הביקורת החריפה שהשמיע יאיר גולן ביחס למדיניותה של ישראל מול רצועת עזה, והפגיעה באזרחים, שבה ומעלה שאלה עתיקת יומין – מה משקלם של ערכים ונורמות מוסריות במדיניות חוץ וביטחון, ובמיוחד בעת מלחמה.

ככלל, העמדתם של שיקולים מוסריים אל מול דילמות הנוגעות לאינטרסים מדיניים וביטחוניים ולמהלכים מלחמתיים, נתפסת לעיתים קרובות (מדי) כתרתי דסתרי. החשיבה האינטואיטיבית, האמוציונלית במידה רבה (והמובנת, אף אם לא מוצדקת) תטען, כי בנסיבות בהן יש סכנה לאינטרסים חיוניים לך, ה"לוקסוס" לבחון כיצד מהלכיך עולים בקנה אחד עם נורמות מוסריות איננו במקום.

מדובר, מטבע הדברים, בדילמה המאפיינת יותר מדינות וחברות דמוקרטיות וליברליות. אולם אף בקרבן התשובה לא תמיד ברורה דיה.

החשיבה האינטואיטיבית, האמוציונלית במידה רבה (והמובנת, אף אם לא מוצדקת) תטען, כי בנסיבות בהן יש סכנה לאינטרסים חיוניים לך, אין "לוקסוס" לבחון כיצד מהלכיך עולים בקנה אחד עם נורמות מוסריות

הדתות המונותאיסטיות התייחסו לשיקולים מעין אלו, אמנם לא תמיד "במידת הרחמים". בתקופה המודרנית התקבלו בקהילה הבינלאומית שורה של "כללי התנהגות", המתייחסים ל"עיתות מלחמה".

אמנת האג ביחס לדינים ומנהגים של מלחמה ביבשה התקבלה כבר ב-1907. בינואר 1918 הונחו 14 עקרונותיו של הנשיא וודרו וילסון והוקם חבר הלאומים. זה האחרון כשל כידוע במלחמת העולם השנייה, ולאחריה הוקם האו"ם, במתכונתו הנוכחית. האו"ם ניסה ללמוד מכישלונו של חבר הלאומים, ובין היתר אומצו שורה ארוכה של אמנות הנוגעות לאופני הלחימה וזכויות אדם. ישראל חתומה עליהן כמובן.

התפיסה, הרואה בנורמות מוסריות כעומדות בסתירה, או מקשות ואף מכשילות, ניסיונות להילחם, להגן על חיי אזרחים ולהביס שחקנים הנוקטים בצעדים המנוגדים לערכי יסוד כולל פשעי מלחמה, שגויה לחלוטין. כאמור, היא אולי מובנת בעת משבר חמור, כפי שאנו מצויים בו כעת, אולם מעבר לכך שהיא מנוגדת לערכים מרכזיים בהם מאמינה המדינה והחברה בישראל, היא מנוגדת לאינטרסים של ישראל.

במילים אחרות: אף אם נסיט הצידה את ענייננו, או דבקותנו, בערכים חשובים וראשונים במעלה, שהיו נר לרגלינו לאורך ההיסטוריה, יש בכך כדי לפגוע בתועלת שהעניקו ומעניקים למדינת ישראל.

נאמר זאת באופן חריף ובוטה: מדיניות תועלתנית גרידא, המבקשת לשרת אינטרסים חיוניים ראשונים במעלה, אל לה לנטוש ו"להשליך לים" נורמות, ערכים ואמונות בהם ישראל דבקה, ואשר עליהם היא חתומה.

באופן חריף ובוטה: מדיניות תועלתנית גרידא, המבקשת לשרת אינטרסים חיוניים ראשונים במעלה, אל לה לנטוש ו"להשליך לים" נורמות, ערכים ואמונות בהם ישראל דבקה, ואשר עליהם היא חתומה

זאת, אולי, משלוש סיבות מרכזיות:

1

מדינת ישראל איננה "שחקן חופשי" בזירה הבינלאומית. ישראל הינה מדינה קטנה, שתלויה במידה רבה, אולי אף מכרעת, בתמיכתה של מעצמה – ארה"ב. ישראל, שלא כמעצמות, מושפעת עד מאוד ממהלכים הננקטים נגדה בזירות רב-צדדיות – האו"ם, על סוכנויותיו השונות (ובעיקר מועצת הביטחון), האיחוד האירופי ועוד.

