועוסקת ביזמות נדל"ן.