מחזה אבסורדי התרחש בכנסת ישראל לאחרונה: ארבל יהוד, ששרדה את השבי בידי חמאס, נאלצה להסביר לנבחרי הציבור את האלף-בית של סבל אנושי. היא תיארה בפניהם את התנאים הבלתי אפשריים, את שבריריות התקווה, את הזוועה המתמשכת שחבריה עדיין חווים בשבי. והם? האזינו לה כאילו מדובר בתדרוך על תרבות זרה ורחוקה, כאילו היא מלמדת אותם שפה חדשה.

איך הגענו למצב המעוות בו אזרחית ישראלית שנחטפה מביתה צריכה להתחנן בפני ממשלתה לראות בהצלת אזרחיה ערך עליון? כיצד הפכנו לחברה שבה הגנה על חיי אדם – חיים קונקרטיים של אדם ספציפי, אינה אקסיומה אלא נושא לדיון ושנויה במחלוקת? ומתי בדיוק הפכו חטופים ל"קלף מיקוח" במשחק פוליטי מורכב?

איך הגענו למצב המעוות בו אזרחית ישראלית שנחטפה מביתה צריכה להתחנן בפני ממשלתה לראות בהצלת אזרחיה ערך עליון? כיצד הפכנו לחברה שבה הגנה על חיי אדם – אינה אקסיומה אלא נושא שנוי במחלוקת?

התשובה המטרידה טמונה בשיח ציבורי שעבר מטמורפוזה מסוכנת. האטימות, שפעם הייתה שמורה למשטרים אפלים, חדרה למעמקי החברה הישראלית. חברה זו, שהוקמה על אפרם של מי שהופקרו על ידי העולם ה"נאור", מתקשה עתה לזהות את הסימנים המטרידים של התנערות מאחריות לגורל אזרחיה.

הסכנה המרכזית בשיח הציבורי הנוכחי איננה רק הפילוג הפוליטי, אלא תהליך עמוק יותר: ההפשטה של סבל אנושי קונקרטי לכדי מושגים אבסטרקטיים ומשוואות קרות. עירית לינור הדגימה זאת בצורה מזעזעת כשהיא הכריזה ש"הכרעת חמאס חשובה מטרגדיה פרטית של 22 משפחות".

פרטית? אין דבר פחות פרטי מחטיפת אזרחים מאדמת מדינתם. זוהי טרגדיה לאומית המערערת את יסודות האמנה החברתית בין המדינה לאזרחיה.

בלב המשבר הזה עומד ראש הממשלה בנימין נתניהו, המתמרן בווירטואוזיות בין קצוות אידיאולוגיים. מצד אחד, שרים קיצוניים הרואים בהחזרת החטופים מטרה משנית ל"ניצחון מוחלט"; מהצד השני, לחץ ציבורי ובינלאומי להשיב את החטופים ולהפסיק את הסבל בעזה.

בתמרוניו בין הקצוות, נתניהו פחות עסוק בהצלת חיים ויותר בהצלת הקריירה הפוליטית שלו – ובכך הוא מאפשר לשיח המפקיר את ערך חיי האדם להתמקם במרכז הבמה, ולהפוך ללגיטימי – לעוד דבר הנתון במחלוקת פוליטית.

הסכנה המרכזית בשיח הציבורי הנוכחי אינה רק הפילוג הפוליטי, אלא תהליך עמוק יותר: הפשטת סבל אנושי קונקרטי לכדי מושגים אבסטרקטיים ומשוואות קרות, כמו ההכרזה שזו טרגדיה פרטית של 22 משפחות

כשחטופים הופכים למטאפורה וכאשר אטימות מחליפה אמפתיה, המדינה מתרוקנת מהערכים עליהם היא קמה, והשיח הנוצר מכרסם באמון בין אזרחים למדינתם, ומפורר את המרקם החברתי. כשארבל יהוד אומרת ש"לא ניתן להתחיל בשיקום בלי שכל החטופים יחזרו", היא מבטאת אמת שאינה רק אישית: לא ניתן לרפא פצע קולקטיבי כשחלק מהגוף עדיין מדמם.