הווה אומר: ישראל חייבת לשקלל את יכולתה להתמודד עם יחסי הכוחות בזירות הללו, ואת הנזק שעלול להיגרם לה כתוצאה ממדיניותה, אם תחרוג מדי מ"כללי משחק מקובלים בזירה הבינלאומית". מדינה קטנה איננה יכולה להרשות לעצמה לעשות מה שמעצמות יכולות (ארה"ב, רוסיה, סין, ואפילו מדינות מרכזיות באירופה). זו אמת כואבת אולם נכונה.

ארה"ב של ממשל דונלד טראמפ מנהלת מדיניות שונה מן הממשל הקודם, ועל פניו מעניקה חבל ארוך לישראל כעת, אולם כאמור מדובר במעצמה, שיכולה להרשות לעצמה לעשות זאת, ואפילו לבצע שינוי חד אם וכאשר תרצה בכך.

2

ישראל חתומה על הסכמי שלום חשובים לביטחונה ולאינטרסים החיוניים שלה עם שתיים משכנותיה – מצרים וירדן. כפי שכתב כבר פרופסור אסא כשר: הסכמי שלום הינם הסדרים המגינים על חיי אזרחים טוב יותר מכל המיגונים והכוחות הממלכתיים למיניהם. ניתן אף לומר, שזו חובתה המוסרית של מדינה לחתור לשלום, ולשמור עליו.

3

"אור לגויים". ישראל, והדת היהודית, נטלו על עצמם משא כבד ומרשים, שחשוב לשקללו באופן רציני ומעמיק, בטרם נפרדים ממנו: היהדות מאמינה בערכים מוסריים נעלים, ושואפת להוות מעין "מגדלור מוסרי" לכל העמים. אף אם נסיט הצידה את היומרה, שליוותה את ישראל לאורך כל השנים, ואת מידת הצלחתה – הקהילה הבינלאומית מביטה על ישראל דרך המשקפיים הללו – "מישראל מצפים ליותר".

מובן לעיתים התסכול שעלול לנבוע מציפיות גבוהות (מדי?) אלו מאתנו, אולם כאמור בחינה תועלתנית תעלה, שזה שירת את האינטרסים של מדינת ישראל מאד לאורך השנים. יתר על כן, ציפיות גבוהות מעין אלו קיימות גם, ולא פחות, מצד יהדות התפוצות. אלו מביטים בעיניים כלות לעבר ירושלים, ומייחלים להנהגתה ולעמדותיה המוסריות, מעבר להשלכות העלולות להיות על חייהם במדינות השונות.

ישראל חייבת לשקלל את יכולתה להתמודד עם הנזק שעלול להיגרם לה כתוצאה ממדיניותה, אם תחרוג מדי מכללי משחק מקובלים בזירה הבינלאומית. מדינה קטנה אינה יכולה להרשות לעצמה לעשות מה שמעצמות יכולות

לסיכום, עוצמתה המדינית והצבאית של ישראל מושתתת, במידה לא מבוטלת, על עוצמתה המוסרית. נטישתם של נורמות וערכים מוסריים (וזה כולל בהחלט פגיעה באזרחים, מניעת מצרכי יסוד וסיוע הומניטרי!) משילה מעלינו היסטוריה ארוכת שנים, שייחדה אותנו משאר העמים והמדינות. ולמי שלא כל כך אכפת לו מזה, אז ניתן, אף אם מאד מאכזב ועצוב, לחשוב אך ורק במונחים תועלתניים גרידא, כאמור. עצוב, אך דיינו בכך בשעה (קודרת) זו.

השגריר בדימוס מיכאל הררי הוא עמית מדיניות במיתווים – המכון הישראלי למדיניות-חוץ אזורית ולשעבר שגריר ישראל בקפריסין. הררי כיהן בתפקידים בכירים בחטיבה לתכנון מדיני ובמרכז למחקר מדיני במשרד החוץ. כיום הוא מרצה בחוג למדע המדינה במכללה האקדמית עמק יזרעאל. https://www.mitvim.org.il/he/