האטימות מחריפה כשמביטים על עזה כשרבים מהאזרחים בה מופשטים לכדי "נזק אגבי". בצלאל סמוטריץ' מתגאה בכמות המזון המינימלית שהוא "מאשר" להכניס לעזה, כאילו הרעבה אינה נשק ברוטלי. הוא מציג את עצמו כנדיב על שהוא מאפשר את המינימום ההומניטרי שלא יחצה "קו אדום" — בזמן שהוא חוצה שוב ושוב קווים אדומים של מוסר בסיסי.

שליטתה של ישראל בגבולות עזה, במעברים, בתשתיות החיוניות ובזרימת המים והחשמל מטילה עליה אחריות מוסרית בלתי נמנעת. מודל השליטה הדואלית — ישראל מבחוץ וחמאס מבפנים — שהתקיים הרבה לפני השבעה באוקטובר, אינו פוטר את ישראל מאחריותה כלפי האוכלוסייה האזרחית. להיפך, הוא מחייב אותה לשקול בכובד ראש את ההשלכות האנושיות של מדיניותה.

מחיקת האחריות היא מחיקה של יסוד אנושי בסיסי. היא גולשת במהירות ממה שנתפס כ"הכרחי" למה שהופך ל"מקובל", וממה שהופך ל"מקובל" למה שנתפס פתאום כ"מוסרי". כך עובדת הנורמליזציה של האטימות – בהדרגה, בשקט, עד שמה שהיה בלתי נתפס הופך לדבר שבשגרה.

מחיקת האחריות היא מחיקה של יסוד אנושי בסיסי. היא גולשת במהירות ממה שנתפס כ"הכרחי" למה שהופך ל"מקובל", וממה שהופך ל"מקובל" למה שנתפס פתאום כ"מוסרי". כך עובדת הנורמליזציה של האטימות

הדרך הזו איננה מקרית. היא תוצאה של בחירות מודעות של מנהיגים פוליטיים שמוצאים נוחות באי-החלטה, שמעדיפים לנווט בין לחצים במקום לקחת אחריות מוסרית ברורה. כשבנימין נתניהו מתחמק מהחלטה על עסקת חטופים בטענות לשיקולים ביטחוניים מורכבים, הוא לא רק דוחה החלטה קשה – הוא מנרמל את הרעיון שחיי בני אדם יכולים להישאר בתלייה ללא הגבלת זמן.

השיח הציבורי בישראל חייב לחזור אל הקונקרטי, אל האנושי, אל הפנים. עלינו להשיב למרכז הדיון את המושג "אחריות" — אחריות של ראש ממשלה ונציגי ציבור בכנסת כלפי האזרחים, אחריות האזרחים עצמם כלפי החלשים בחברה, והאחריות שלנו כמדינה כלפי מי שנתונים להשפעתנו.

זו אינה קריאה נאיבית לאידיאליזם, אלא דרישה פרגמטית לתפקוד בריא של דמוקרטיה. מדינות שמאבדות את האחריות כלפי אזרחיהן מאבדות בסופו של דבר גם את הלגיטימיות שלהן. התנערות מאחריות אינה רק כישלון מוסרי – היא כישלון אסטרטגי שמערער את יסודות החוזה החברתי שעליו בנויה המדינה.

אחריות איננה מילה גסה. היא מהות הריבונות. מדינה ריבונית אינה רק זו שיש לה הכוח להפעיל כוח, אלא זו שיש לה האומץ להכיר באחריותה המוסרית.

כשנתניהו מתחמק מהחלטה על עסקת חטופים בטענות לשיקולים ביטחוניים מורכבים, הוא לא רק דוחה החלטה קשה – הוא מנרמל את הרעיון שחיי בני אדם יכולים להישאר בתלייה ללא הגבלת זמן

הדרך חזרה מהאטימות מתחילה בהכרה פשוטה: מאחורי כל מספר יש פנים, מאחורי כל "מטאפורה פוליטית" יש בן אדם, ומאחורי כל "שיקול ביטחוני" יש חיים שאפשר להציל – או לאבד.

שגית אלקובי פישמן היא דוקטורנטית בחוג לתקשורת באוניברסיטת בר-אילן; חוקרת את האופנים בהם מתפתחים נרטיבים בסביבות שיתופיות ודיגיטליות והשלכותיהם על זהויות קולקטיביות מתהוות, בדגש על אירועים בעלי השפעה גלובלית.